Skip to content

י״ד בתשרי תשפ״ב | 20.09.21 | הדף היומי: ביצה כא - חג ראשון של סוכות, ט"ו בתשרי

עירובין כ"ז: אין למדין מן הכללות? – בין הקבוע למשתנה

 

המימרא של רבי יוחנן "אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ" (עירובין כ"ז ע"א) חותרת תחת כל השיטה. היא מציבה סימן שאלה על כל מפעל תלמוד התורה שחז"ל הובילו במשך מאות שנים –שהרי, אם אף כלל לא תופס באופן גורף, ואפילו אלה שלגביהם נאמרו היוצאים מן הכלל במפורש, אז מה בעצם הורישו חז"ל לדורות הבאים – לא בתחום העקרונות בלבד, אלא גם מצד עצם האפשרות לקיים הלכה למעשה?

הגמרא מביאה שלוש דוגמאות על מנת להוכיח את טענתו של רבי יוחנן, הראשונה נוגעת לפטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, השנייה עוסקת באופן בו מטמא הזב כלים ואנשים הבאים עמו במגע ואילו השלישית חוזרת לנושא המרכזי של מסכת עירובין, היא השותפות בין דיירי המבוא והחצרות הנעשית באמצעות מים ומלח, כמהין ופטריות. אין ספק שהדוגמא הראשונה מבין השלוש היא הסבוכה יותר, זו שלגביה הקשר בין הכלל והמציאות ההלכתית איננו נהיר ולא בכדי זהו המקור לדבריו של רבי יוחנן. בהתאמה לכך מסביר הרמב"ם שאין למעשה תמרורים ברורים לגבי פטור או חובת נשים במצוות – אלא הכל מסתמך על הקבלה: "ומצות עשה שלא הזמן גרמה הן המצות שחובתן חלה בכל הזמנים כגון המזוזה והמעקה והצדקה, וכבר ידעת שכלל הוא אצלינו אין למדים מן הכללות, ואמרו כל רוצה לומר על הרוב, אבל מצות עשה שהנשים חייבות ומה שאינן חייבות בכל הקפן אין להן כלל אלא נמסרים על פה והם דברים מקובלים, הלא ידעת שאכילת מצה ליל פסח, ושמחה במועדים, והקהל, ותפלה, ומקרא מגלה, ונר חנוכה, ונר שבת, וקדוש היום, כל אלו מצות עשה שהזמן גרמה וכל אחת מהן חיובה לנשים כחיובה לאנשים. וכך גם מצות פריה ורביה, ותלמוד תורה, ופדיון הבן, ומלחמת עמלק, כל אחת מהן מצות עשה שלא הזמן גרמה ואין הנשים חייבות בהן, אלא כולן קבלה כמו שביארנו". (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת קידושין פרק א).

איך אם כך יכולה מערכת, שהדי-אן-איי הבסיסי שלה מורכב מעקרונות קבועים המנחים כיצד להתנהל במקרים מגוונים, לקבל את דבריו של רבי יוחנן 'אין למידין מן הכללות"? לא מפתיע שהפרשנות מבקשת לסייג את המימרא ולצמצמם את תחולתה. כך לדוגמה כותב המהרי"ק: "ואשר כתב עוד הדיין לדחות משמעות הלשון דמכל תביעות וערעורים כולי משום דאין למדין מן הכללות, אפי' במקום שנאמר חוץ… דדוקא בדברי התנאים נאמר מפני שהיו שונים בלשון קצרה ולא יכלו לבאר כל הצורך לפעמים וגם בדברי התנאים אין אומרים כן אלא על ידי הדחק והיכא שאין לנו תירוץ אחר אבל אם היינו יכולים לתרץ בענין אחר היינו מתרצים ותדע שכן הוא שהרי בכמה מקומות בתלמוד מקשה ותו ליכא והא איכא וכו'" (שו"ת מהרי"ק סימן י). המהרי'ק מצמצם את דברי רבי יוחנן לספרות התנאית בלבד, וגם שם טוען כי לשון תנאים מצומצמת לכתחילה וכי 'אין למדין מן הכללות' חל רק כאשר הגמרא נדחקת ואיננה יכולה לתרץ סתירות בדרכים אחרות. באופן שונה כותב הרמב"ן: "ומי שאומר אין למדין מן הכללות אין דבריו נכונים, שלא אמרו אין למדין אלא היכא דמוכחא מילתא במתני' או במתניתא או בגמרא, אבל אנן לית לן לשבושי כלל גדול שמסרו לנו רבותינו שאם כן אין לדבר סוף ולא נסמוך על התלמוד הערוך בידינו שהרי רובו כללות" (חידושי הרמב"ן מסכת שבועות דף מ עמוד א). הרמב"ן מבחין בין מקרים הנידונים מפורשות במקורות המוקדמים ובין שיטת הלימוד הקיימת מחוץ לגבולות ההיסטוריים של ימי המשנה והתלמוד, עוד מציין הרמב"ן את הסכנה הגדולה שיש בערעור על הכללים שניסחו חז"ל, שהרי אין לדבר סוף.

אין ספק שהמימרא של רבי יוחנן מאתגרת את המערכת, אבל אפשר רגע גם לחשוב על היתרונות של הקביעה כי חלותם של הכללים מוגבלת לכתחילה. ראשית, היא מורידה את הכללות מהפודיום של במת המנצחים ומאפשרת לעוד כוחות להשפיע על הפסיקה ההלכתית. הכללים מבקשים לייצר מציאות אחידה, חד משמעית, בלתי נתונה לשינוי. זהו מקור כוחם אבל זהו גם החיסרון הגדול הטמון בהם. הם אינם קשובים לדופק החיים המשתנה – הן מבחינת ההקשרים התרבותיים וההיסטוריים, אבל הן מצד פרטי הפרטים של אירועים קונקרטיים שהכלל לעולם לא מצליח לשער או לכל הפחות ללכוד בנוסח העקרוני המשמש אותו. מן הבחינה הזאת הכלל 'מצוות עשה שהזמן גרמן' הוא דוגמה מצוינת ליחסים העדינים המתקיימים בין הקבוע ובין המשתנה. יתירה מכך, הרמב"ם שצוטט בראשית הדברים, מיטיב להצביע על הפער בין המילה הכתובה ובין דברים הנמסרים בעל-פה. מחד, מעניק הרמב"ם כוח לכללים – וגורס כי ברוב המקרים צריך להאזין להם ולנהוג על פיהם. מאידך, מכיר הרמב"ם גם בשחקנים נוספים המשמשים ב'ים ההלכה' הם הדברים העוברים בעל-פה ובקבלה ולפיכך עשויים להיות גמישים יותר ולהיענות לאתגריה של המציאות המשתנה.

 

 

 

תניה רגב

תניה רגב בוגרת המכון לטוענות רבניות (טו"ר מוסמכת) ובית מורשה בירושלים, כותבת דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בנושא הלכות צניעות וכינון זהותן של נשים אורתודוקסיות. לימדה תנ"ך וגמרא בבית הספר פלך ושימשה כרמ"ית במדרשת הבנות בעין הנצי"ב.
Scroll To Top