Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

December 8, 2021 | ד׳ בטבת תשפ״ב | TODAY'S DAF: Taanit 26

Determining Factors in Reaching a Psak Halaka – Gefet #9

How do we paskin halacha? Are there different levels of halacha: a popular level meant for the masses and an aristocratic level meant only for people who ask? When reality changes does the halacha change with it? We will discuss these questions through the words of Rashi and Tosfot on today’s daf.

 

The mishna on daf 29 discusses with the prohibition of measuring on yom tov and describes in what way it is still possible to measure on yom tov and shabbat:

אומר אדם לחברו: מלא לי כלי זה, אבל לא במדה. רבי יהודה אומר: אם היה כלי של מדה – לא ימלאנו. מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מדותיו מערב יום טוב ונותנן ללקוחות ביום טוב. אבא שאול אומר: אף במועד עושה כן, מפני ברורי המדות. וחכמים אומרים: אף בחול עושה כן, מפני מצוי המדות.

Rashi on the continuation of the sugiya explains the reason for the takkana and writes in ד”ה “לא ימדוד”: 

אפילו ליתן לבהמתו, שנראה כמודד למכור.

This means that according to Rashi, the reason for the rabbis’ takkna is that measuring gives the impression of doing business, which is prohibited on yom tov and shabbat. At the end of Massechet Shabbat there is a parallel discussion which deals with the prohibition of measuring on shabbtaot and yamim tovim, and the heter where the rabbis allowed this and other forbidden actions to be done when the purpose is for a mitzvah. There, Tosfot clarify that the rabbis allowed forbidden actions “משום מצווה” only when the prohibition is not of a serious nature, like measuring where the reason for the takkana is “עובדין דחול”:

גבי מדידה דהתם לא הוי איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדא דחול

It seems that Rashi and Tosfot argue as to the reason for the prohibition against measuring: is it because of the impression of doing business or because of עובדין דחול? This argument can have many practical implications regarding the question of whether measuring done in the home – like measuring done in the kitchen, or even taking one’s temperature on shabbat, and the like, is included in the takkana of the prohibition, or whether it is allowed (whoever would like to look into this further can look in אגרות משה על או”ח ח”א תשובה קכח).

Further on in the sugiya, the gemara discusses a statement of Rav who allowed a woman to measure flour on yom tov before she kneaded and made the loaf of challah for the holiday:

אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: מודדת אשה קמח ביום טוב ונותנת לתוך עיסתה, כדי שתטול חלה בעין יפה. ושמואל אמר: אסור. והא תנא דבי שמואל מותר! – אמר אביי: השתא דאמר שמואל אסור, ותנא דבי שמואל מותר, שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן.

The reason brought by Rav for the heter is: “כדי שתיטול בעין יפה”, and Rashi explains:

שיעור חלה אחד מעשרים וארבעה לכהן, וכשאינה יודעת מדת עיסתה – היא מקמצת ואומרת אין כאן כל כך, אבל כשיודעת מדת עיסתה – יודעת מה תפריש, ועינה יפה בה.

This means that since the woman needs to separate challah from the loaf, and the amount to be separated is 1/24 – we are worried that if we don’t allow her to measure, she will separate for the cohen stingily. Therefore the halacha allows her to measure so that she can know the exact amount to separate בעין טובה. 

In the context of Rav’s heter, the sugiya brings a discussion as to what is the opinion of Shmuel: at the beginning it determines that Shmuel argues and forbids this type of measuring, however it immediately quotes a source in the name of “תנא דבי שמואל” which explicitly says that Shmuel allows a woman to measure flour used to make challah on the holiday, just like Rav. Rashi helps us to understand what exactly is the source that the sugiya quotes, and in ד”ה “תנא דבי שמואל”, writes that Shmuel had a sort of Tosefta book where he organized different texts that he received from tannaim who preceded him. We do not have this book today, and all we have today is the Tosefta that is attributed to Rabbi Chiyya and Rabbi Oshaya, but Rashi’s words remind us that much of the Torah of earlier generations has disappeared with time – without the technology of print and modern ways to spread material. This is an opportunity to thank Hashem that we were born into a world where it is very simple to preserve Torah and chiddushim. 

