Skip to content

הכוחלות עין אחת והטופלות איבריהן בסיד

דף פ’ במסכת שבת הוא הזדמנות נדירה להציץ לסלוני היופי של הנשים בתקופת חז”ל. שתי התייחסויות מופיעות בדף זה, האחת, בעמוד א’, מתייחסת לאיפור – למנהגן של הנשים למשוך את עיניהן בצבע כחול, הוא ה’כחל’. השנייה, בעמוד ב’, מתייחסת לסגולתו של הסיד כמעדן את העור ומסייע להשיל שערות לא רצויות, ולשימוש שנעשה בסוגים שונים של חומרים למטרות טיפוח וחן. הדוגמאות הללו אינן מלמדות רק על אופני הטיפול בגוף אלא גם מגלות לנו משהו מיחסם של חז”ל למראה הנשי…

  1. “כדי לכחול עין אחת”:

הגמרא, המבקשת להצביע על שיעור המחייב בהוצאה בשבת, מתקשה להסביר באיזה מקרה נדרשת כמות צבע כה קטנה המספיקה לעין אחת בלבד? – תשובתו של רב הונא איננה פשוטה: “צנועות כוחלות עין אחת”.  עדות לנשים שיצאו מביתן עטופות, עם חרך הצצה בלבד, קיימת מוקדם יותר במסכת שבת: “ערביות יוצאות רעולות” (פרק ו’ משנה ו’), ומסביר רש”י: ” נשים ישראליות שבערב (שדרכן)  להיות מעוטפות ראשן ופניהם חוץ מן העינים”. יחד עם זאת נשים המשאירות רק עין אחת מטעמי צניעות – זה כבר ממש לא מוכר ולא רווח. לכן אולי מתקשה הפרשנות לסוגיה להחליט מהי העין המקושטת  – האם מדובר בעין הגלויה (“ואין מגלות אלא עין אחד לראות, וכוחלות אותו” רש”י על אתר) או דווקא בעין המוסתרת (“אי נמי שכן דרך הצנועות לכחול עין אחת ומכסין אותה במכסה פניהן. והעין שרואין בה היאך מהלכין אין כוחלין אותה” רבי פרחיה). כך או אחרת, הסברו של רב הונא איננו מתקבל כפשוטו: “מיתיבי, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כחול, אם לרפואה – כדי לכחול עין אחת. אם לקשט – בשתי עינים! – תרגמא הילל בריה דרבי שמואל בר נחמני: כי תניא ההוא – בעירניות”. הגמרא מציגה למעשה שתי דעות, העמדה האחת שוללת את עצם האפשרות של איפור בעין אחת בלבד, האחרת מבחינה בין הנשים הצנועות לנשים העירוניות: “בנות כפרים, אינן צריכות צניעות כל כך, שאין שחוק וקלות ראש מצוי שם, ועמה מועטין, ואינן מכסין פניהם וכוחלות שני עיניהם” (רש”י על אתר, ומעניין לראות שרבינו חננאל החזיק בנוסח אחר ומתייחס לבנות עניות שאין דרכן לצאת לשוק). בספרו ‘מקורות ומסורות’ מסביר חוקר התלמוד דוד הלבני כי שלושת האמוראים אינם תורמים את חלקם התיאורטי לשקלא וטריא התלמודי, אלא מייצגים איש איש את מנהג קהילתו: “ויותר נראה, שהמימרות השונות כאן משקפות מנהגי מקום שונים. במקומו של רשב”א גם הצנועות לא היו נוהגות לכסות את פניהן והיו כוחלות שתי עינים, לכן שיער בבית עינים. במקומו של הת”ק היו הצנועות מכסות את פניהן והיו כוחלות רק עין אחת, לכן שיער בעין אחת. ואילו במקומו של ר’ הלל בריה דרשב”נ היו רק העירניות מגלות את פניהן ורק הן היו כוחלות שתי עינים”. הסברו של הלבני איננו רק מאיר עיניים (תרתי משמע), אלא בעל בשורה קיומית לנו, נשים החיות במאה העשרים ואחת. הצניעות, כך על פי הלבני, היא גם עניין של גיאוגרפיה. קרי, יש בה ממד גמיש הניתן לשינוי בהתאם למנהג המקום, וכשאנו מדברות על אמות המידה של לבוש צנוע, צריך לקחת בחשבון גם את ההקשר המשתנה הזה. ואכן, כך בדיוק כותב הרב הנקין: “ספרים כמו עוז והדר לבושה מקדמים את אחדות ההלכה על חשבן המנהג המקומי, תהליך שהתחיל עם המשנה ברורה ונמשך ביתר שאת מאז מלחמת העולם השנייה. אך הצניעות אינה מתאימה להאחדה שכזו, ומה שמתאים למדידה של גביעים של קידוש ושל מצות בפסח עשוי שלא להתאים למדידת הכמות של שיער שאישה מגלה, אם בכלל. חלק מדיני צניעות תלוי במנהג המקומות והקהילות לגווניהן. ויש בחיפוש יתר אחרי האחדת ההלכה בתחומים אלה, סכנה של איבוד היסודות האמתיים של הצניעות” (עינוים בהלכות צניעות בדורנו, תחומין כ”ט עמוד 137).

