Masechet Ta’anit is one of the important sources regarding the laws of Birkat Cohanim. One of the important sugiyot is found here, on the seam line between daf 26 and daf 27, and contains a fundamental opinion of Tosfot. The gemara discusses the fact that we do not say Birkat Cohanim during Mincha because a drunk person cannot do נשיאת כפים. The gemara comes to clarify this prohibition:
דכולי עלמא מיהת שכור אסור בנשיאת כפים, מנהני מילי?
אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר? לומר: מה נזיר אסור ביין – אף כהן מברך אסור ביין. מתקיף לה אבוה דרבי זירא, ואמרי לה אושעיא בר זבדא: אי מה נזיר אסור בחרצן! – אף כהן מברך אסור בחרצן? אמר רבי יצחק אמר קרא לשרתו ולברך בשמו מה משרת מותר בחרצן אף כהן מברך מותר בחרצן. אי מה משרת בעל מום לא. אף כהן מברך בעל מום לא! – הא איתקש לנזיר. – ומאי חזית דמקשת לקולא, אקיש לחומרא! – אסמכתא נינהו מדרבנן, ולקולא. (תענית כו ע”ב כז ע”א)
The gemara brings two different limmudim which connect Birkat Cohanim to different worlds: On the one hand, Birkat Cohanim appears next to the section about the Nazir, and from there we learn the prohibition against saying the bracha while drunk. However, Birkat Cohanim is also juxtaposed to the work done in the Mikdash from a passuk in דברים פרק י פסוק ח: “בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה’ אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ לַעֲמֹד לִפְנֵי ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.” The connection to these two worlds doesn’t create stringencies, but rather a simple common denominator – and therefore we learn lenient laws onto Birkat Cohanim from both Nazir and from the work in the Mikdash. Rashi explains this:
מה משרת כו’ – עובד עבודה, דלא מיתסר אלא שתויי יין ממש, דכתיב יין ושכר אל תשת וגו’, הא בחרצן – מותר.
מעבודת המקדש למדנו שהאיסור על כהן הוא רק של שכרות ממשית, ומנזיר למדנו שכהן בעל מום יכול לברך.
The juxtaposition to Nazir which allows for someone with a blemish to do Birkat Cohanim, is a fascinating heter. While Birkat Cohanim is a type of temple work, this one is allowed to be done by someone with a blemish. Tosfot in “דיבור המתחיל “אי spend some time on this line in the gemara, give basis to it and expand it:
אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא – פי’ כיון דילפינן ג”ש ממשרת נימא כמו משרת דמשרת בעל מום לא אף מברך וכו’ ומשני הא איתקש לנזיר וכו’.
מכאן נראה דבעל מום מברך ברכת כהנים מדקא חזינן דהש”ס רוצה ללמוד מברך ממשרת ולבעל מום ודחינן ליה אם כן נראה דלענין נשיאת כפים כהן בעל מום נושא כפיו
However, Tosfot don’t suffice with emphasizing the law, but also expand it to an entirely different area:
ומכאן יש להוכיח דכהן שהמיר דתו נושא כפיו וכשר לישא כפיו ולקרות בתורה כמו שלא המיר וראיה מהא דכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש אבל נוטלים חלק עם אחיהם כמו בעלי מומין מדקאמר שהם כבעלי מומין משמע דכל עבודה שבעל מום ראוי לעשות יעשו וכהן בעל מום נושא כפיו.