In order to solve the contradiction between Shmuel’s words and what is written in the book that he put together, the sugiya suggests: “שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן”. Rashi explains the אוקימתא of the sugiya:

והוא שנה במשנתו מותר, שמואל בשמעתיה דאמר אסור – הלכה למעשה אתא לאשמועינן שהבא לשאול הלכה לעשות מעשה מורין לו אסור, ואי חזינן איניש דעביד – לא מחינן בידיה, דהלכה דמותר ואין מורין כן.

Rashi explains that in the halachic world of Shmuel, there is a difference in this halacha between someone who asks and someone who doesn’t ask. In his statement, Shmuel defined the halacha for those who ask how they should act, while in the ספר התנאים that he collected, the halacha is defined for people who don’t ask. There he determines that when we see someone who is acting against the halacha and measures the dough for the loaf on yom tov, we don’t need to object and make a comment. From a conceptual perspective, the structure which is suggested here is fascinating and invites further thought about what is halacha? To what extent does it have defined stratification? To what extent am I responsible for others’ keeping of halacha?

For the purposes of Gefet, we will move on to see the discussion brought in Tosfot on the sugiya. Tosfot opens by quoting Rashi, and immediately after brings the explanation of the בה”ג of the אוקימתא of the sugiya:

מיהו בה”ג פירש ושמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן ופליג אברייתא ופליג ארב

The בה”ג argues with Rashi’s explanation, and so disagrees about the strange structure that he suggested – that the halacha has different levels and Shmuel’s words in the statement (which are at odds with Rav) are his real opinion, while in his written source he only brought the opinion of the tannaim who argue, yet understands that the halacha goes like them and not like his opinion. In the בה”ג’s alternative explanation for the progression of the sugiya, he organizes Shmuel’s opinion in a systematic way, and gives us an opening into understanding the way we determine the halacha in arguments between Rav and Shmuel. Tosfot continue:

ויש שפוסקין כשמואל ואף על גב דהלכה כרב באסורי מ”מ מדאמר סתמא דהש”ס שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן משמע דהלכה כותיה ויש פוסקין כרב משום דהלכה כרב באסורי וכ”ש הכא דהא תנא [דבי] שמואל כותיה דרב

תוספות מניח כדבר פשוט שכאשר יש מחלוקת רב ושמואל בש”ס: אם הנידון הוא “באיסורי” הלכה כרב ואם הנידון הוא “בממונות” הלכה כשמואל. אצלנו מביא תוספות מחלוקת כיצד יש להכריע במקרה זה: כיוון מצד אחד זה מקרה קלאסי העוסק באיסורים: הלכות שבת ויום טוב, אך מצד שני אם נבאר את המשפט החותם את הסוגיה: “שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן” כהכרעה של הגמרא שכאן הלכה כשמואל  – הרי שיש להכריע כאן באופן חריג כשמואל (כמו בשלושה מקרים נוספים המוזכרים במפורש בגמרא שהם איסורים הם הלכה כשמואל).  אגב דיון זה הביא תוספות ביאור נוסף למשפט החותם את הסוגיה. כלומר:

Tosfot assume that when there is an argument between Rav and Shmuel in Shas: if the topic of the argument is in “איסורי”, the halacha is like Rav, but if it is in monetary issues, the halacha goes like Shmuel. In our sugiya, Tosfot bring an argument as to how we should decide in this case: on the one hand it is a classic case of איסורים: hilchot shabbat and yom tov, but on the other hand, if we understand the concluding line of the sugiya: “שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן” as the gemara deciding that the halacha is indeed like Shmuel – this would be an exception case (just like three other cases of איסורים that are explicitly mentioned in the gemara where the halacha is like Shmuel). By the way of this discussion, Tosfot bring a different understanding for the concluding line of the sugiya. Meaning:

For Rashi: the two opinions brought by Shmuel are connected to the difference between the halacha for the masses and the halacha for people who ask.

For the בה”ג: the two opinions brought by Shmuel are connected to the difference between Shmuel’s opinion and his recognition that the halacha actually goes like Rav.

For Tosfot:  the two opinions brought by Shmuel are connected to the difference within Shmuel’s own position: in once source he thought that it is forbidden while in another source he thought that it is allowed, and at the end of the day determined that the halacha is like Rav, that it is allowed. 

