Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

January 18, 2022 | ט״ז בשבט תשפ״ב | TODAY'S DAF: Moed Katan 6

The Simcha on Tu B’Av- Gefet #18

We have reached the ending chord of Masechet Ta’anit. This end has the ability to illuminate the rest of the masechet in a different light. We will listen to the pshat of the gemara, to Rashi, and to the difficulty which arises from the interpretation of Rashbam, Rashi’s grandson from the Ba’alei Ha’tosafot. 

  1. Mishna and Gemara

The masechet ends with a mishna that discusses the days of mourning and of joy of Am Yisrael – Yom Kippur and Tu B’av. We learned this mishna last week on daf 26:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו….

The gemara on daf 30b asks this begging question on the mishna:

בשלמא יום הכפורים – משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא?

Yom Kippur is a day that people are familiar with, and therefore there is no need to present it from new, but there is a need to find the deep connection between repentance and forgiveness and the joy and celebration of the giving of the second luchot. Tu B’av, on the other hand, is an anonymous day – what happened on that day? The gemara gives a series of six answers to this question:  

  1.     אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה’ לבנות צלפחד וגו’ – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.
  2.     אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? אמר רב: ממנו, ולא מבנינו.
  3.     (אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה’ אלי, אלי היה הדבור.
  4.     עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו.
  5.     רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב – שלא הסריחו, והמטיב – שנתנו לקבורה.
  6.     רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל. מכאן ואילך, דמוסיף – יוסיף, ודלא מוסיף יסיף מאי יאסף? אמר רב יוסף: תקבריה אימיה.

The amoraim mention days on which special events occured for Am Yisrael, however, they are described in code – Rashi helps us to decipher it, and after the deciphering, we see that each of these events are not joyful events in and of themselves, rather they are complex, and even difficult situations, which also have good mixed into them. We will begin by explaining the latter opinions and then will move on to the earlier ones. The stopping of the cutting of trees for the mizbeach is not a happy event in and of itself, as we want the work in the Mikdash to continue! However, this also allows for learning Torah… The people killed at Beitar who were brought to be buried is a small consolation for one of the most difficult events that befell Am Yisrael. Hoshea ben Ela was a bad person, and according to Rashi:

הושע בן אלה רשע היה, דכתיב (מלכים ב’, יז) ויעש הרע בעיני ה’ רק לא כמלכי ישראל, והיינו דקאמר רק – שבטל את הפרוסדאות, ואמר: לאיזה שירצו יעלו.

Meaning that there was still avoda zara in Yisrael, but now they were able to choose to worship Hashem and not idols. 

According to the pshat of the gemara, it seems that the joy on Tu B’av is partial joy, joy that rises out of pain, lack, or ending. It is a point of light in the darkness, the glass half full. This ending to Masechet Ta’anit emphasizes the mix between light and darkness in our world. The seam line between joy and sadness is a fine line. Just as we are required to decree fasts and to cry out about our troubles, when the light in our lives shines, even if it is small, like the consolation of the burying of those killed at Beitar, even if it is partial, like the act of Hoshea ben Ela, even if it comes from a mitzvah that we cannot perform right now, but are happy about the ability to have been able to perform it (cutting the trees for the mizbeach), we need to hold onto it and to dance with it. This is true also for the first three things mentioned by the gemara. We will relate to these events more in depth and will try, with the help of rishonim and achronim to understand their nature. 

  1. Rashi and Rashbam

The first three events that are mentioned by the amoraim belong to the earlier generations – the generation of the desert and the generation that went into Eretz Yisrael. Out of the three events, the first ones are familiar to us from Sefer Bamidbar and Sefer Shoftim, and seem connected to each other. In both of them, there was a limitation on marriages that were allowed in Am Yisrael. The daughters of Tzlafchad, because of whom a new law was established that says that a daughter of a Yisrael will inherit when there are no sons, also established a law that was in place only in their generation. In the generation of the interiting of the land, a daughter who inherits cannot marry outside of her tribe, in order to preserve the inheritance of the tribe. This limitation ended on Tu B’av. The prohibition from marrying the tribe of Binyamin also ended on this date. Rashi explains to us the background stories of both these events, but does not explain why specifically on Tu B’av the limitations on marriages ended. 