Tosfot create a parallel between a cohen with a blemish and a cohen who leaves Judaism, and claim that just like a cohen with a blemish can do Birkat Cohanim, so can a cohen who converted. Do the Tosfot really mean that a cohen who currently does not identify as Jewish can do Birkat Cohanim? If we look in the parallels to the Tosfot, we will see that this is not the message that comes out of these sources:
תוספות מסכת סוטה דף לט עמוד א ד”ה וכי מהדר מאמצעו
….בשאלתות פרשת ויקח קרח כהן שעבד עבודת כוכבים לא ישא את כפיו דגרע מהורג את הנפש דאמרינן בפ’ אין עומדין (ברכות לב:) כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו ורבינו גרשום מאור הגולה השיב בתשובותיו דנושא כפיו וקורא ראשון בתורה דכיון דחזר בתשובה חוזר לקדושתו דתנן בסוף מסכת מנחות (דף קט.) אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה’ בירושלים כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם והרי הן כבעלי מומין שחולקין ואוכלין וכשם שבעלי מומין נושאין את כפיהם וקורא ראשון בתורה ואף זה שאם לא תאמר כן נמצאת מרפה ידיהן של בעלי תשובה שיאמרו אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה וימנעו מעשות תשובה ואמר ר’ יוחנן כל האומר מנשה אין לו חלק לעולם הבא מרפה ידיהן של בעלי תשובה ותנא דבי רבי ישמעאל הואיל והלך זה ונעשה כהן לאלילים אדחה אבן אחר הנופל וכו’.
In Sotah, there is a clarification and expansion of the opinion of Tosfot. The Tosfot didn’t speak about a convert who stands firm in his rebellion, but rather about one who did teshuva. This explanation comes from the teshuva of Rabbainu Gershom Meor Ha’golah who compares a convert who did teshuva to a person with a blemish. The words of Rabbeinu Gershom are further illuminated from his historical context. One of his sons converted to Christianity and died a Christian. It is possible that these words of Rabbeinu Gershom are connected to the reality in which he lived, and to the great tension and deep understanding of what converts go through, and their ability to do teshuva. Rabbeinu Gershom claims that the period of time in which he was a convert blemishes the cohen, yet while he cannot return to work in the mikdash, he can go back to doing Birkat Cohanim.
In the Tosfot in Masechet Sotah, we also discover two important details about their opinion: 1. This opinion is subject to debate. Already in the Sh’iltot, Rav Achai Gaon’s book, in Parshat Korach, Rav Achai determines that a cohen who did avoda zara cannot do Birkat Cohanim, and he is like one who committed murder. 2. The dispute between Rabbeinu Gershom and the Gaon is surrounding a gemara in Masechet Menachot.
We will examine the sugiya in Masechet Menachot and the Tosfot in order to fill in the picture.
We will first see the mishna in Masechet Menachot:
מתני’ הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים ואין צריך לומר לדבר אחר שנאמר (מלכים ב כג, ט) אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה’ בירושלים כי אם אכלו מצות (בקרב) אחיהם הרי אלו כבעלי מומין חולקין ואוכלין ולא מקריבין:
The mishna says that a cohen who worshiped avoda zara can’t work in the Mikdash, but he, as a person with a blemish, takes part and eats, but doesn’t sacrifice. Does the work that the mishna is talking about also include Birkat Cohanim? Tosfot here bring a dispute:
תוספות מסכת מנחות דף קט עמוד א
לא ישמשו במקדש בירושלים – בספר הזהיר כתוב כהן שהמיר דתו לא ישא את כפיו ולא יקרא ראשון דכתיב וקדשתו והוא אחליה לקדושתיה ועבדו ליה רבנן מעלה מפני דרכי שלום והאי כיון דאידחי אידחי כדתנן הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים
ורש”י פירש דכשר וזה לשונו הרי אלו כבעלי מומין כו’ מהכא נפקא לן דכהן שהמיר דתו וחזר בתשובה כשר לדוכן שהרי לא מצינו כהן בעל מום שיהא פסול לדוכן אלא אם היה לו מום בידיו כדאמרינן במגילה (דף כד:) מפני שהעם מסתכלין בו ותו הא דקתני לא ישמשו במקדש בירושלים ולהכי איצטריך בירושלים לאשמועינן דבנוב וגבעון היו מותרין לשמש כל שכן בזמן הזה שאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחילה ותו אמרינן (תענית דף כז.) אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא ת”ל לעמוד לשרת לעמידה הקשתיו ולא לדבר אחר עד כאן לשונו.
