Skip to content

כ׳ באב תשפ״א | 29.07.21 | הדף היומי: סוכה כב

"מצה לשם מצה" פסחים ל"ח

תקופת השפע הצרכני. אנחנו עמוסים לעייפה בגאדג'טים, אקססוריז ועוד חפצים כאלה ואחרים. לחלקם שימוש פונקציונלי – לדוגמה מטחנת בשר או מנורת שולחן. חפצים אחרים בעלי משמעות סמלית – לדוגמה טבעת אירוסין. המצה 'רוקדת על שתי החתונות'. מחד, מדובר בתחליף ללחם – מוצר מזון בסיסי המשמש אותנו בחג הפסח, מאידך – יש במצה ממד של 'לשמה' – שלולא קיומו אי אפשר לצאת באכילתה ידי חובת המצווה. כך לכל הפחות על פי עמדתו של רבה בסוגיה בפסחים ל"ח ע"ב. מה אם כך מעניק לחפץ את מעמדו כאביזר המשמש לקיום מצוה – האם גופו ממש או המשמעות המיוחסת לו? במילים אחרות – האם החומר או הרוח הם ההופכים את המצה למה שהיא? קביעת המשנה (פסחים ב' ה') כי אדם יוצא ידי חובתו באכילת חלות תודה ורקיקי מצה היא הזדמנות מצוינת להתבונן בקשר בין המצה ובין עולם המשמעות אותו  היא נושאת, או במילים אחרות – בין החפץ הממשי ובין הייצוג של הרעיון.

בפסחים ל"ח מובאת מחלוקת רבה ורב יוסף, המבקשת לברר את ההוא אמינא שאין לצאת ידי חובת אכילת מצה באמצעות חלות תודה (שהיו מתלוות לקרבן התודה) או רקיקי הנזיר (אותם הקריב הנזיר בתום ימי נזירותו):

"אמר רבה: דאמר קרא ושמרתם את המצות – מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח. רב יוסף אמר: אמר קרא שבעת ימים מצות תאכלו – מצה הנאכלת לשבעת ימים, יצתה זו שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום ולילה"

על פי גישתו של רבה הדגש הוא בתודעת האדם – האם המצה הוקדשה לשם הזבח או לשם אכילתה בחג הפסח? תודעה זו קובעת את הדין. המעשה אם כן נגרר אחר הכוונה – אולם אין מדובר בכוונה לקיים את המצווה אלא במשמעות המיוחסת לחפץ. חיזוק משמעותי לדבריו של רבה עולה מסוף הסוגיא:

"תניא: אמר רבי אילעאי, שאלתי את רבי אליעזר: מהו שיצא אדם בחלות תודה ורקיקי נזיר? אמר לי: לא שמעתי. באתי ושאלתי לפני רבי יהושע, אמר לי: הרי אמרו חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו – אין אדם יוצא בהן, למכור בשוק – יוצא בהן…וטעמא מאי? אמר רבה: כל לשוק אימלוכי מימלך, אמר: אי מזדבן – מזדבן, אי לא מזדבן איפוק בהו אנא".

אדם שלכתחילה ייחד את המצות לשם הקרבת הקרבן (לעצמו) – איננו יכול להמיר את שימושן לאכילת מצה בחג הפסח, שכן המשמעות כבר הוטבעה בגוף החפץ והפכה לחלק ממנו. תודעת האדם, כך נראה, שינתה באופן מהותי את מעמדו של החפץ. לכן, מצה שהוכנה 'לשוק' (הכוונה כנראה לשווקי ירושלים בהם נמכרה תוצרת לעולי הרגל) נמצאת במצב נייטראלי – ומעמדה תלוי במציאות – האם תימכר ותשמש לזבח או תישאר אצל המוכר ותשמש לאכילה.

נימוקו של רבה מקבל חיזוק נוסף ממחלוקת בית שמאי ובית הלל אודות שימוש במצה ישנה (ירושלמי סוכה פרק א'): "סוכה הישנה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. איזו היא הישנה כל שעשאה קודם לחג שלשים יום אבל אם עשאה לשם החג אפילו מתחילת השנה כשירה…אף במצה כן. מצה הישנה תפלוגתא דבית שמאי ודבית הלל. א"ר יוסה דברי הכל היא. מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר בריא שלא דיקדק בה"

ההיגיון של בית שמאי הוא המוכר לנו מדברי רבה במסכת פסחים – סוכה ישנה, ובאותה מידה מצה ישנה, איננה תלויה בזמן הכנתה אלא בעצם ייעודה לשם החג. הגדרתה כ'חדשה' תלויה באותו 'לשמה' – בייחוד החפץ עבור שימוש המצווה. בניגוד לכך בית הלל מכשירים סוכה ישנה, אולם אליבא דרבי יוסי פוסלים מצה ישנה מחמת שלא דקדקו בה. הווה אומר – בכל הקשור למצה – הכשרתה על פי בית שמאי קשורה במשמעות המיוחסת לה (כרבא בסוגייתנו) ואילו לשיטת בית הלל המצה תותר באמצעות עמידתה בסטנדרט של כללים הלכתיים.