We will examine Rashi’s explanation:

שהותרו שבטים לבא זה בזה – דרחמנא אמר וכל בת יורשת נחלה וגו’ (במדבר לו) וכתיב (שם) ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו בני ישראל ועמדו והתירו דבר זה בחמשה עשר באב.

זה הדבר אשר צוה ה’ לבנות צלפחד וגו’ – זה מיעוט הוא, כלומר, לא יהיה דבר זה נוהג אלא בדור זה, בדור של בנות צלפחד.

לבא בקהל – לישא נשים, לפי שנשבעו ישראל מלהינשא להם, כדכתיב בשופטים (כא).

ממנו – מיעוט הוא, דכתיב איש ממנו לא יתן בתו לבנימין – לא גזרו אלא מהם (ממנו), אבל מבניהם לא גזרו.

As we said before, Rashi mentions that the limitations ended on Tu B’av, but does not give a special reason for it happening both times on this day.

The third event – “כלו מתי מדבר”, isn’t explicitly described in the Torah, and so Rashi is required to fill in for us the dramatic background story. However, Rashi’s explanation of the third event includes within it a detailed explanation of the date Tu B’av. Before the moon became full, Am Yisrael went back and slept in the graves that they had dug for themselves. They only left their graves when it was clear, beyond shadow of a doubt, that the decree had been cancelled, and this clarification was done by seeing the full moon on Tu B’av. 

שכלו מתי מדבר – דתניא: כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר: צאו לחפור, והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר, וישן בו, שמא ימות קודם שיחפור, ולמחר הכרוז יוצא וקורא: יבדלו חיים מן המתים, וכל שהיה בו נפש חיים – היה עומד ויוצא, וכל שנה היו עושין כן, ובשנת ארבעים שנה עשו, ולמחר עמדו כולן חיים, וכיון שראו כך תמהו ואמרו: שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר, וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בחמשה עשר, ולא מת אחד מהם – ידעו שחשבון חדש מכוון, וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו, קבעו אותו הדור לאותו היום יום טוב.

The gap betwen the explanations is sharpened by the Rashbam who appears in the parallel sugiya to our sugiya, in Bava Batra 121. As opposed to Rashi, who did not explain what happened specifically on Tu B’av, in terms of the heter to marry between the tribes, Rashbam gives an explanation which leaves us with a bitter taste in our mouths: 

לבא זה בזה – שהותרו הסבת נחלה שפסק אותו דור של באי הארץ שנאסר להם הסבת נחלה והשתא מיהא אם נשתיירו עדיין בני אדם שהיו באותו הדור אכתי באיסורייהו קיימי אבל שאר בני אדם שלא היו באותו הדור מותרין.

Rashbam points out that there is a tradition that the previous generation ended on Tu B’av. He says that even if there were a few who survived from that generation, most of the people were already allowed to marry. The גבורת ארי (written by the “שאגת אריה”, of the acharonim of Lithuania) on our sugiya has great difficulty with these words of the Rashbam, and challenges them in different ways: 

גבורת ארי מסכת תענית דף ל עמוד ב

יום שהותרו השבטים לבא זה בזה. בפרק ח’ דבבא בתרא (דף קכ”א) פירש רשב”ם שפסק אותו הדור של באי הארץ שנאסר להם הסבת נחלה. וקשה לי שמחה מה זו עושה הא דבר זה אינו אלא לדור באי הארץ בלבד והרי אפילו בנותיהם שנולדו להם אחר ביאת הארץ אפילו בחיי אבותם הותר להם להנשא לשבט אחר והדור של באי הארץ נאסר להם כל ימיהם לעולם לבת יורשת להנשא לשבט אחר ואין זה איסור החוזר להיתר לעשות יום טוב על זה אלא למאן דאיתסר עומד באיסורו לעולם ולמאן דשרי מעולם לא איתסר ליה כלל ודבר זה לא נאסר כלל אם פסק אותו דור או אם לא פסק להיפך. ושנעשה מיתת אביהם ליום טוב מה טיבה ועוד וכי דור של באי הארץ היה להם זמן קבוע למות כמו דור המדבר שהיה להם יום קבוע למות כדאמרינן בסמוך ודוחק לומר שהאחרון מבאי הארץ מת בט”ו באב.

