רובנו נתקלנו בביטוי ‘כל כבודה בת מלך פנימה’ המתייחס להתנהגות צנועה ושולח אותנו עם הערת שוליים לדמותה של הקמחית. אותה אישה שקורות ביתה לא ראו את מקלעות שערה מימיה ושעליה קראו חכמים את הפסוק מתהילים מ”ה י”ד: “כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ”. עיון במסכת שבת דף קי”ח מעלה שלקמחית דמות בבואה גברית, מפורסמת הרבה פחות – והוא רבי יוסי ברבי חלפתא המעיד על עצמו כי: “מִיָּמַי לֹא רָאוּ קוֹרוֹת בֵּיתִי אִימְרֵי חֲלוּקִי”. השוואה בין שתי הדמויות מאירה את הקשר העז בין קדושה וצניעות.
על פי רש”י רבי יוסי מעיד על עצמו כי אופן לבישת בגדיו נעשה בצנעה: “כשפושט חלוקו [פושטו] כמו שהוא לובשו דרך ראשו ומכסה את עצמו תחלה משום צניעות בסדינו מתחת ויושב במטתו”. בקטע הקודם לכך מעיד רבי יוסי על התנהגות צנועה נוספת עליה הקפיד: “אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִיָּמַי לֹא נִסְתַּכַּלְתִּי בַּמִּילָּה שֶׁלִּי”. על עדות זו שואלת הגמרא: “אִינִי? וְהָאֲמַרוּ לֵיהּ לְרַבִּי: מַאי טַעְמָא קָרוּ לָךְ רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ? אֲמַר לְהוּ: מִיָּמַי לֹא נִסְתַּכַּלְתִּי בַּמִּילָּה שֶׁלִּי. בְּרַבִּי מִילְּתָא אַחֲרִיתִי הֲוָה בֵּיהּ, שֶׁלֹּא הִכְנִיס יָדוֹ תַּחַת אַבְנֵטוֹ”. הנחת הקושיה היא שרבי יוסי הוא הראוי לזכות בתואר ‘רבינו הקדוש’ שניתן למעשה לרבי יהודה, הנחה זו מבוססת על הקשר העז בין קדושה וצניעות – הנחה הקיימת גם בסיפור אודות האישה הקמחית, אימן של שבעה כהנים גדולים שזכו לשמש בקודש. המעשה בקמחית מופיע הן בתלמוד הבבלי (יומא מ”ז ע”א) והן בתלמוד הירושלמי (יומא ה’ א:א). להבדל בין הנוסחים נדרשו רבים וטובים, אולם השווה בין שני התלמודים הוא תהייתם של חכמים בנוגע לזכות הגדולה שנפלה בחלקה של הקמחית שהעמידה שבעה כהנים גדולים, ותשובתה: “מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי” על פי גרסת הבבלי, ולחלופין : “יבא עלי אם ראו קורות ביתי שערות ראשי” על פי גרסת הירושלמי – שם גם מופיע הפסוק מתהילים הקושר בין הכבוד המכונס פנימה, קרי הצניעות, ובין משבצות הזהב הרומזים ללבושו של הכהן הגדול.
הזיקה בין קדושה וצניעות קיימת ברבדים הראשוניים ביותר של המחשבה היהודית – ומופיעה בפרשנות הקדומה לפסוקי התורה. כך לדוגמה את הפסוק “קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ א-להיכם” הפותח את פרק י”ט בספר ויקרא, מפרש רבי יהודה בן פזי באופן הבא “מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה ואתיא כהדא דר’ יהודה בן פזי דאמר כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש”. (ויקרא רבה קדושים פרשה כ”ד). הקשר בין השניים ברור. הצניעות מטרתה להגן מפני הפרוץ, הפרוע, היצרי, הבלתי צפוי – כל אותם הרגשות המלחכים בשולי המחנה ומאיימים על הסדר הטוב, אך גם על הקדושה הישראלית. זו, ‘המוגדרת באיסוריה’ – כך על פי פרופסור משה גרינברג, ומתקיימת באמצעות גדרים ואיסורים המבחינים בין הטמא והמחולל ובין הקדוש. בהתאמה, השכינה שורה ב’מקדש הדממה’ – כך על פי פרופסור ישראל קנוהל, במרחב שאין בו מקום להתפרצות יצרית דוגמת זו שהייתה קיימת במקדשים האליליים, אלא עבודה המתקיימת על פי כללים ונהלים ברורים ‘והזר הקרב יומת’. פריצות וקדושה נתונות אם כן במתח מובנה ומטרתה של הצניעות להגן על הקודש מפני כל אותם גורמים העשויים לפרוע את גדריו ולחללו.
