האם תינוק שלא מלא לו חודש הוא בר קיימא או שקיומו מטל בספק?
השאלה הזו, שנראית לנו אכזרית היום – במאה העשרים ואחת, משקפת את הפער בין ימינו ובין העת הקדומה בה תמותת תינוקות הייתה גבוהה. ימים בהם הרפואה הייתה בוסרית ותנאי ההיגיינה לקו בחסר, ימים בהם קביעתו הבאה של רבן שמעון בן גמליאל הייתה נראית אך הגיונית: "תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ששהה שלשים יום באדם – אינו נפל, שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה" (שבת קלה עמוד ב). קביעה זו הובאה להלכה על ידי הרמב"ם בהלכות אבל (פרק א' הלכה ו'): "הַנְּפָלִים אֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶן. וְכָל שֶׁלֹּא שָׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם בָּאָדָם הֲרֵי זֶה נֵפֶל. אֲפִלּוּ מֵת בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים אֵין מִתְאַבְּלִין עָלָיו" ולמעשה לא השתנתה ותקפה גם היום. אלא שעמדתו של רבן שמעון בן גמליאל, המובאת לראשונה בתוספתא, איננה פשוטה ונתונה במחלוקת תנאים. כך לדוגמה, ניתן לצטט מן המשנה במסכת נידה (פרק ה' משנה ג') הגורסת כי תינוק בן יומו הרי הוא כאדם לכל דבר ועניין: "תנוקת בת יום אחד מיטמאה בנדה, בת עשרה ימים מיטמאה בזיבה. תנוק בן יום אחד מיטמא בזיבה ומיטמא בנגעים ומיטמא בטמא מת וזוקק ליבום ופוטר מן היבום ומאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה ונוחל ומנחיל וההורגו חייב והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם". מבלי להיכנס לפרטי ההלכות המתייחסות לתינוקת ובעיקר לתינוק, ברי כי משנה זו מחזיקה במסורת הלכתית שונה מהעמדה אותה מציג רשב"ג, ואכן כך מוצגים הדברים בסוגה במסכת נידה (מ"ד ע"ב): "והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם למאי הלכתא אמר רב פפא לענין אבלות כמאן דלא כרשב"ג דאמר כל ששהה שלושים יום באדם אינו נפל, הא לא שהה ספק הוי".
ההרהור אחר עמדתו של רשב"ג קיים גם במסכת שבת ומופיע פעמיים בדף קל"ו. ראשית, סוגיית ברית המילה מציינת קושי עצום על ההבנה כי תינוק בן שמונה ימים איננו בבחינת חי וודאי – ומכיוון שכך אולי לא ניתן לחלל עליו את השבת: "מימהל היכי מהלינן ליה? – אמר רב אדא בר אהבה: מלין אותו ממה נפשך; אם חי הוא – שפיר קא מהיל, ואם לאו – מחתך בבשר הוא" תשובת הגמרא משביעה אמנם את האוזן מן הבחינה הלוגית אלא שבהמשך הגמרא מופיע נימוק אחר (קנ"א ע"ב): "תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: תינוק בן יומו חי – מחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת – אין מחללין עליו את השבת. תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת. אמרה תורה: חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת – אין מחללין עליו – כיון שמת אדם, בטל מן המצוות". קושי נוסף על קביעתו של רשב"ג מופיע לקראת סוף דף קל"ו בו אנחנו לומדים כי בבתיהם של שני תלמידי חכמים – בבית בנו של רב דימי בר יוסף ובבית רב כהנא, ישבו שבעה על תינוקות שטרם מלא להם חודש ימים. התשובה הניתנת בשני המקרים זהה: "קים לי ביה / בגויה שכלו לו חודשיו ואינו נפל" קרי, העיבור היה תשעה חודשים קודם ללידה ולכן התינוק שנולד איננו בבחינת נפל ומותר לשבת עליו שבעה. הפרשנות ההלכתית מעמידה את התשובה על מקרה מאוד מסוים בו ברור שלאחר העיבור לא התקיימו יחסי אישות ולפיכך ניתן לקבוע בוודאות שההיריון היה מלא ושהתינוק יצא מכלל ספק.
שיטת רשב"ג אם כך איננה ניצבת איתנה – היא מעורערת הן על ידי המשנה בנידה המציינת הלכות רבות הנוהגות כבר בתינוק בן יומו, והן על ידי קושיות כבדות משקל במסכת שבת עצמה, דוגמת ההיתר לחלל שבת על תינוק שהוא בבחינת ספק חי ספק מת וכן עדויות אודות חכמים שבחרו לנקוט באופן שונה ותירצו את מעשיהם על ידי וודאות גמורה אודות רגע העיבור, וודאות שגם בימינו קשה מאוד, אם בכלל, להגיע אליה. ועדיין, שיטת רשב"ג נקבעה להלכה כבר בגמרא עצמה: " דאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל" (קל"ו ע"א) וגם היום אין דיני אבלות חלים לגבי תינוק שטרם מלאו לו שלושים יום, זאת, למרות ש'נשתנו הטבעים' ורובם המוחלט של תינוקות בני יומם ממשיכים, ב"ה, לחיים טובים וארוכים. עצמת טענתו של רשב"ג יונקת, כפי הנראה מהישענותו על הפסוק העוסק בפדיון בכורות (במדבר י"ח ט"ז): " וּפְדוּיָו, מִבֶּן-חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה…", טיעון שאיננו מסתמך על הסברא אלא על לשון הכתוב ולפיכך פחות גמיש ופחות נתון לשינוי (זאת בניגוד לפירוש רש"י בתחתית דף קל"ה ע"ב המסביר את דברי רשב"ג דווקא על בסיס ההיגיון: "שמע מינה עכשיו נתברר שהוא בן קיימא, ולא קודם לכן"). ההלכה הזו קשה מאוד לקיום, שהרי בני משפחה, שלא לדבר על הורים, נקשרים לתינוק עוד בימי ההיריון. מוות הסמוך כל כך ללידה קשה ומטלטל וימי האבל בהם מתחוללות הסתגלות ופרידה חשובים מאין כמותם אף במקרה זה. נחמה פורתא ניתן למצוא בדעת מיעוט המצוטטת בספרו של הרמב"ן 'תורת האדם' העוסק בדיני אבלות וקבורה (שער הסוף ענין הקריעה): "והא דאמרינן בגמרא לעיל אבלות לחוד וקריעה לחוד, פירשו בו מפני שקריעה מן התורה ואבלות מדבריהם… לפיכך אמרו מקצת החכמים בתינוק כל שלשים אף על פי שאינו מתאבל עליו חייב הוא בקריעה… הילכך לענין קריעה כיון דאין הלכה כדברי המיקל ולחומרא אזלינן בה, כל שלא שהה שלשים יום באדם דספיקא הוא קורע ואינו מתאבל".
.
.
