Skip to content

חכם שמת – הכל קרוביו.‏ שבת ק”ה ע”ב.‏

אנשים יושבים שבעה על בני משפחה מן המעגל הקרוב ביותר. זה ידוע. אלא שהגמרא בשבת ק”ה ע”ב פותחת את המניפה למגוון רחב יותר של בני אדם שהלכו לעולמם ועל הדרך שולחת אותנו להרהר על אבלות בכלל ועל יחסים בין אנשים בפרט.

הסוגיה בשבת מציינת ארבע קטגוריות המחייבות קריעה: ‘מת דידיה’ (בן משפחה), חכם, אדם כשר ומת בעת צאת הנשמה. סוגים אלו של מחוללי אבלות מוזכרים ביחס לקריעת הבגד בשבת, אולם לא ברור – האם הדינים חלים באותו האופן לגבי כל אחד ואחד מן המתים? את הסדר עושה לנו הרמב”ם (הלכות אבל ט’ י”א): ”כל מי שעמד עם המת בשעת יציאת נשמתו אף על פי שאינו קרובו חייב לקרוע קריעה בשעה שיוצאת נשמתו, וכן אדם כשר שמת הכל חייבין לקרוע עליו אף על פי שאינו חכם, וקורעין טפח כשאר האבלים, אבל חכם שמת הכל קרוביו והכל קורעין עליו עד שמגלין את לבם וחולצין מימין, ובית מדרשו של אותו חכם בטל כל שבעה, וכבר נהגו תלמידי חכמים בכל מקום לקרוע זה על זה טפח, אף על פי שהן שוין ואין אחד מהם מלמד את חבירו”. מכל שלושת המקרים שמציין הרמב”ם ברור כי האבלות על החכם היא המפורטת ביותר – קריעת הבגד, הליכה בכתף חשופה ולבסוף ביטול לימוד התורה. לא זו בלבד שיש כאן הבעת אבל עמוקה ופומבית, אלא שהרמב”ם מסביר (בעקבות הגמרא) כי חכם “הכל קרוביו”. מהי קרבה זו ומהי הסיבה להטלת חובות האבלות אף על מי שאיננו בן משפחה קרוב של המת? מקורות ישראל, כהרגלם, אינם מספקים תשובה אחידה לשאלות אלה.

הרמב”ם בפרק ט’ מהלכות אבל (הלכה ב’) כותב כך: “כדרך שקורע אדם על אביו ועל אמו כך חייב לקרוע על רבו שלמדו תורה, ועל הנשיא ועל אב בית דין, ועל רוב הצבור שנהרג, ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה ועל ירושלים, ועל המקדש”. מות רבו של אדם נמצא כאן בסל אחד עם מאורעות נוספים המטלטלים את הציבור, לדוגמה מותם של נשיא או אב בית דין, או בית המקדש החרב. את ההיגיון שבדמיון זה מיטיב להסביר הרב ולדנברג, הוא בעל הציץ אליעזר, בדברי ההספד שנשא לזכר אמו: “אלפי אנשים, מעיר הקדש ירושלים, ומכל קצוי הארץ הקדושה באו לנחמינו בשבעת ימי אבלינו הכבד, ונתקבלו עשרות מכתבי תנחומים מרבנים נכבדים ואישים דגולים… חכם שמת הכל קרוביו, הכל קרוביו ס”ד אלא הכל כקרוביו הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו וכו’. ההסבר בזה הוא כך. עשיר שמת, אין יורשים אותו רק בניו ומשפחתו, הקרובים שלו, אבל אנשים אחרים אין להם שום שייכות בירושתו, אבל חכם שמת, הכל נעשו כקרוביו לקחת חלק בירושתו” (שו”ת ציץ אליעזר חלק ה ) מיתתו של תלמיד חכם מותירה רושם עז בעולם, ומכוח עצמה זו חלים דיני האבלות על כלל הציבור. דימוי לתחושות אלו מופיע בגמרא בירושלמי: “הרואה תלמיד חכם שמת כרואה ספר תורה שנשרף” (מועד קטן פ”ג טור ב’).

