האיסור ללכת אחרי אישה הוא הזדמנות מצוינת לבדוק כיצד משתנה ההלכה בהתאם לתמורות הזמן – אך יותר מכך, לבחון מהם השיקולים המשמשים במנגנון פסיקת ההלכה: האם מדובר במעבדה סגורה האדישה לרעשי הרקע של הקשרי הזמן והמקום, או שאלה הופכים לחלק מגופי ההלכה ממש?
במסכת עירובין דף י"ח נידונה בהרחבה בריאת האדם הראשון והאישה שלצדו, אגב כך מביאה הגמרא את הדברים הבאים: "אמר רבי ירמיה בן אלעזר: דיו פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון, שנאמר אחור וקדם צרתני. כתיב ויבן ה' אלהים את הצלע וגו', רב ושמואל: חד אמר: פרצוף, וחד אמר: זנב". על פי רש"י המחלוקת בין רב ושמואל נוגעת לאופן בריאת האישה – האם היא נבראה יחד עם האדם, "זכר מכאן ונקבה מכאן" או האם היא נבראה מזנבו: "זנב היה לו לאדם הראשון, ונטלו ממנו, וברא את חוה". על פניו, עמדתו של רב שוויונית יותר, שכן, האדם וחוה אשתו נבראו יחד ללא הענקת עדיפות לאחד על פני השנייה. ברם, הגמרא ממשיכה ושואלת: "ולמאן דאמר פרצוף, הי מינייהו סגי ברישא? – אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא דזכר סגי ברישא. דתניא: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך, ואפילו היא אשתו. נזדמנה על הגשר – יסלקנה לצדדין. וכל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא". רב נחמן בר יצחק מתרגם את פרשנותו לפסוקי התורה להוראה נורמטיבית – האיסור ללכת אחרי אישה. הוראה הנידונה בהמשך הדף ביחס לדמויות מקראיות שונות ושאותה מביאים להלכה הרמב"ם, שחי במאה השתים-עשרה, ורבי יוסף קארו – הוא בעל השולחן הערוך, שחי במאה השש-עשרה. אלא ששאלת תקפותו של האיסור התעוררה כבר באותן השנים – ודווקא לנוכח נשים המתלבשות בצניעות, כפי שמוזכר בשאלה המופנית לרדב"ז, הוא רבי דוד אבן זמרא שחי ופעל במאה השש-עשרה: "שאלת ממני אודיעך דעתי במה שאמרו אחרי ארי ולא אחרי אשה אם נוהג דין זה בארצות הללו שהנשים הולכות מכוסות מכף רגל ועד ראש ואין נגלה ממנה דבר שיוכל האדם להסתכל בו" (שו"ת הרדב"ז חלק ב' תש"ע).
תשובתו של הרדב"ז חד משמעית: "לא נתנו רבותינו זכרונם לברכה דבריהם לשיעורין אלא כל הנשים שוות וכל המקומות שוים…. אלא עיקר הטעם הוא מפני שיבוא לידי הרהור ועל ידי הלוכה ותנועותיה אף על פי שהיא מכוסה יבוא לידי הרהור". כמה עשרות שנים קודם לכן, פסק רבי ישראל בן פתחיה איסרליין בחיבורו 'תרומת הדשן' באופן שונה: "ואמר שמותר לילך אחר אשת חבר או אחר אמו משום דבזמן הזה אינו אנו מוזהרין כל כך מלילך אחר אשה עד כאן לשונו" (תשובתו של בעל תרומת הדשן מופיעה בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן נ). עולה מכאן כי במקורות ישראל ניתן למצוא את עמדתם של שני ברי סמכא מן המאות החמש-עשרה/ שש-עשרה, המחזיקים בעמדות הפוכות; בעוד שהרדב"ז סבור כי איסור ההליכה אחר אישה תקף אף בזמנו, ימים בהם התלבשו הנשים בצניעות מופלגת, הרי שבעל תרומת הדשן סבור כי שינויי הזמן ריככו את האיסור ושהציבור איננו מוזהר עליו באותה מידה כבימים עברו.
