בציצית הותר ללבוש בגד שעטנז שיש בו צמר ופשתים. הדיון אודות מאפיין ייחודי זה של מצוות הציצית מתפרש על פני מספר דפים במסכת שבת – אולם באף אחד מהם לא הובהרה סיבת התשתית להיתר. האם מדובר בכלל הלכתי של עשה הדוחה לא תעשה? האם מדובר בדרשה של סמיכות פרשיות? האם המסקנה ההלכתית של חז"ל יונקת מטכניקות דרשניות יבשות או שהיא חושפת אמת עמוקה יותר בנוגע למצוות הציצית?
חיפוש בפרוייקט השו"ת מלמד שהמילה 'ציצית' מופיעה 17 פעמים במסכת שבת. המובאה היפה ביותר היא כנראה זו המתארת את הכנותיו של רבי יהודה בר אלעאי לכניסתה של השבת (כ"ה ע"ב): "כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעַאי, עֶרֶב שַׁבָּת מְבִיאִים לוֹ עֲרֵיבָה מְלֵאָה חַמִּין וְרוֹחֵץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וּמִתְעַטֵּף, וְיוֹשֵׁב בִּסְדִינִין הַמְצוּיָּיצִין, וְדוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת. הָיוּ תַּלְמִידָיו מְחַבִּין מִמֶּנּוּ כַּנְפֵי כְסוּתָן. אָמַר לָהֶן: בָּנַי, לֹא כָּךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: סָדִין בְּצִיצִית, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין — וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל. וְאִינְהוּ סָבְרִי, גְּזֵירָה מִשּׁוּם כְּסוּת לַיְלָה". אגב תיאורו של רבי יהודה בר אלעאי היושב עטוף כמלאך בסדין מצוייץ, נכנסת הגמרא לדין ודברים הלכתי אודות קשירת גדילי ציצית לסדין. המחלוקת בין הרב, שסדינו מצוייצת, לתלמידיו המחביאים את כנפי סדיניהם, איננה מבוררת דיה בדף זה. ההסבר יופיע בהמשך, בדף כ"ז ע"ב: "רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר אַף כֹּל לְאֵתוּיֵי צִיצִית[1]. צִיצִית בְּהֶדְיָא כְּתִיב: ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים״, וּכְתִיב: ״גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָךְ״! סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כִּדְרָבָא. דְּרָבָא רָמֵי, כְּתִיב: ״הַכָּנָף״, מִין כָּנָף. וּכְתִיב: ״צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּיו״, הָא כֵיצַד? צֶמֶר וּפִשְׁתִּים פּוֹטְרִין בֵּין בְּמִינָן, בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינָן. שְאָר מִינִין בְּמִינָן פּוֹטְרִין שֶׁלֹּא בְּמִינָן אֵין פּוֹטְרִין. סָלְקָא דַּעְתָּךְ כִּדְרָבָא קָא מַשְׁמַע לן". דבריו של רב נחמן חושפים את הדין המיוחד החל בנוגע לבגד הציצית. האיסור ללבוש שעטנז מופיע בתורה בסמוך לחובה לחבר גדילים לכנף הבגד (דברים כ"ב י"א-י"ב). סמיכות הפסוקים הללו מסבירה את המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי שנזכרה במעשה רבי יהודה בר אלעאי– בעוד שבית הלל למדו מסמיכות ה'לאו' של השעטנז וה'עשה' של הציצית את החובה לחבר גדילי צמר אף לבגד פשתן, הרי שבית שמאי לא דרשו את סמיכות הפרשיות ולפיכך פטרו את הסדין מחובת הגדילים. כעת, הובהרה אמירתו של רבי יהודה בר עלעאי: "הלכה כדברי בית הלל", אך עדיין לא ברור מדוע תלמידיו נקטו באופן שונה ממנו.
על מנת להבין את מעשה התלמידים יש להמשיך ולקרוא את הסוגיא בדף כ"ז ע"ב: " אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: לְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מַאי שְׁנָא לְעִנְיַן טוּמְאָה דִּמְרַבֵּי שְׁאָר בְּגָדִים, דִּכְתִיב — ״אוֹ בֶגֶד״, הָכָא נָמֵי לֵימָא לְרַבּוֹת שְׁאָר בְּגָדִים מֵ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״? הַהוּא — לְאֵתוּיֵי כְּסוּת סוּמָא הוּא דַּאֲתָא. דְּתַנְיָא: ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ״ — פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה. אַתָּה אוֹמֵר פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּרָט לִכְסוּת סוּמָא? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״, הֲרֵי כְּסוּת סוּמָא אָמוּר. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ״ — פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה". דיון זה חושף שתי הלכות לגבי מצוות הציצית – האחת היא חובתו של הסומא בלבישתה על אף הפסוק המתייחס באופן מפורש למראה העיניים: "וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֺת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם;" (במדבר ט"ו ל"ט). השנייה היא הפטור של בגדי הלילה ממצוות הציצית. תלמידיו של רבי יהודה לא התעטפו בסדין מצוייצת מאחר והם סברו כי ישנה גזירה מיוחדת על בגד זה, כפי שמסביר רש"י (כ"ה ע"ב): "מיהו [רבנן] גזור בהו משום כסות לילה שמא יהא לו כסות שמיוחד ללילות ויטיל בו ציצית ונמצא לובש כלאים שלא במקום מצוה דכסות לילה לא מיחייב בציצית דכתיב וראיתם אותו". העשה של מצוות הציצית חל ביום בלבד, ובלילה אין הוא יכול לדחות את הלאו של איסור השעטנז – לפיכך גזרו חכמים שלא לקשור גדילים לכסות הלילה דוגמת הסדין.
