Shmita and Sukkah – Sukkah – Gefet 6

The Mishna on daf 39a gives us an opportunity to dive a little into the world of shemittah which is right around the door. Today we will learn two interpretive arguments between Tosfot and Rashi which will bring us into the world of the terminology of shemittah.

The Mishna tries to understand how it is possible to buy the arba minim during shemittah and determines that:

הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית:

The Etrog is defined halachically as a fruit and therefore it has kedushat shevi’it which makes it subject to different rules: we need to treat it with kedusha, according to the opinion of the Ramban, there is a mitzvah to eat it, we can’t sell them, etc. The Mishna distinguishes between the Etrog which is a fruit and therefore needs special thought as to how to acquire it during shemittah, and the lulav (and hadas and arava) which can be bought and sold as in a regular year. The solution that the Mishna suggests for buying the Etrog during shemittah is to buy the lulav and Etrog from the same farmer, and this way, the payment will be for the lulav while the Etrog will be given as a gift.

Rashi on the Mishna comments about our version of the Mishna and explains the reason behind it:

לי נראה דהלוקח לולב מעם הארץ גרסי’ דהא בעם הארץ קמיירי כדאמרי’ בגמ’ ועם הארץ לגבי חבר לא קרי ליה חבירו ואי לוקח נמי עם הארץ מי ציית לן להחזיק חבירו בחשוד:

Rashi suggests that the Mishna should really say: “הלוקח לולב מעם הארץ בשביעית” and not what we have in our version (and in all of the manuscripts of the Mishna): “הלוקח לולב מחבירו בשביעית”. Rashi’s version takes what the sugiya takes as obvious, that it is dealing with buying from an עם הארץ, as planted in the Mishna itself. The explanation for this change in wording, which Rashi suggests out of logic, as the phrase “לוקח מחברו” isn’t relevant to this Mishna in any scenario:

1.       If it is talking about a chaver who buys from an עם הארץ, it doesn’t make sense to use the term “חברו” to refer to an עם הארץ, as it seems that according to Rashi’s understanding, עם הארץ and chaver do not have a friendly relationship.
2.       If it is talking about an עם הארץ who buys from an עם הארץ, although it would be appropriate to describe their relationship as friendly, in this situation it is not relevant to speak about a suspicion that exists between them, as both the buyer and seller are suspect to being careful about the halachot of shemittah.

Tosfot in בד”ה “חברו” quote Rashi’s suggestion, but argue with him:

פירש בקונטרס דמעם הארץ מוקמי לה בגמרא ועם הארץ לגבי חבר לא קרי חבירו ועל חנם דחק דאשכחן בדוכתי טובא דקרי ליה חבירו דתנן בפ’ הניזקין (גיטין סא. ושם) משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית ובפרק בכל מערבין (עירובין לב. ושם) האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים מתאנתי אוכל מהן עראי ומעשרן ודאי וקתני סיפא בד”א בעם הארץ ובשבת פרק שואל (דף קנ.) לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים ומוקי לה בחבירו נכרי:

Tosfot’s methodology, which looks at each place in shas through discerning glasses, and surveys all of shas, finds that there are a number of places in shas where the Mishna uses the phrase “חברו” or “חברתה” regarding relationships between עמי הארץ and chaverim. It does this in Gittin 61a, Eruvin 32a, and Shabbat 150a.

The argument between Rashi and Tosfot touches on two methodological points:

1.       Rashi suggests changing the wording of the Mishna out of logic, as is hinted in the words with which Rashi opens his explanation: “לי נראה”, while Tosfot wish to explain the version which they have in front of them.
2.       Rashi explains the Mishna through its local context, and so has trouble with the term “חברו” while Tosfot survey the entire shas and discover that there are other places where an עם הארץ is called “חבר” in his relationship to the chaver.

It could be that beyond the interpretive argument, there is a hidden fundamental argument between Rashi and Tosfot: how is it best to describe and to build a relationship between chaverim and עמי הארץ, between denominations which keep mitzvoth with different levels of observance. Rashi describes a world in which there is separation and a cold and to the point business relationship between the denominations, while Tosfot describe a world in which there can be friendship and it is possible for people in different denominations to be good neighbors despite the great differences between them.

We will move on to another argument between Rashi and Tosfot surrounding this Mishna. The gemara asks what should a buyer do in a case where the farmer is not interested in giving him the Etrog as a gift? Rav Huna discusses this situation and makes a suggestion which is used widely today when buying fruits that have kedushat shevi’it:

לא רצה ליתן לו במתנה מהו אמר רב הונא דמבליע ליה דמי אתרוג בלולב. וליתיב ליה בהדיא? לפי שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ

Rav Huna suggests to have the cost of the Etrog be swallowed by the cost of the lulav, meaning to define the formal cost of the lulav as higher, and then from the perspective of the farmer, he received the amount that he wanted, and from the perspective of the buyer, he only paid a high price for the lulav. When the gemara tries to understand why it is problematic to pay the עם הארץ farmer the cost of the Etrog itself, it answers that there is a prohibition to give the money from shemittah fruits to an עם הארץ.