הפרשנות עד כה סוללת נתיב ברור להבנת המימרא ‘חכם הכל קרוביו’ – הקרבה יונקת ממעמדו של המת, מכבודו, מהמורשת שהותיר בעולם אחרי לכתו ומההד הציבורי להסתלקותו. אלא שעיון בהקשר של הציטוט ממסכת מועד קטן בירושלמי פותח צוהר להבנה אחרת של ההוראה. הבנה שהיא אינטימית יותר, ומספרת סיפור של איש פרטי ורבו הפרטי והקשר האמיץ שנוצר ביניהם לאורך שנים. בראשית העמוד מופיעים הדברים הבאים: “עשרה קרעים אסורין באיחוי, הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלימדו חכמה …ועל אביו ועל אמו ועל רבו שלימדו חכמה מניין “ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו””. כאן אין מדובר על ה’חכם’ אלא על ‘רבו שלימדו חכמה’. לכן מיד בהמשך הדברים שואלת הגמרא מהי ההגדרה לקשר מסוג זה? – “אי זהו רבו כל שפתח לו תחילה דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר כל שרוב תלמודו ממנו, רבי יוסי אומר כל שהאיר עיניו במשנתו אפילו בדבר אחד”. הגמרא הולכת ומתרחקת מהדוגמה המופלאה של אלישע הזועק לנוכח אליהו העולה בסערה השמימה, שהרי בספר מלכים לא מדובר במורה שהאיר את עיניו של תלמידו במשנה אחת בלבד. קרובים אלישע ואליהו יותר להגדרה של רבי יהודה ‘כל שרוב תלמודו ממנו’ – זוהי, על פי הדוגמה בירושלמי, הזיקה המייצרת את החובה לקרוע קרע שאיננו מתאחה. הכיוון הפרשני כאן שונה אם כך בתכלית. לא עוד הזירה הפומבית שבה הציבור מתאבל על החכם כפי שעליו לנהוג בנוגע לנשיא או לאב בית הדין, אלא זום-אין לקרבה מסוג נדיר ומיוחד העשויה להתקיים רק במערכת יחסים ההולכת ונרקמת לאורך שנים.

מעניין לסיים בציטוט מתוך דבריו של הרב יובל שרלו, המסביר מדוע לא קרע קריעה בעת שרבו, הרב עמיטל זצ”ל, נלקחת לגנזי מרומים:

” על פי ההלכה הישרה היה צריך לקרוע.
למה אני לא קרעתי? אספר לך סיפור משנה א’ שלי בישיבה (זה אירע לפני כ 35 שנים אולם משפיע עלי עד היום): ביקשו ממני להיות ש”ץ למנחה. נגשתי לרדת לפני התבה, התעטפתי בטלית, וכיוון שלמדתי במשנה ברורה כי הש”ץ מברך על הטלית – ברכתי. הרב עמיטל פנה אלי בסערה, ונזף בי. הוא אמר כי אמנם כתוב כך במשנה ברורה אולם ”לא אבא שלך עושה כך ולא סבא שלך עשה כך, ולא ראית אף אחד שעושה כך”, לאמור: צריך לראות גם מה שנהוג, ולא להיות מן המתמיהין.
לא זו בלבד, אלא שהוא שהטמיע בנו את המאבק בסממנים חיצוניים, ואת הרצון לעשות דברים מצד מה שהם, ולא מצד העובדה שהם נראים כמעשים טקסיים. כאשר מדובר בהלכה מובהקת – עושים אותה ללא כל התחשבות בשאלת הלב, וכמובן מנסים לכוון את הלב לכינונה, אולם זה תלוי בכך. כאשר מדובר בדברים חיצוניים אחרים – הלב צריך ללוות אותם באמת. את אבלותי אני שומר בתוך עצמי ואיני מוציא אותה החוצה”. (קריעה על רבו המובהק / הרב יובל שרלו).

תניה רגב

תניה רגב

תניה רגב בוגרת המכון לטוענות רבניות (טו"ר מוסמכת) ובית מורשה בירושלים, כותבת דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בנושא הלכות צניעות וכינון זהותן של נשים אורתודוקסיות. לימדה תנ"ך וגמרא בבית הספר פלך ושימשה כרמ"ית במדרשת הבנות בעין הנצי"ב. כיום עובדת בעמותת יסודות - המרכז לליבון ענייני תורה מדינה.

More Ways to Learn with Hadran

Scroll To Top