Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

כ״ב במרחשון תשפ״ב | 28.10.21 | הדף היומי: ראש השנה יט

'מצות לאו ליהנות ניתנו'-האמנם?

לפני הרבה שנים אמרה לי תלמידה: "אנחנו לא הדור של נעשה ונשמע". כוונתה היתה שהיום החבר'ה רוצים קודם כל לשמוע ואם הדברים מתיישבים על ליבם, הרי שהם מוכנים גם להתגייס לעשייה. האמירה הזו הולכת איתי מאז, ולמרות שהדברים כוללניים, ובוודאי לא מתייחסים לדור כולו, הרי שיש בהם מן האמת.

המימרא של רבא 'מצות לאו ליהנות ניתנו', המצוטטת במסכת עירובין – כפי הנראה מן המקור במסכת ראש השנה, היא הזדמנות מצוינת לחשוב קצת על המתח בין קיום מצוות 'לשמה' וקיומן 'שלא לשמה'…

המשנה בדף כ"ז מציינת את מחלוקת רבי יהודה וחכמים לגבי שימושו של כהן בעירוב המונח בבית הקברות. עמדתם של חכמים האוסרת שימוש בעירוב זה מובנת – והרי כהן איננו יכול להיטמא למת ואין באפשרותו להגיע אל העירוב שהונח עבורו. הגמרא בדף ל"א מבקשת להסביר את גישתו המתירה של רבי יהודה באמצעות ההסבר הבא: "תנא: מפני שיכול לחוץ, ולילך בשידה תיבה ומגדל" – הכהן יכול לייצר מחיצה באמצעות גורמים שונים ובכך להגיע אל העירוב המונח על גבי הקבר מבלי להיטמא למת. כאן שואלת הגמרא – "אי הכי מאי טעמא דרבנן?" ומסבירה: "קסברי: אסור לקנות בית באיסורי הנאה". על פי גישתם של חכמים אין להיעזר בקבר על מנת לייצר עירוב המאפשר לצאת מחוץ לתחום, שהרי: "וכל תשמישי המת אסורין בהנאה" (רש"י על אתר). אלא שהסבר זה נמצא במסלול התנגשות עם כלל המצוטט משמו של רבא: "מצות לאו ליהנות ניתנו", הווה אומר ניתוק הזיקה בין קיום מצוה ובין הנאה, ולפיכך ניתוק הקשר בין התועלת שיש מהנחת עירוב המאפשר לצאת מן התחום בשבת, ובין ההנאה שיש בהסתייעות בשימושי המת.

כאן נניח להמשך הסוגיה בעירובין ונתבונן במימרא של רבא. זו, מופיעה מספר פעמים נוספות בתלמוד, שעה שההקשר חוזר על עצמו – אדם המקבל על עצמו נדר, או המחויב לאיסורי החרם, ומכיוון שכך לכאורה איננו יכול להפיק הנאה מקיום מצוות מסוימות. כך, במסכת ראש השנה מובאת המימרא כהנמקה להיתר לצאת ידי חובת שמיעת קול השופר באופן הבא: "אמר רבא: המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה” (ראש השנה כ"ח ע"א), מאחר ואין הנאה בקיומן של מצוות הרי שהאזנה של תקיעת שופר במקרה של נדרים שונים (המודר הנאה מאדם או מן החפץ) מאפשרת לצאת ידי חובת המצווה. באותו האופן שתי הדוגמאות הנוספות בהן מצטטת הגמרא את המימרא של רב, אף הן עוסקות בהקשרים מסוג זה. האחת היא ההיתר לשבת בסוכה, הגם שזו נאסרה על ידי נדר (נדרים ט"ז ע"ב), השנייה היא ההיתר ליהנות מעפרה של עיר הנידחת – הגם שזה נאסר באמצעות החרם (חולין פ"ט ע"א). ההקשרים כאמור מסוימים מאוד, ודומים זה לזה, אלא שהפרשנות ממריאה למחוזות רחבים יותר והופכת את הכלל ההלכתי של רבא לעמדה עקרונית בעניין קיומן של המצוות כולן.