Rashi in ד”ה “אין מוסרין” explains the reason for the prohibition, which will later on in the sugiya be strengthened by a Tannaitic source:

דהתורה אמרה “לאכלה” ולא לסחורה. שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית, הן ודמיהן, ולא שיעשה בהם סחורתו להצניע לאחר שביעית ולהעשיר. ועמי הארץ חשודין על כך לפיכך אין מוסרין להם דמים ליקח מהם כלום בדמים דקעבר “לפני עור לא תתן מכשול”

Rashi identifies the basis of the prohibition of selling shemittah produce in the fact that these fruits need to have ביעור. ביעור שביעית is a law that determines that from the time a certain species no longer exists in the hefker world, meaning in nature, there is an obligation to remove it from the house as well. This law preserves the fact that the shemittah year tries to create equality between the different levels of society, to help free us from our desire to accumulate, and to remember that man has no certainty in the world, rather has to put his hope in Hashem who cares for all his needs. According to Rashi, this law explains why we can’t pay a farmer who is an עם הארץ, as we suspect that he will accumulate the money that he gets in order to become wealthy from it and not in order to fulfil his basic daily needs. Additionally, giving money to someone whom we suspect will use it to transgress a prohibition is problematic because of “לפני עיוור לא תתן מכשול”.

Again, Tosfot, in ד”ה “שאין” quote Rashi but disagree with him:

פי’ הקונט’ דהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן ולא יעשה בהן סחורתו להצניע לאחר שביעית ולהעשיר וקשה דא”כ לישתרו כל אותן דתנן במס’ שביעית פ”ז (מ”ה) שיש להן שביעית ואין להם ביעור ובהדיא פריך בשמעתין “אי הכי לולב אין לו ביעור דמתקיים הוא וקא אסר למסור דמיו לע”ה. אלא ה”ט דאיכא איסורי טובא שאין ע”ה נזהר לאסור לקנות בהן בהמה טמאה עבדי’ וקרקעו’ חלוק וטלית ומנעלי’ ואין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספן ולא לספר דשביעית לאכילה ולשתיה ולסיכה ולא לשאר דברים ואסור לפרוע מהן חובו ואין מספר לדינים ולאיסורים שיש בפירות שביעית שצריך לנהוג בהן קדושת שביעית:

The difficulty that they raise on Rashi’s interpretation is based on the Mishna in Massechet Shevi’it chapter seven, where it says:

לולבי האלה והבטנה והאטדין, יש להם שביעית, ולדמיהן שביעית, אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור. אבל לעלין, יש ביעור, מפני שנושרין מאביהן.

תוספות טוען שאם רש”י צודק וטעם האיסור לסחור בפירות שביעית נוגע לחשש שהחקלאי לא יבער הפירות, הרי שלא היה חשש כזה במינים שלגביהם המשנה בשביעית קובעת במפורש שאין בהם חובת ביעור: לא בגידולים ולא בכסף שבהם נמכרו. כיוון שאיסור סחורה בפירות שביעית נוגע גם לגידולים אלו – חייבים להסביר אותו באופן רחב יותר שיחול ויסביר את האיסור באופן מנותק מחובת ביעור. יתרה מכך הסוגיה עצמה עוד רגע בע”ב תעמיד את המקרה של המשנה בלולב ואתרוג שגדלו בשנה השישית. העמדה זו תסייע לסוגיה להסביר את ההיתר לשלם עבור הלולב שכן הוא עדיין איננו קדוש בקדושת שביעית, בניגוד לאתרוג שלפחות לחלק מהשיטות, הרגע הקובע לגביו איננו כמו אילן שהחניטה היא הזמן הקובע, אלא  בדומה לירקות: זמן הלקיטה הוא המגדיר לאיזה שנה שייך, ועל כן קדוש אע”פ שגדל בשנה השישית. כך או כך הסוגיה שם מניחה שאם הלולב היה קדוש בקדושת שביעית היתה בעיה לשלם גם עליו אע”פ שלולב הוא אחד מהצמחים שהמשנה בשביעית מזכירה במפורש שאין בו דין ביעור ועדיין יש בו בעיית סחורה.. 

Tosfot claim that if Rashi is correct that the reason for the prohibition against selling shemittah fruits is because of the worry that the farmer won’t do ביעור, there shouldn’t be a worry with regards to species which the Mishna explicitly determines don’t have an obligation of ביעור: crops and the money they were sold for. Since the prohibition against selling shemittah fruits applies to these crops as well, we need to explain it in a more expansive way which is disconnected from the obligation of ביעור. Additionally, the sugiya itself will, on the next page will explain that the case in the Mishna is regarding a lulav and Etrog which grew in the sixth year. This will help it explain the heter to pay for the lulav, as it does not yet have kedushat shevi’it, as opposed to the Etrog, which, at least according to some opinions, is similar to vegetables in that its time of picking determines to which year it is attributed. Therefore it is holy even though it grew in the sixth year. Either way, the sugiya there assumes that if the lulav had kedushat shevi’it’ it would be a problem to pay for it as well, even though the lulav is one of the plants which the Mishna in Shevi’it says explicitly does not have the law of ביעור, yet there is a problem with selling it.

This difficulty leads Tosfot to suggest a different explanation for the prohibition against giving the עם הארץ money for shemittah fruits. They mention that it is not only the law of ביעור that makes it difficult to give money with kedusha to an עם הארץ, but also additional prohibitions apply to this money: it can’t be used to buy an impure animal, slaves, land, undergarments, shoes, and it cannot be used for things other than food, drink, and anointment, it can’t be used to pay back loans etc. When we give an עם הארץ money for shemittah fruits, he is getting money with kedusha. We don’t trust him to use it properly and for only allowed uses, and this is the reason why the Mishna prohibited buying a holy Etrog from him. This explanation fits with other plants like the lulav who have kedusha but there is no law of ביעור in it or its money.

Summary:

We saw two arguments between Rashi and Tosfot surrounding the Mishna on daf 39a. The first argument dealt with the methodological question of the change in wording in the Mishna and the relationship between cheverim and עמי ארצות. The second argument dealt with the question of the reason behind the prohibition to give an עם הארץ farmer money that has kedushat shevi’it.

These two arguments brought us into the world of shemittah terminology: the laws, halachit, prohibitions, and special kedusha contained within it.

(Translated by Daphna Ansel-Nizan)