Here too, the Tosfot show that there is a dispute regarding the attitude towards cohanim who did avoda zara and did teshuva. The dispute also is surrounding the reading of the mishna in Menachot. The mishna says that these cohanim can’t work in the mikdash or in other things, but they can eat from the korbanot as people with blemishes. Is the status of these cohanim entirely as that of people with blemishes? Can they do Birkat Cohanim as people with blemishes? Tosfot mention that in ספר הזהיר (which brings parshanut and psika from the end of the period of the Geonim) it says that these cohanim are completely rejected from their status, but the rabbis allowed them to eat from the sacrifices because of דרכי שלום. Tosfot quote Rashi who follows the opinion of Rabbeinu Gershom, however, he uses a different proof for how to read the mishna. Rashi quotes the gemara in Masechet Ta’anit, however does so in a way that is different from how it appears in our version of the text: in our gemara it says that the limmud from the work in the mikdash is not all encompassing because there is also the limmud from Nazir, and that both of these limmudim are mere asmachtot. However, Rashi, as brought in the Tosfot, says that the limmud from the work of the cohen in the Beit Hamikdash is an all encompassing limmud – but it is limited to the law of the cohen needing to stand. We will ask two questions about this Rashi: 1. Did Rashi have a different version of the gemara? 2. Is the difference between the two versions of Rashi halachically significant?
Regarding the first question, it is difficult to to say, as we have not found such a version in the manuscripts – however, in Masechet Sotah, we find a version that is very similar to Rashi’s words here:
תניא אידך: כה תברכו – בעמידה, אתה אומר: בעמידה, או אינו אלא אפי’ בישיבה? נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו לברך, מה להלן בעמידה, אף כאן בעמידה; ר’ נתן אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: לשרתו ולברך בשמו, מה משרת בעמידה, אף מברך בעמידה. ומשרת גופיה מנלן? דכתיב: לעמוד לשרת.
Rabbi Natan learns the requirement for standing during Birkat Cohanim as a Torah requirement from the passuk לברכו ולשרת שמו. Therefore we can suggest that Rashi didn’t have a different version, but rather quoted this gemara in Sotah. With regards to the second question, we can point to a significant halachic difference between the two different explanations. According to the words of Rashi as quoted from Menachot, the juxtaposition of Birkat Cohanim to the work in the Mikdash is not a mere asmachta, but rather a substantial juxtaposition. Birkat Cohanim is really a type of work in the Mikdash. This is no asmachta, but rather a Torah law. In light of this, the heter for people with blemishes to do Birkat Cohanim is of great significance – there is a type of work in the Mikdash which a person with a blemish is kosher to do. Additionally, the chiddush that a cohen that did avoda zara is like a person with a blemish and can do Birkat Cohanim takes on greater significance.
In order to emphasize the chiddush in the words of Tosfot, we will mention that the Rambam argued with their words and went in the way of Rav Hai Gaon and ספר הזהיר. This is how the Rambam paskins in the Mishnah Torah:
רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק טו הלכה ג
העבירה כיצד כהן שהרג א את הנפש אף על פי שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכתיב ובפרשכם כפיכם וגו’, וכהן שעבד כוכבים בין באונס בין בשגגה אף על פי שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות וגו’, וברכה כעבודה היא שנאמר לשרתו ולברך בשמו, וכן כהן שהמיר לעכו”ם אף על פי שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם, ושאר העבירות אין מונעין.
This great dispute continues and also appears in the Shulchan Aruch:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קכח סעיף לז
מומר לעבודת אלילים לא ישא את כפיו; וי”א שאם עשה תשובה, נושא כפיו וכן עיקר.
וכתבו נושאי הכלים שבכל עוז יש להפך בזכות בעלי תשובה שלא תנעול דלת בפני בעלי שבים.
Summary:
In our learning today, we became acquainted with Tosfot’s unique opinion regarding Birkat Cohanim. This approach, which began with Rabbeinu Gershom, continues to Rashi, and receives great impact in the Tosfot on our sugiya. A cohen who did avoda zara and does teshuva is like a person with a blemish and can do Birkat Cohanim. There are those who disagree with this approach – Rav Achai Gaon in the Sh’iltot, and in ספר הזהיר quoted in Tosfot, and also the Rambam in Mishnah Torah. This dispute was brought l’halacha in the Shulchan Aruch, and the opinion of Tosfot was established as a heter.
(Translated by Daphna Ansel-Nizan)
