Skip to content

הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו

"הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו" (פסחים כ"ה ע"ב). הביטוי הזה נשמע כמו התחלה של עלילה מעניינת, או אולי אפילו שורה מתוך שיר. זו הנאה חמקמקה, שעל מנת לאחוז בה צריך לעקוב אחרי הקו הפתלתל המחבר בין המעשה הקונקרטי ובין מה שמתחולל במחוזות העלומים של התודעה, אולי גם של הנפש.

נתחיל רגע מההתחלה. במשך דפים ארוכים במסכת פסחים עסקנו בחלוקה בין האכילה האסורה ובין ההנאה הנלווית אליה – שאולי היא מותרת?, בין האיסור העיקרי ובין הסרח העודף, לכאורה, הבא בעקבותיו. מכאן אנחנו מגיעים אל הדיון שלנו שהקומה הראשונה שלו חותרת אל לב העניין: איזה מבין השניים – המעשה או ההנאה – הוא המשמעותי. שאלה זו המופיעה במחלוקת תנאים המוזכרת בסוגייתנו, היא מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון. מחלוקת אותה אנו מוצאים, בין היתר, במסכת ביצה (כ"ג ע"ב) בעניין עגלה של קטן העושה חריץ בקרקע בשבת:

"עגלה של קטן טמאה… (ו)אינה נגררת אלא על גבי כלים. על גבי כלים – אין, על גבי קרקע – לא, מאי טעמא? דקא עביד חריץ. מני? ר' יהודה היא דאמר "דבר שאין מתכוין אסור". דאי ר' שמעון האמר "דבר שאין מתכוין מותר". רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ".

המחלוקת המופיעה בפסחים איננה אלא הקומה הבאה המתבקשת – האם הנאה נידונה בפני עצמה או הולכת אחר המעשה. קרי, במידה ואדם נהנה – אולם תחושה זו באה לו בעל כורחו, מבלי שכיוון אליה – האם היא בבחינת דבר האסור, או המותר? הפתרון תלוי במחלוקת הבאה: "אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה".

הגמרא מבקשת לחבר בין מחלוקתם של התנאים (רבי יהודה ורבי שמעון) ומחלוקת האמוראים (אביי ורבא) באופנים שונים, שכולם מתייחסים לשאלות האם ניתן היה להימנע מן המעשה או לא, והאם אמנם הייתה כוונה. למסקנה ההלכתית ניתן לצטט מדבריו של הרמב"ם (מאכלות אסורות יד יב):

"האוכל מאכל ממאכלות האסורות דרך שחוק או כמתעסק, אף על פי שלא נתכוון לגוף האכילה, הואיל ונהנה חייב כמי שמתכוון לעצמה של אכילה, והנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורין, אם נתכוון אסור ואם לא נתכוון מותר".

הכל הולך אם כן אחרי הכוונה. פסיקה שהיא לכאורה קשה, שכן ישנם מקרים שבהם קל מאוד להבחין בהנאה הנלווית למעשה. כך למשל בדוגמאות שהובאו בדפים הקודמים – האיסור להשתמש בפירות הערלה על מנת לצבוע או להדליק את הנר, או בעורו של השור המיועד לסקילה. כך למשל בדוגמאות המובאות במסכת שבת (כ"ב ע"א) – האיסור להסתפק מקישוטי הסוכה או למנות מעות כנגד אורן של נרות החנוכה. אלא שישנם מקרים אחרים, בהם ההנאה איננה ניכרת, ולמעשה ידועה לאדם עצמו. אלה הדוגמאות המופיעות בהמשך לסוגייתנו, בדף כ"ו ע"א: ההנאה ממראה, מקול או מריח. לא זו בלבד שהנאות אלה אינן ניכרות לעין, אלא שהן סובייקטיביות, תלויות באדם עצמו – ואף משתנות, לעיתים בין אדם לאדם ולעיתים בין הקשר אחד למשנהו. כיצד אם כן ניתן להסביר את עמדותיהם של רבי שמעון הטוען כי הכל הולך אחר הכוונה ושל רבא הסבור כי אף הנאה הבאה לאדם בעל כורחו אסורה?

דבריו של בעל ה'שרידי אש', הוא הרב יחיאל יעקב וינברג, מנהירים כמה עניינים הקשורים להנאה מסוג זה. ראשית מסביר השרידי אש את עמדתם של התנאים החולקים (חלק א' סימן ל"ז):

"לרבי שמעון האדם מחובר אל מעשהו על ידי כוונתו ואם הוא מחוסר כוונה אין המעשה נחשב למעשהו. ולרבי יהודה אינו תלוי בכוונה אלא בעצמות הדבר"

הווה אומר, האם המעשה עומד בפני עצמו, או שרק עמדתו של האדם היא הנותנת תוקף לאיסור – ומכריעה האם הוא נחשב 'למעשהו' אם לאו. עוד מסביר הרב ווינברג:

"וברור, שיש הבדל בין הנאה שהיא רוחנית, כגון הנאת לבישה, או הנאת ריח וקול, דאז אין האדם נהנה אם אינו מתכוין, שחסירה לו הרגשת ההנאה, מה שאין כן בהנאת אכילה ושתיה, שהיא הנאה גשמית, או בעריות, דאז אמרינן: אדרבא, הנאה זו באה לאדם אף שלא בכוונה".

ההנאה הגשמית קיימת במישור הגלוי לעין ובכך היא דומה להנאות שיש בהן קיום מוחשי במציאות – דוגמת ההנאה מעורו של שור הנסקל או מאור נרות החנוכה. לעומתה ישנה ההנאה הרוחנית, המסתתרת במחוזות הפרטיים של האדם, רק הוא יודע לדייק מהן התחושות שהוא מרגיש לנוכח הפעולה האסורה. בהנאות מסוג זה קל מאוד לזייף או לתעתע – הן בנו עצמינו, הן במתבוננים מן החוץ. במתח בין הזירה החיצונית – המעשה הנעשה בעל כורחו של אדם, ובין הזירה הפנימית – ההנאה העשויה להתלוות לעבירה זו, הכריעה ההלכה לטובת ההתרחשות הידועה לאדם בלבד – כוונותיו. הכרעה זו איננה רק פרקטית – היא לא באה לפסוק רק בנוגע למקרים קונקרטיים, אלא היא קריאת כיוון חינוכית המבקשת מאתנו להתנתק מהרושם שאנחנו עושים כלפי חוץ לנוכח עינו המתבוננת של הזולת, ולהתכנס פנימה לעבודה על המידות הידועות רק לנו. רק אנחנו יכולים להכריע האם המעשה שאנו עושים ראוי או מגונה, או מותר או אסור – ורק אנחנו ניתן דין וחשבון מול הקב"ה.

 

 

 

 

תניה רגב

תניה רגב

תניה רגב בוגרת המכון לטוענות רבניות (טו"ר מוסמכת) ובית מורשה בירושלים, כותבת דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בנושא הלכות צניעות וכינון זהותן של נשים אורתודוקסיות. לימדה תנ"ך וגמרא בבית הספר פלך ושימשה כרמ"ית במדרשת הבנות בעין הנצי"ב.
Scroll To Top
×

דף יומי לנשים

עם הרבנית מישל פרבר

ראשון עד שישי ב6:20 בזום