ועוד קשה לי לפירושו זה נראה כשמחים על איד אבותם לעשות יום טוב ביום שכלו. ולא דמי להא דכלו מתי מדבר דהתם היום טוב על ביטול הגזירה או על יחוד הדיבור למשה שחזר כאשר תמו מתי מדבר אבל על שתמו וירשו הם את הארץ לא עשו יום טוב דאף על פי שהרבה מצות תלויין בארץ ומפני זה נתאוה משה רבינו  עליו השלום ליכנס לארץ כדאיתא בסוף פרק קמא דסוטה (דף י”ד) כל שכן היתר הסבת נחלה להנשא לאחד מן השבטים דאין כאן לא דררא דמצוה ולא הנאה יתירא דהא אפשר להנשא לאחד ממטה אבותם ואין ראוי לשמחה ויום טוב.

The גבורת ארי raises many difficulties on this approach of the Rashbam: According to the Rashbam, this is a celebration of one generation celebrating the death of their parents! The גבורת ארי mentions that although celebrating the day when “כלו מתי מדבר” is also a celebration of the death of the previous generation, at least this celebration had a reason. Am Yisrael couldn’t go into Eretz Yisrael until the decree was over. On the other hand, the generation that entered the land did not create a reality of a decree for its children. While it was prohibited for them to marry outside their tribe, they could still marry within their tribe, and additionally, this prohibition was not on the tragic backdrop of a huge sin and difficult punishment. Another difficulty in the Rashbam’s words is the fact that we don’t have a tradition as to a common death date for the generation who entered the land, like we do for those who died in the desert. From where, then, does he understand that Tu B’av is the day that this generation also died out? 

The גבורות ארי suggests an answer to his question, which goes against the explanation of the Rashbam, and illuminates Rashi’s explanation in a new light. We will examine his answer:

אבל הדבר היותר נראה שביום חמשה עשר באב נתחדש להם דרוש זה דדרוש שלא ינהוג דין זה אלא בדור הזה. וכהאי גוונא מצינו במדרש רות שא”ל בועז לרות אילו באתה קודם לא היו מקבלים אותך שעדיין לא נתחדשה הלכה זו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ושמע מינה דלאו כל פירושי התורה קיבלו מפי משה והכי נמי דכוותיה:

The גבורות ארי looks closely at the words of the gemara and makes a chiddush. In the gemara, there are two derashot for learning the heter of their marrying again – we will go back to the gemara:

אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה’ לבנות צלפחד וגו’ – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.

אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? אמר רב: ממנו, ולא מבנינו.

This means that from the gemara, it seems that each one of these prohibitions ended thanks to a drasha on the pesukim. The גבורת אר”י says that the derashot on these pesukim were innovated on Tu B’av! This is not a date that marks death, but rather a date that marks the getting together of talmidei chachamim who cancel prohibitions through learning Torah. This situation of renewal of Torah Sheb’al Peh, which allows for marriages is familiar to us from the heter fo Boaz to marry Ruth – a heter which led to the birth of David – the derasha “עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית”. Just as this derasha was innovated, so too these derashot were innovated here. The words of the גבורת אר”י can also be connected to the last event mentioned by the gemara – the day of the breaking of the sickle – the day that they stopped cutting trees and went back to the beit midrash at night. It is possible that this return to the beit midrash is what allowed for the gathering there where these derashot were innovated to allow for the tribes to marry each other. 

In light of the words of the גבורת אר”י, Tu B’av is the holiday of Torah, the holiday of the derashot which end limitations on marriage. Perhaps it is possible to go back and explain Rashi’s silence, as he did not see a need to explain the date, because the derashot are explained in the gemara itself. 

Siyum Masechet Ta’anit

We  finished our learning of Masechet Ta’anit with sweetness in our mouths, with the knowledge that at the end of each stage, there is a new stage, and that beyond the tragedy and despair, we open a new page, a place where Torah and tefillah will open new doors for us. 

Rabbanit Yael Shimoni

Rabbanit Shimoni has learned at Migdal Oz, Matan, and the Susi Bradfield Women’s Institute for Halakhic Leadership at Midreshet Lindenbaum. She holds a BFA from Bezalel Academy of Arts and Design and a BEd in Torah Shebe’al Peh and Jewish Thought from Herzog College. She is currently studying towards an MA in Jewish Thought Education at Herzog College. Rabbanit Shimoni taught gemara and halakha at Pelech High School and served as a ramit for shana bet at Migdal Oz. She directs Meshivat Nefesh, the online responsa program of the rabbaniyot of Beit Hillel. She is also a plastic artist and member of “A Studio of Her Own.
Scroll To Top