אלישע בעל כנפיים – האמנם יש להסתכן בימי השמד ולהניח תפילין?
שבת מ"ט ע"א.
אלישע בעל כנפיים מבליח משום מקום במסכת שבת דף מ"ט ע"א. הופעה חד-פעמית של הצלה ניסית מופלאה. למרות האנונימיות שלו, חיפוש שמו בפרוייקט השו"ת מעלה מאות התייחסויות הקיימות לגביו, בספרות ההלכתית כמו גם בכתיבה ההגותית. איך זה קרה? האגדה על אלישע בעל כנפיים טומנת בחובה שני נושאים חושבים – האחד, החובה להקפיד על ניקיון הגוף בעת חבישת התפילין. השני – הזיקה למסורות שונות מימי גזירות השמד (הן השנים שלאחר מרד בר כוכבא) ולהקפדתם של חכמים על קיום מצוות דוגמת לימוד תורה, ברית המילה או הדלקת נר החנוכה. שני נושאים אלה חוזרים ונידונים במקורות ישראל, ועל הדרך, הבטיחו את הופעתו הנשנית של אלישע בעל כנפיים במהלך הדורות. הסיפור מופיע למעשה פעמיים במסכת שבת, בדף מ"ט ע"א ובדף ק"ל ע"א. במובאה המאוחרת מבין השתיים ההקשר של המימרא המובאת משם רבי ינאי "תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים" נהיר. מימרא זאת מופיעה מיד לאחר דבריו של רבי שמעון בן אלעזר: "כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה – עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין – עדיין היא מרופה בידם". בעל הכנפיים אם כן הוא אותו אלישע שהקפיד בימי השמד על הנחת תפילין ובזכות כך ניצל על ידי כנפי היונה שהופיעו בידיו. אך מה לגבי ההקשר בדף מ"ט? כאן ההתייחסות לאלישע נעשית אגב ההוראות הבאות: "אביי אמר: שלא יפיח בהן. רבא אמר: שלא יישן בהן". את כינויו של אלישע 'בעל כנפיים' ניתן להבין גם על רקע חובת ההקפדה הגופנית בעת הנחת התפילין. כנפיים הן כינוי לידיים וההתחייבות לנטילתן נחשבה לרמה גבוהה יותר מאשר טהרה רגילה. כך עולה מהתוספתא במסכת דמאי העוסקת באותם 'חברים' שקיבלו על עצמם הנהגות מחמירות: "ומקבלין לכנפים ואחר כך מקבלין לטהרות אם אמ' איני מקבל עלי אלא לכנפים בלבד מקבלין אותו קבל עליו לטהרות ולא קבל עליו לכנפים אף על הטהרות אין נאמן" (תוספתא דמאי פ"ב הלכה יא).
האגדה על אלישע בעל כנפיים חשובה מבחינה נוספת, שכן היא פותחת לנו צוהר לדעה לא פופולארית, או לכל הפחות לדילמה שהיתה קיימת בימי השמד. מקובל עלינו שבתקופות 'סכנה' מסוג זה יש להקפיד על קלה כבחמורה. כך הם סיפורי המופת על עשרת הרוגי מלכות ודמויות נוספות מימים חשוכים אלה, כך גם הקביעה הידועה הבאה: "כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד – אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור… מאי מצוה קלה? – אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא " (מסכת סנהדרין דף עד ע"א-ע"ב). ברם, מסתבר שלצד הוראה זו התקיימה עמדה אחרת השוללת את קיום המצוות בכל מחיר. הגזירה על איסור הנחת תפילין מוכרת ממשנה במסכת עירובין הדנה בהיתר לחלל שבת ולהכניס תפילין שנמצאו בשדה פנימה אל הבית: "המוצא תפילין מכניסן זוג זוג רבן גמליאל אומר שנים שנים …ובסכנה מכסן והולך לו" (עירובין פ"י מ"א). את התפילין שנמצאו בשדה בימי הסכנה אין מצילים מפני קלקול השהייה בחוץ, אלא מכסים בלבד. עדות נוספת לגזירה זו קיימת במשנה מגילה: "..העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה" (מגילה פרק ד משנה ח). על פי הגמרא על אתר התפילין העגולות אינן כשרות מאחר והלכה למשה מסיני היא שתפילין צורתן מרובעת. אולם מהסברו של רבינו תם עולה כיוון אחר להבנת המשנה: "סכנה ואין בה מצוה – פירש רבינו תם בשעת הסכנה יכול להסתכן בהן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו לאלישע בעל הכנפים" (תוספות מסכת מגילה דף כד עמוד ב). נראה כי דבריו של רבינו תם מתאימות לפשט המשנה. אנשים שרצו להמשיך להניח תפילין עצבו אותן באופן שונה (עגול) על מנת שלא להיתפס על ידי הרומאים (על פי פירושם של שמואל וזאב ספראי למשנה). לאור הסברו של רבינו תם יש להבין את אזהרת המשנה באופן הבא – תפילין אילו אינן כשרות ואף מסכנות את המניח אותן ולפיכך אין להשתמש בהן. יתירה מכך – אין לסמוך על הנס, ושלא כבמקרה של אלישע בעל כנפיים, האדם הפשוט בישראל איננו יכול לצפות שהתפילין שעל ראש תהפוכנה לכנפי יונה ותצלנה אותו מיד הצרה המתרגשת ובאה.