דיון מסועף זה המביא אלינו את מאפייניה הייחודיים של מצוות הציצית, נשען על פסוקי התורה. אלה גם מחזיקים במפתח להבנת היתר השעטנז שבבגד הציצית. איסור כלאי השעטנז איננו חל בבית המקדש – שם, כל הבדים, כולל בגדי הכהנים, היו עשויים שעטנז אף הם. דוגמה? – "וְעָשִׂ֣יתָ פָרֹ֗כֶת תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֛ב יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖הּ כְּרֻבִֽים" (שמות כ"ו ל"א). התכלת היא צבע שהיה מופק מחילזון מיוחד באמצעותו צבעו את פתילי הצמר ("ותכלת עמרא הוא" יבמות ד' ע"ב). השש הוא בד הפשתן. שניהם נארגו יחד בבד הפרוכת שכיסתה את ארון העדות שמבין כרוביו התגלה הקב"ה לעם ישראל. כך גם בבגדי הכהנים, למשל: " וְאַתָּ֗ה תְּדַבֵּר֙ אֶל־כָּל־חַכְמֵי־לֵ֔ב אֲשֶׁ֥ר מִלֵּאתִ֖יו ר֣וּחַ חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֞וּ אֶת־בִּגְדֵ֧י אַהֲרֹ֛ן לְקַדְּשׁ֖וֹ לְכַהֲנוֹ־לִֽי׃ וְאֵ֨לֶּה הַבְּגָדִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יַעֲשׂ֗וּ חֹ֤שֶׁן וְאֵפוֹד֙ וּמְעִ֔יל וּכְתֹ֥נֶת תַּשְׁבֵּ֖ץ מִצְנֶ֣פֶת וְאַבְנֵ֑ט וְעָשׂ֨וּ בִגְדֵי־קֹ֜דֶשׁ לְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֛יךָ וּלְבָנָ֖יו לְכַהֲנוֹ־לִֽי׃ וְהֵם֙ יִקְח֣וּ אֶת־הַזָּהָ֔ב וְאֶת־הַתְּכֵ֖לֶת וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֑ן וְאֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ׃" (שמות כ"ח ג-ה). עולה מכאן שישנם שני סוגי בגדים שהיתר השעטנז חל לגביהם, בגדי הכהונה ובגד ארבע הכנפות וגדיליו אותו לובש כל אדם מישראל. עולה מכאן דבר נוסף. כל אדם הלובש את הציצית מתעטף למעשה בבגדי הקודש של הכהונה. כל אחד יכול לזכות להיות בבחינת 'כהן מעט'. מכאן ברור גם מדוע ראיית פתיל התכלת "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ", מובילה בסופו של דבר לקדושה: " וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאל-ֹהֵיכֶם" (במדבר ט"ו ל"ט).
יפה לסיים את הדברים בציטוט מתוך דברי המדרש, הכורכים יחד את האלמנטים השונים שהובאו בדיון התלמודי: "והיה לכם לציצית, שתהא נראית… וראיתם אתו, פרט לכסות לילה, או אינו אלא לכסות סומא, ת"ל למען תזכרו הרי ראייה וזכירה, זכירה למי שאינו רואה וראיה למי שרואה. וראיתם אתו, אותו ולא אותה, שאם עשיתם כן כאילו כסא הכבוד אתה רואה, שהוא דומה לתכלת. וראיתם וזכרתם ועשיתם. הראיה מביאה לידי זכירה והזכירה לידי עשייה." (מדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה – פרשת שלח)
[1] רב נחמן נדרש לציטוט התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל המופיע בדף כ"ו ע"ב: " דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ ״בְּגָדִים״ בַּתּוֹרָה סְתָם, וּפָרַט לְךָ הַכָּתוּב בְּאֶחָד מֵהֶן צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. מַה לְּהַלָּן צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, אַף כֹּל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים".