The principle upon which Tosfot’s words rest, that the halacha is like Rav in איסורים and like Shmuel in monetary matters, is brought already in Shas in two places (Masechet Bechorot daf 49b and Masechet Niddah daf 24b). We can find two explanations for this among the poskim:

  1. The Rosh, in his comentary on Masechet Bava Kamma  (פרק ד’ סימן ד) writes:

כן דעתי נוטה דמאיזה טעם עשו חכמי הגמרא כלל זה לפסוק הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי בכל מקום. לפי שידעו ששמואל היה רגיל תמיד לפסוק דינין ולכך היה מדקדק בהן ויורד לעומקן ומשכיל על כל דבר אמת. וכן רב היה רגיל לדקדק בהוראת איסור והיתר לכך סמכו על הוראותיו לעניני איסור והיתר.

Meaning, according to the Rosh, the reason for this rule is connected to the expertise of these amoraim in the subject matter: Rav was used to paskining in איסורים, and so naturally gained expertise in this area, while Shmuel was used to paskining in monetary matters, and so naturally gained expertise in this area specifically. 

  1. Rav Yair Bacharach wrote a different possible explanation in (שו”ת חוות יאיר (סימן צ”ד:

ולולי דמיסתפינא אמינא כי שמואל לרוב חקירתו וידיעתו באצטגנינות ורפואות לא היה בקי אף כי אמר שלא נסתכל באיצטגנינות רק כשהולך לעשיית צרכים מ”מ היתה דעתו משוטטות עד כי היו נהירין לו שבילין דרקיע וכו’ והיה מופלג בעיון ושיקול הדעת שהוא כח המצייר והמדמה והמפריד בין דבר לדבר בסברא כל דהו ומצד זה דיני ממונות הם מקצוע גדול דיש חדשים לבקרים ומעט מזעיר נמצא במשנה וברייתא וצריך שיקול הדעת קולע אל השערה ולא יחטיא…  ורב היה מלא ברכת ה’ במשניות וברייתות עד שאמרו עליו רב תנא ופליג.

Rav Bacharach suggests that the difference is not connected to the area of expertise of each of these amoraim, rather to the characteristics and special talents of each of them, and the different skills needed for each of the different areas in the Torah: For monetary matters, you need logic and the ability to conjecture, as each case is different, and this was the special skill of Shmuel. For איסורים, however, you mainly need yirat shamayim and vast expertise in halacha, and that was Rav’s special skill. 

We will conclude with the end of Tosfots’ words, which give us an interesting additional look into the way that halacha develops:

ואומר הר”ר שמואל מאייבר”א דאפי’ למ”ד דהלכה כרב מ”מ אסור לנו בזמן הזה למדוד משום ליטול חלה בעין יפה דדוקא בימיהן שהיו מפרישין חלה אחת מכ”ד ונותנין לכהן שייך לומר דמותר משום עין יפה אבל אנו שאין מפרישין כי אם מעט אפילו מעיסה מרובה ואותו מעט נמי אינו נאכל אלא נשרף אין למדוד דלא שייכא סברא דקאמר הכא כדי שתטול חלה בעין יפה אלא יש לנו לשער מאומד שתהיה בריוח כשיעור משום הברכה

Rav Shmuel of Évreux, one of the Ba’alei Ha’Tosafot, explains that since the reason for the heter, in Rav’s opinion, is so that it will be possible to separate challah in the proper way – this heter doesn’t apply today when we no longer separate challah for the cohen, rather only separate it symbolically, and burn the tahor challah, as the laws of priestly gifts do not apply today. This qualification opens up the question of to what extent איסורים והיתרים stay relevant and in practice even when the reason for them no longer applies. 

Translated by Daphna Ansel-Nizan

 

 

Rabbanit Yael Shimoni

Rabbanit Shimoni has learned at Migdal Oz, Matan, and the Susi Bradfield Women’s Institute for Halakhic Leadership at Midreshet Lindenbaum. She holds a BFA from Bezalel Academy of Arts and Design and a BEd in Torah Shebe’al Peh and Jewish Thought from Herzog College. She is currently studying towards an MA in Jewish Thought Education at Herzog College. Rabbanit Shimoni taught gemara and halakha at Pelech High School and served as a ramit for shana bet at Migdal Oz. She directs Meshivat Nefesh, the online responsa program of the rabbaniyot of Beit Hillel. She is also a plastic artist and member of “A Studio of Her Own.
Scroll To Top