עד כאן עולה כי עמדתו של רבה ממוקמת במחוזות התודעה – כובד המשקל איננו בחפץ עצמו אלא בפרשנות אותה מעניק האדם לחפץ זה, במקרה שלנו – למצת חג הפסח מחד ולחלות התודה ורקיקי הנזיר מאידך. יחד עם זאת הגמרא איננה הולכת את הצעד הנוסף ושואלת מהי אותה המשמעות? האם הכוונה רק לשימוש זה או אחר במצה או שמדובר ברובד עמוק יותר של הבנה? פירושו של הרש"ר הירש לפסוק אותו מצטט רבא: "ושמרתם את המצות' (שמות י:ב י"ז) קושר יפה בין כל האלמנטים שיש בסוגיה בפסחים ובנוסף מעניק את רובד המשמעות המסביר מהו אותה 'לשמה' שיש במצה:

"ושמרתם את – המצות. לגבי קרבן פסח נצטוו (לעיל פסוק ו) להניחו למשמרת במשך ארבעה ימים לפני הקרבתו. זמן רב אפוא, עוד בטרם חג, תהיה דעת היהודי נתונה למחשבת דאגה לבל יחול פגם בסמל, אשר באמצעותו יביע את מסירותו השלמה לרועו. והנה, כן עלינו לקדש תמיד את יום צאתנו ממצרים בדאגה למתן ביטוי הולם באמצעות המצה: על – ידי ששמירתה מחימוץ תהיה מדעתנו, שה' הוא שהוציאנו ביום זה לחירות, ולא ייתכן אפוא לקדם פני יום זה בלחם העצמאות, כי אם אך בלחם התלות….

בעוד שביתר ימי החג אין אכילת מצה חובה…הרי בערב זה אכילת מצה מצוה חיובית. ולא עוד, אלא שבערב זה חובה לאכול לחם, שקיימו בו אותו שימור מחימוץ, הנזכר בפסוק הקודם – "ושמרתם את – המצות" – תוך כוונה מפורשת למטרה זו. ("מצה המשתמרת לשם מצה" – פסחים לח ע"ב)….שלילת דבר חמוץ במשך שבעת ימי חג המצות דוחה כל רעיון על אודות השתתפות אנושית עצמאית שהיתה, כביכול, בתקומתנו לחירות. ואילו אכילת המצה עם כניסתו של חג חירותנו מקשרת ומפתחת את רעיון החירות הסוציאלית, בה זכינו מאת ה', לרעיון התמסרותנו בידי ה', אשר הודות לה ולמענה זכינו בחירות. לעולם יעמוד עם ישראל המשוחרר מול פני ה', כשמצתו בידיו; מעבודת האדם עברנו לעבודת ה'. בדומה לכך הורחק לתמיד כל שאור מן המזבח אשר במקדש ה' (ויקרא ב, יא). על ידי – הוראות אלה חויבו מצוות מצה ואיסור חמץ לדורות, גם כשהם מנותקים מקרבן הפסח"

על פי הרש"ר הירש המצה, היא 'לחם התלות' העומד בניגוד ל'לחם העצמאות', מציינת את הבנתינו כי הקב"ה הוא אשר הציל אותנו מידי המצרים והעניק לנו את חירותנו. רעיון זה איננו יפה רק לקרבן הפסח או לחג המצות אלא לכל לחם הנאכל בזיקה אל הקודש. לכן, על פי הסברו של הרש"ר – כל מיני השאור הורחקו מן המזבח, ועליהם נמנים גם חלות התודה ורקיקי הנזיר. ייחודה של מצת חג הפסח הוא שיש לתת את הדעת עוד בטרם יגיע מועד קיום מצוות אכילתה, לקיימה ב'משמרת'. כך נעקר מעמדה של המצה כמזון בלבד ובדומה לקרבן הפסח היא הופכת ל: "סמל, אשר באמצעותו יביע את מסירותו השלמה לרועו". המצה איננה עוד מכשיר לקיום המצווה אלא יש בה רובד מהותי המצביע על המשמעות הגלומה בה. לכן, ממילא ברור מדוע מצוה שיוחדה לשם הזבח איננה יכולה לעבור המרה למצת חג הפסח.

תניה רגב

תניה רגב בוגרת המכון לטוענות רבניות (טו"ר מוסמכת) ובית מורשה בירושלים, כותבת דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בנושא הלכות צניעות וכינון זהותן של נשים אורתודוקסיות. לימדה תנ"ך וגמרא בבית הספר פלך ושימשה כרמ"ית במדרשת הבנות בעין הנצי"ב.
Scroll To Top
×

דף יומי לנשים

עם הרבנית מישל פרבר

ראשון עד שישי ב6:20 בזום