  1. נשים הטופלות בסיד, בסולת או בשמן המור:

בהמשך הדף מעידה הגמרא של שלושה סוגים של טיפול בבשר הגוף, טיפוח שמטרתו להשביח את העור העדין, או לחלופין, לגרום להסרת שיער בלתי רצוי: “אמר רב יהודה אמר רב: בנות ישראל שהגיעו לפירקן ולא הגיעו [לשנים], בנות עניים – טופלות אותן בסיד, בנות עשירים – טופלות אותן בסולת, בנות מלכים – טופלות אותן בשמן המור”. במסכת מועד קטן מעיד רבי יהודה על חוסר הנעימות הגדול הכרוך במריחת הגוף בסיד: “ר’ יהודה אומר לא תסוד (במועד) מפני שניוול הוא לה” (מו”ק פרק א’ משנה ז’). טיפוח הגוף באופן כזה היה גורם כאב רב לנשים, ועדיין, כמו בימינו אנו, הן בחרו לצער את עצמן על מנת להשיג מראה נכסף. מדוע? על פי המשך הסוגיה ההסבר פשוט: “רב ביבי הויא ליה ברתא, טפלה אבר אבר שקל בה ארבע מאות זוזי”, ביתו של רב ביבי שהפכה ליפה בזכות הסיד זיכתה את אביה בנדוניה שמנה. למרות הכיוון הפרשני שהסוגיה מציעה, בוחר רש”י בהסבר אחר. הטיפוח באמצעות הסיד לא נעשה על מנת לגרום לשיעור לנשור, אלא על מנת לחסוך את המבוכה של אותן הבנות הצעירות שהקדימו להביא סימני בגרות והתביישו בכך: “שהביאו שתי שערות, ולא באו לכלל שנים הראויות לכך, ומתביישות בדבר”. אפשר להכביר מילים על ההבדל בין ראיית הבנות כאובייקט שערכו נמדד על פי מראהו החיצוני וראייתן כסובייקט בעל רגשות שיש להתחשב בהן. מילים אלה תהיינה אנכרוניסטיות ולחלוטין מקדימות את זמנן, ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מקריאתו הרגישה של רש”י את המילים התלמודיות, ואת תשומת הלב העדינה שהוא נותן לנערות צעירות על סף ההתבגרות.

 

 

 

 

 

תניה רגב

תניה רגב

תניה רגב בוגרת המכון לטוענות רבניות (טו"ר מוסמכת) ובית מורשה בירושלים, כותבת דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בנושא הלכות צניעות וכינון זהותן של נשים אורתודוקסיות. לימדה תנ"ך וגמרא בבית הספר פלך ושימשה כרמ"ית במדרשת הבנות בעין הנצי"ב. כיום עובדת בעמותת יסודות - המרכז לליבון ענייני תורה מדינה.

More Ways to Learn with Hadran

Scroll To Top