Skip to content

איסורי השבת: היבטים תיאולוגיים והיבטים חברתיים

בלתי אפשרי להסביר את מחלוקות בית הלל ובית שמאי על בסיס מספר עקרונות מארגנים. הסוגיות לגביהן חלוקים שני הבתים, עשירות ומסתעפות והניסיון ללכוד אותן תחת מקשה מושגית אחת איננה ברת ביצוע. מה כן ניתן לעשות? אפשר לפלח את המחלוקות השונות לפי נושאים ולנסות ולחלץ מהן את סלעי המחלוקת הנקודתיים בין שתי האסכולות. המשניות הראשונות במסכת שבת מייצרות הזדמנות שכזו, שכן הן מתייחסות לגזירות י”ח דבר המפורסמות: “ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון כשעלו לבקרו. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום” (משנה שבת א’ ד’).

בדף י”ח ע”ב מופיעה אחת ההלכות הללו, העוסקת ביחסים הממוניים בין יהודים לנכרים, יחסים המתקיימים בערב שבת: מכירה, השאלה, הלוואה ומתנה. רצועת הזמן בה יש להימנע מקשר כלכלי עם הנוכרים הולכת ומצטמצמת – כך שאת הסוגיה ניתן לצייר בצורת משפך: משך הזמן האסור על פי בית שמאי הוא “כדי שיגיע (הנוכרי) לביתו”, על פי בית הלל מדובר ב”כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה” ואליבא דרבי עקיבא, המבקש להסביר את בית הלל – יש להמתין רק “כדי שיצא מפתח ביתו”. מה פשר המחלוקת בין שני הבתים? ראשונים רבים על הסוגיה מתבססים על החשש מפני מראית עין. כך למשל התוספות יום טוב על המשנה (פרק א’ משנה ז’) כותב: “דבית שמאי אסרי משום דמאן דחזי סבר דשלוחו הוא ושליחותיה קעביד ובית הלל לא חיישי להכי ושרו”. החשש הוא שמא ייצא הנוכרי מביתו של ישראל בשבת בעת שהוא מחזיק בחפץ בידו, וייראה כאילו ההתקשרות הממונית נעשתה בשבת עצמה. בכיוון זה מחזיקים רש”י, בעלי התוספות, הרמב”ם, וכמובן רבים אחרים בעקבותיהם. אלא שהמקורות התנאיים משרטטים תמונה שונה בתכלית.

משניות פרק א’ במסכת שבת עוסקות, בחלקן הגדול, בהפסקת מלאכה בערב שבת. עיון בהן מעלה באופן ברור שבית שמאי מחמירים בכל הקשור להפסקת מלאכה מיד עם כניסת השבת. העיקרון כתוב מפורשות במכילתא דרבי ישמעאל: “אלא שבית שמאי אומ’ ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך שתהא מלאכתך גמורה מערב שבת ובית הלל אומרין ששת ימים תעבד עושה אתה כל ששה ושאר מלאכתך היא נעשית מאיליה בשבת ועשית כל מלאכתך שתהא בשבת כמי שאין לו מלאכה”. (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כ). עמדות נוספות של בית שמאי מסייעות לגלות את גישתו העקרונית: כך חובת שביתת הכלים בשבת המופיעה במסכת שבת, כך רשימת האיסורים המופיעה בתוספתא: “וכן היה רבן שמעון בן גמליאל או’ בית שמאי או’ אין פוסקין צדקה לעניים בשבת בבית הכנסת אפילו להשיא יתום ויתומה ואין משדכין בין איש לאשתו ואין מתפללין על החולה בשבת ובית הלל מתירין” (תוספתא שבת טז), וכך גם המסורת הבאה המיוחסת לשמאי הזקן: “תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר ברוך ה’ יום יום. תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה’ יום יום” (בבלי ביצה טז עמוד א). התמונה המצטיירת רחבה משאלת הרגע המדויק בשבוע בו מתקיים המעבר מן החול אל הקודש. מדובר בגישתם העקרונית של אנשי בית שמאי לקדושת השבת. מחד, יש לשמור עליה היטב – כך עולה מהאיסורים השונים החלים לגביה. מאידך, קדושתה איננה כלואה בזמן נתון, אלא מקרינה על השבוע כולו, כפי שעולה מהברייתא במסכת ביצה.

אם נחזור לדף י”ח ע”ב, לאיסור למכור, להשאיל, להלוות או לתת מתנה לנכרי בערב שבת, נראה שישנן שתי אפשרויות פרשניות להבנת האיסור – ומכאן אף להבנת המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל. האחת, ממוקמת בזירה החברתית – החשש מפני מראית עין. השנייה ממוקמת בזירה התיאולוגית – מידת קדושתה של השבת. שתי אפשרויות אלה אינן מקריות אלא נטועות בשני רעיונות התשתית של מצוות השבת. האחד, אכן הנו חברתי – לאיסורי השבת המתרחשים בפרהסיה התייחסות רחבה בהלכות שבת, כמו גם להוצאה מרשות לרשות – שאף היא מקיימת במרחב המשותף. השני הוא תאולוגי – זכר למעשה בראשית, לשביתת הקב”ה ממלאכה המחייבת אף אותנו. שני כיוונים אלה משמשים בשיח המתקיים כיום במדינת ישראל אודות אופייה של השבת, האם מדובר בהיבטים סוציולגיים, המבקשים להבטיח את הזכות ליום המנוחה לכל אחד מאזרחי מדינת היהודים, או בהיבטים דתיים – המבקשים לשמור על קדושתה של השבת במרחבים הפומביים והמשותפים של אזרחיה.

 

תניה רגב

תניה רגב

תניה רגב בוגרת המכון לטוענות רבניות (טו"ר מוסמכת) ובית מורשה בירושלים, כותבת דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בנושא הלכות צניעות וכינון זהותן של נשים אורתודוקסיות. לימדה תנ"ך וגמרא בבית הספר פלך ושימשה כרמ"ית במדרשת הבנות בעין הנצי"ב. כיום עובדת בעמותת יסודות - המרכז לליבון ענייני תורה מדינה.

More Ways to Learn with Hadran

Scroll To Top