אנחנו חיים לאחר קו פרשת המים של עידן הנאורות. לכן, אנחנו מחפשים את התשובות לשאלות הגדולות שלנו (גם) בעולם המדע התבוני, ומבקשים ממנו שישרטט לנו תמונה מדויקת של המציאות: מתי ירד גשם, מה הסיכוי לחלות בסרטן או איך תשפיע ההתחממות הגלובאלית על חיינו. ובכל זאת, בלתי ניתן לטעון שהשאלה "קְמֵיעִין יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם קְדוּשָּׁה, אוֹ דִילְמָא אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם קְדוּשָּׁה?" מנותקת לחלוטין מחיינו, שכן למרות הרציונאליות, האמונה שלנו בקמיעות (יש מי שיאמר: התלות שלנו בהן) לא עברה לחלוטין מן העולם.
אז מה יש לחז"ל להוסיף לנו בהקשר זה? ראשית, מעניין מאוד לחשוב על עצם השאלה – האמנם קמיע מחזיק בסוג של קדושה? מחד, בחלקם יש "אוֹתִיּוֹת וּמֵעִנְיָנוֹת הַרְבֵּה שֶׁבַּתּוֹרָה", כדברי הגמרא. מאידך – אולי יש מי שישאל את השאלה מן הכיוון ההפוך, האם יש בקמיעות משום טומאה? – כך למשל הרמב"ם ששלל את האמונה בקמיעות ולחשים, וכתב לדוגמה: "אלו שכותבין מבפנים (בתוך המזוזה) שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו היא קמיע" (רמב"ם ה' תפילין פ"ה ד). התפיסה של הרמב"ם חד משמעית: אמונה בקב"ה – כן, אמונה בקמעות כתובים – לא! (ראו למשל: "ולא יעלה במחשבתך שגעון כותבי הקמעות" מו"נ א ס"א). אצל חז"ל לעומת זאת הגישה מורכבת יותר.
הסוגיה במסכת שבת דף ס"א מחזיקה ביחס אמביוולנטי כלפי הקמיעות. מצד אחד, הן אינן ראויות שיחללו עליהן את השבת ואם נפלה בהן דליקה הרי שמתירים להן להישרף. מצד שני, בדומה לכלים עליהם מופיע שם ה', גם הקמיעות ראויות לגניזה. לבסוף, בניגוד לתפילין – מותר להיכנס בהן לבית הכסא ובלבד שהן מחופות בעור. עוד, לא ברור מה הופך קמיע לראוי ובר השפעה – האם מדובר בסגולתו של האדם, באיכותו של החפץ, ובכלל, מדוע עליו להוכיח את עצמו שלוש פעמים, ואיך נכנס לכאן עניין המזל שפעל לטובת רפואתו של החולה?. קשה מאוד לגזור מן הסוגיה תשובה חד משמעית לשאלה האם בקמיעות יש או אין קדושה. חוסר בהירות זו איננה זרה לרעיון הקדושה, שכן, מחד יש לה לקדושה מאפיינים בינריים – אמנם היא מגלמת את היפוכו של החול, אולם היא עומדת למעשה בניגוד חריף לטומאה: על הקודש יש להגן מפני הטומאה העשויה לזהמו ולפגוע בו ולמנוע כל מגע בין השניים. לצד זאת, הקדושה מתקיימת על רצף; בתפיסה המקראית, כמו גם בהלכה החז"לית ישנן דרגות שונות לטומאה (שהחמורה בהן היא טומאת המת 'אבי אבות הטומאה') ומן העבר השני, ישנן אף דרגות לקדושה (שהגבוהה שבהן היא קודש הקודשים). לכן את הקודש יש להבין גם במונחים בינריים המציבים גבול ברור בין קטגוריות, אך גם במונחים של קרבה וריחוק הנעים על רצף מסוים. את גישתו של הרמב"ם כלפי הקמיעות ניתן אם כן למקם בחלק הבינארי של הקדושה – הגבול בין האסור והמותר או בין הראוי והמגונה ברור וחד משמעי. את גישתם של חז"ל אל הקמיעות ניתן למקם באזור הדמדומים של הרצף, לעיתים הקמיעות הן בבחינת חלק מן הקודש, ולעיתים הן חלק מן החול.