כצפוי, פוסקים בני ימינו המבקשים להכריע האם האיסור ללכת אחרי אישה עדיין תקף, חלוקים זה על זה ומוצאים אילן גבוה להיתלות בו, בהתאם להשקפת עולמם. כך למשל כותב הרב הבר, ראש ישיבת קרני שומרון: "יש איסור ללכת אחרי אשה אפילו לבושה בצניעות מכף רגל עד ראש. דין זה נפסק ברמב"ם והעתיק לשונו השולחן ערוך… וכתב החפץ חיים: משמע מדברי האחרונים באבן העזר דאפילו לית ליה דרכא אחרינה למיזל (אין לו דרך אחרת ללכת) ולא ניחא ליה בהסתכלות אפילו הכי אסרו חז"ל מטעם דבעריות מפני שנפשו של אדם מחמדתן צריך להחמיר יותר…דין זה שכיח גם בעלייה בחדרי מדרגות ועלייה לאוטובוס" ('ואת צנועים חכמה' עמ' תקמ"ד). בהמשך מתייחס הרב הבר לפסיקתם המתירה של הרב וולדנברג והרב אוירבעך, בני זמננו, ומסביר מדוע לא פסק להקל כמותם, שכן: "הרמב"ם, הטור, השולחן ערוך ומפרשיו כולל החפץ חיים – אף לא אחד היקל בדין זה בזמנו".
מנגד, סבור הרב הנקין כי איסור זה איננו חל היום. בפתח מאמרו 'הלכות צניעות ויישומן בימינו' מסביר הרב כי מטרתו: "לדון במקומן של נורמות חברתיות בפסיקת הלכות שעניינן קביעת מידת הקרבה וההתערבות המותרת בין המינים". במהלך המאמר עוסק הרב הנקין בדוגמאות שונות ממקורות ישראל בהן ההלכה מתאימה את עצמה להקשר האישי או החברתי, ואגב כך מגיע לעניין האיסור ללכת אחר נשים. הרב הנקין מביא הן את בעל תרומת הדשן והן את פסיקתם של הרב וולדנברג והרב אויערבך: "…אלא כך יש להסביר את דברי בעל תרומת הדשן: כיוון שבימיו הורגלו הנשים ללכת בין האנשים, שוב אין הגברים מהרהרים בהן כל כך. וכן פירש בשו"ת ציץ אליעזר… ובמכתב מהגאון רש"ז אוירבעך זצ"ל שנדפס שם לא דחה פירוש זה, אבל פירש באופן שונה קצת, שהיום אי אפשר להימלט מללכת אחרי נשים כיוון שהן נמצאות בכל מקום; אולם לעניות דעתי לשון '"אין אנו מוזהרין" אינו משמע כן". הרב הנקין חולק למעשה על הרב אוירבעך וסבור שההיתר ללכת אחרי נשים איננו בדיעבד – מחמת שלא ניתן להתחמק מכך כיום, אלא לכתחילה מכיוון שאופי החיים היום וההתערבות בין המינים ממילא מפחיתה את הנטייה להרהורי עבירה. מסקנה זו מתאימה לכיוון אליו חותר הרב הנקין במאמר כולו, כפי שהוא מציין לקראת סופו: "נמצאנו למדים שקיימת שלשלת של פסיקה מאז ימי הראשונים להתיר דברים שנאסרו משום הרהור אם הרבים דשו בהם, והגם שאין שיטה זו תופסת מקום נרחב בפוסקים אי אפשר להתעלם ממנה".
האיסור ללכת אחרי אישה איננו מתקיים במנותק מהשינויים המפליגים שחלו במעמדן של נשים בעולם, אך גם ביהדות, בעשורים האחרונים. האם נחטא למנגנון הפסיקה ההלכתי אם נטען שהפוסקים השונים מושפעים מהשקפת עולמם שעה שהם נדרשים לאיסור זה? על פי הרב יהודה ברנדס יש להכיר בכך שהדינים ושיקולי הדעת של הפוסק אינם שני גורמים נפרדים שיש לנקוט עמדה לגבי היחסים הראויים ביניהם, אלא שהם שניים הכרוכים זה בזה עד שבלתי ניתן להפריד ביניהם. כך לדבריו: "…אחד מתפקידיה המשמעותיים ביותר של ה"הלכה" הוא להכריע במקום שבו הערכים מתנגשים…ממילא כל שאלה הלכתית טומנת בחובה גם רקע אידיאולוגי וערכי, וגם אם אינו מנוסח במפורש, הוא גנוז בשיקולי הפוסקים". לענייננו, יש להכיר בכך שהכרעתו של הפוסק מושפעת מעמדתו בכל הקשור לצניעות, לנשים, לגברים וליחסים ביניהם. לצד זאת אין הכרה זו גורעת ממעמדו כפוסק או מתקפותה של קביעתו ההלכתית.
.
