דפים ט' –י' במסכת פסחים הם מסע אל מחוזות הספק. ראשיתם, בקביעה כי לאחר בדיקת החמץ אין לחשוש לחולדה הגוררת כיכר ממקום למקום – זאת מכיוון "שאין לדבר סוף". אלא שכדרכה, פותחת הגמרא את כל המקרים בהם דווקא קיים חשש, ואגב כך מביאה עוד ועוד דוגמאות מרחבי הש"ס בהן האמת נעדרת. ולא בכדי. ראשית מאחר ומדובר במערכת משפטית המלאה מעצם טבעה בלקונות – שהרי כל אירוע מייצר מציאות ייחודית התובעת התייחסויות מחודשות. אך מעבר לכך – אחד המאפיינים המובהקים של התלמוד הוא הטלת הספק, הערעור על המובן מאליו, האיפכא מסתברא, ולכן היינו מופתעים לו 'דיני ספיקות' לא היו עמוד התווך של הסוגיות התלמודיות. אלא שבעוד שבתלמוד הספק הוא לוגיקה למדנית, הרי שבימינו מדובר במהות קיומית. תקופת הפוסט מודרניזם בה הקרקע נשמטת תחת ההגדרות המובחנות של 'אמת' ו'שקר', לכל הפחות בתחומים מסוימים בחייהם של אנשי תרבות המערב – גוזרת עלינו לחיות לצד הספק. לכן, לימוד הסוגיה המשתרשרת ממשנת "אין חוששין שמא גיררה חולדה" עשוי להפוך לקריאת כיוון קיומית בעידן של פירוק האמיתות הגדולות.
הדיון התלמודי מוליך אותנו בין מספר תחנות המציינות חלק מן הפתרונות להכרעה במצב של ספק. הראשונה היא הקביעה כי במפגש בין ספק וודאי "אין ספק מוציא מידי ודאי". הוודאות, כפי שעולה מהמשך הסוגיא, יונקת מהחזקה, במקרה זה: "חזקה על חבר שאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן". הווה אומר, ישנה סידרה של הנחות אודות התנהגות בני האדם או התנהלותה של המציאות – ואלה מאפשרות לייצר עוגנים של וודאות גם במצבים מעורפלים. מכאן ממשיכה הגמרא הלאה – לסוג שונה של חזקות המכונות 'חזקה דמעיקרא' – קרי, חזרה אל נקודת הוודאות האחרונה – או העמדת האירוע על חזקתו המוכרת עד כה. הגמרא נוקטת בלשון הקוד 'תשע חנויות' הלוקחת אותנו אל מקרה בו נמצא בשר מוטל מחוץ לחנויות כשרות וטרפות ולא נודע מאיזו מהן הגיע. רש"י מציין בפירושו את הכלל 'כל קבוע כמחצה על מחצה נידון' – קרי: כל עוד הבשר נמצא במקומו הקבוע, הרי שחל לגביו הדין 'כמחצה על מחצה דמי' –ומאחר וההיתר והאיסור שקולים זה כנגד זה ('מחצה') הרי שהבשר אסור לאכילה. לצד זאת, במקרה בו הבשר מוטל בשוק, שלא במקומו הקבוע, יחול כלל שונה – 'כל דפריש מרובא פריש', וכאן הולכים אחר הרוב – במידה ורוב החנויות כשרות – גם הבשר ייחשב ככשר, ולהיפך. מצד האמת – אין ספק במציאות, שכן שחיטת הבשר נעשתה באופן מסוים –כשר או טרף. אולם אמת זו נעלמת מאתנו, ולכן אנחנו נזקקים לכללים המתירים את הספק. עולה מכאן שישנן שתי רמות של ודאות – האחת היא ההתרחשות האמתית – זו שהתחוללה בפועל. לצידה, קיימת רמה נוספת, היא האמת ההלכתית – הנוצרת על פי הכללים שקבלנו על עצמינו לחיות לאורם. האמת ההלכתית איננה קיימת במישור העובדתי – 'מה היה', אלא במישור הנורמטיבי – 'כיצד ראוי להתנהג'.
לבסוף מביאה אותנו הסוגיה אל ה'תיקו' – העמדת הקושיה על מקומה. במקרה הראשון חותמת המסקנה 'תיקו' ניסיון ארוך לברר מה מלמדת התנהגות זו או אחרת של העכבר והחולדה, ונדמה שהאמוראים מרימים את ידיהם לבסוף בהכנעה ומכריזים 'תיקו' – או על פי הפירוש המוכר 'תשבי יתרץ קושיות ובעיות'. הווה אומר, ההכרה במוגבלות הידיעה, וההבנה כי לעת עתה אין בידינו הכלים להכריע כך או אחרת. את המונח מסביר רבינו שמואל הנגיד כך: "ותיקו בספק שיסתפק התלמוד בשום דבר הלכה ואין יודע להשיב עליו ותישאר ההלכה בספק. אם הוא בעניין איסור לחומרא והממון המוטל בספק חולקים אותו בעלי הדינין בשוה, ויש אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה ודבר איסור והיתר כשיבוא בספק הזה יעמידוהו על האיסור" (מתוך: מבוא התלמוד כללי המשנה וגמרא וכללי רש"י). אלא שרבי שמואל הנגיד איננו משאיר אותנו באמת בספק – גם במקרים המסתיימים ב'תיקו' ההלכה יודעת לפסוק כיצד יש לנהוג – חלוקה שווה בשווה, הוצאה באמצעות ראיה בלבד או העמדת הדבר על איסורו. יחד עם זאת, ההכרעה 'תיקו' פותחת פתח לאפשרות אחרת, מסעירה מאוד – לנוכחותו של הספק כאופציה ממשית, אם לא בעולם המעשה אז לכל הפחות בעולם המחשבה והרוח. יש מקרים בלתי פתורים, ישנן שאלות שנותרות ללא מענה, וזה בסדר. במינון מסוים – המערכת בהחלט עשויה לספוג אותם, ובלבד שנעשו ניסיונות כנים להגיע להכרעה, ובלבד שישנה מסגרת יציבה ומסודרת בתוכה אנחנו מתירים לספק לקנן.