כבר בפירוש על הגמרא, במסכת חולין ובמסכת ראש השנה, משתמש רש"י בביטויים המציגים בפנינו את השקפתו לגבי קיום המצוות. במסכת חולין כותב רש"י: "אפילו בעפר עפרה נמי מותר שכסוי הדם מצוה ולא הנאה שהמצות שנתנו לישראל לא ליהנות נתנו להם לא לשם הנאה נתנו להם אלא גזירת מלך היא עליהם", בהתאמה, במסכת ראש השנה הוא מנמק את דברי רבא כך: " לא ליהנות ניתנו – לישראל, להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו". המילים 'גזירת מלך' ו'עול' שייכות לאותו שדה רעיוני המבקש לעקור את החיפוש אחר טעמים כאלה ואחרים למצוות, וגורס כי אין קשר בין תחושות חיוביות לקיומן של המצוות, או לכל הפחות – קשר זה איננו מהווה את הסיבה להקפדה על גדרי ההלכה. בהמשך לקו פרשני זה של רש"י, שכאמור מרחיב את ההקשר הראשוני של הכלל 'מצות לאו ליהנות ניתנו', אנו מוצאים בדברי המהר"ל מבנה הגיוני שלם המבקש לעקור את הזיקה בין תועלת כלשהי וקיום מצוות: "אבל מדברי חכמים נראה שאין לומר כי המצות שנתן השם יתברך בשביל המקבל – שהוא האדם, רק הם גזירות מצד השם יתברך, הגוזר על עמו גזירות, כמו מלך הגוזר גזירה על עמו….ומה שאמר (מכות כג ב) 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות וכו", פירושו כי בשביל שיש להם הרבה גזירות, בשביל כך יש הרבה זכות. ודבר זה מוסכם בגמרא בכמה מקומות, והוא עיקר שורש גדול בגמרא, עליו נבנו כמה הלכות. שאמרו במקומות הרבה 'מצות התורה לאו ליהנות נתנו', אלא בשביל גזירות נתנו. ולפיכך אמרו (ר"ה כח א) המודר הנאה מן השופר, מותר לתקוע בו. והמודר הנאה מחבירו, מותר לתקוע לו (שם). והמודר הנאה מן המעין, טובל בו טבילת מצוה (שם). וכהנה רבות בגמרא. והטעם בכולם, מפני שמצות התורה לא נתנו ליהנות, רק לעול על האדם" (תפארת ישראל ו').

מה היו אומרים רש"י, בן המאה האחת-עשרה, והמהר"ל, בן המאה השש-עשרה, לבני המאה העשרים ואחת שזקוקים לחיבור, לחוויה רוחנית וכן הלאה? האם ההנמקות של 'מצות לאו ליהנות ניתנו' או של 'גזירת מלך' ו'עול' הן מטבע עובר לסוחר בעולם המשמעות של ימינו?

מי שהציבו קו פרשני שונה בתכלית, לאו דווקא בהקשר לכלל הספציפי של רבא, אלא באופן כוללני לגישה כלפי קיום מצוות, הם בעלי הקבלה והחסידות שביקשו לעצב חוויה רוחנית דווקא באמצעות פרטי הפרטים של ההלכות. הד לגישה זו ניתן למצוא בדבריו הבאים של האדמו"ר מסוכטשוב המציג עמדה פולמוסית בהקדמה לספרו 'אגלי טל': "ומדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד תורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות, שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו . ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבא, כי זה עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי התורה נבלעין בדמו, ומאחר שנהנה מדברי התורה הוא נעשה דבוק לתורה". האמירה של האדמו"ר מסוכטשוב מתייחסת אמנם ללימוד תורה, אלא שיש בה גם היבט עקרוני. העונג והשמחה מקיום המצוות הן חלק אינהרנטי – לכל הפחות מחלק מן המצוות, ויתירה מכך הן הופכות את המצווה ל'נבלעת בדמו' של האדם, קרי, לחלק ממשי ממהותו.

המתח בין שתי העמדות, זו המבקשת לרוקן את קיום המצוות מכל הנמקה למעט קבלתו המוחלטת של עול מלכות שמים, לעומת זו הסוברת כי בלתי ניתן לדרוש מאדם לקיים את ההוראות ההלכתיות מבלי שיהיו מעורבים בעשייתו רגש או מניע כלשהו, הוא מתח בלתי פתור. מקורות ישראל מדברים אלינו בשתי השפות גם יחד ומאפשרות במובן מסוים להחזיק את החבל משתי קצותיו.

תניה רגב

תניה רגב בוגרת המכון לטוענות רבניות (טו"ר מוסמכת) ובית מורשה בירושלים, כותבת דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בנושא הלכות צניעות וכינון זהותן של נשים אורתודוקסיות. לימדה תנ"ך וגמרא בבית הספר פלך ושימשה כרמ"ית במדרשת הבנות בעין הנצי"ב.
Scroll To Top