תקציר:
סיום מסכת הוא מאורע חגיגי. כחלק משמחת המצווה נהגו פייטנים מתפוצות שונות לחבר פיוטים ובהם הציגו את שמחת הלימוד ואת גדולת לומדי התורה. במאמר זה יוצג פיוט שנכתב לסיום מסכת כתובות. את הפיוט חיבר הפייטן ר' עמרם עמאר, אשר חי ופעל באלג'יריה (המאות ה-18, 19). לאורך הפיוט הוא שוזר את שמותיהם של 13 פרקי המסכת, ובד בבד הוא מעניק לשמות הפרקים משמעות אלגורית: יחסי הקב"ה וישראל כיחסי איש ואישה. כמו כן מוזכרים בפיוט נושאים הלכתיים שונים המצויים במסכת, ההופכים לציורי לשון לְיַחס אומות העולם לישראל. בדרך זו רוקם הפייטן עלילה לאורך הפיוט ומסייע ללומדים לשנן ולזכור את המסכת שזה עתה סיימו ללמוד.
אודות הכותבת:
ד"ר רות ביתן-כהן עוסקת בחקר השירה והפיוט בצפון אפריקה בכלל ובאלג'יריה בפרט. מלמדת ספרות ולשון עברית במוסדות אקדמיים שונים בארץ. היא גם לומדת דף יומי עם הרבנית מישל פרבר מידי בוקר בזום.
'עַד הֵנָּה אֵל עֲזָרָנוּ' – פיוט לסיום מסכת כתובות שחיבר ר' עמרם עמאר
מאת: רות ביתן-כהן*
בסיעתא דשמיא זכינו לסיים את מסכת כתובות, וזהו בהחלט מאורע חגיגי. מקור המנהג של סיום מסכת מצוי במסכת שבת קיח, ע"ב: "אמר אביי, תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה, עבידנא יומא טבא לרבנן" [אמר אביי 'תבוא לי ברכה', כשאני רואה תלמיד חכם שהשלים מסכת אני עורך יום טוב לחכמים].
בימינו כוללת החגיגה קריאת קטע קצר המכונה "הֲדַרַן", על שם המילה הארמית הפותחת את נוסח הקריאה, ושהוראתה – 'חוזרים אנו' (הוראת השורש הארמי הד"ר הוא חז"ר); מעין הצהרת התחייבות לחזור על החומר הנלמד[i]:
הֲדַרַן עַלָךְ מַסֶּכֶת [שם המסכת] וְהֲדַרַך עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת [שם המסכת] וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתֽנַשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת [שם המסכת] וְלֹא תִּתֽנַשִׁי מִינַן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלֹא בְּעָלְמָא דְאַָתֵי (= חזרנו עלייך מסכת […] וחזרת עלינו. דעתנו עלייך מסכת […] ודעתך עלינו. לא נשכח ממך מסכת […] ולא תשכחי מאיתנו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא).
בהמשך החגיגה נהוג לומר 'קדיש' ולערוך סעודת מצווה, כדברי הרמ"א (שולחן ערוך, יורה דעה, ס' רמו, סעיף כו): "כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה".
את שמחתם הגדולה ביטאו תלמידי החכמים וקבוצות הלומדים באמצעות 'פיוטי הדרן'. אלה נכתבו החל מהמאה ה-17, ולפיכך הם נחשבים כסוגה חדשה יחסית בשירת הקודש העברית. עד כה נמצאו 66 פיוטים מסוגה זו בקהילות ישראל, כגון: איטליה, אמסטרדם, אלג'יריה, מרוקו, ג'רבּה (תוניסיה), בבל ואשכנז[ii].
בפיוטים ובשירים לסיום מסכת ביקשו פייטני צפון-אפריקה ומשורריה להציג את שמחת הלימוד ואת גדולת לומדי התורה בפני השומעים על מנת למשוך את לִבם ללימוד התורה. יש ששירים אלה מזכירים את פרקי המסכת ואת סדר הלימוד, בבחינת חזרה על החומר הנלמד ושינונו, יש שהם מציינים את שמחת הלימוד על כל שלביו: אווירת בית המדרש, חדוות הלימוד; יש שהם מציינים את שמות פרשני התלמוד ועורכיו, אך המשותף לכולם – בסיום מופיעה בקשה לגאולה[iii].
ברצוני לשתף אתכם בפיוט לסיום מסכת כתובות שחיבר ר' עמרם עמאר (אלג'יר, המחצית השנייה של המאה ה-י"ח – ליוורנו, המחצית הראשונה של המאה ה-י"ט [1835לערך]).
לאורך הפיוט שוזר הפייטן את שמותיהם של שלושה עשר פרקי המסכת (כל פרק קרוי על שם המילים הפותחות את המשנה הראשונה בו) וזאת על מנת להזכיר ללומדים את אשר למדו. אולם בד בבד מוענקת לשמות הפרקים משמעות אלגורית: יחסי הקב"ה וישראל כיחסי איש ואישה. מוזכרים בו אף עניינים הלכתיים שונים המצויים במסכת, ההופכים לציורי לשון לְיַחס אומות העולם לישראל. כך נרקמת בפיוט עלילה טבעית המושכת את לב השומעים[iv], דבר המסייע לשנן ולזכור את אשר נלמד.
עַד הֵנָּה אֵל עֲזָרָנוּ
חריזה: א/א/א/ת/ת ב/ב/ב/ת/ת ג/ג/ג/ת/ת […]. משקל: שמונה הברות פונטיות בצלע.
חתימה: עמרם עמאר חזק לעד.
כתובת: סי' [סימן] עמרם עמאר חזק לעד לסיום גמ' [גמרא] כתובות.
עדי הנוסח: בית המדרש לרבנים ניו-יורק 4540, דף 244א–245א; הנדפס אצל נזרי[v] טורים 38–40.
עַד הֵנָּה אֵל עֲזָרָנוּ / אָנוּ בְּנֵי הַחֲבוּרָה,
תַּלְמוּד קָטָן הֶחְכִּימָנוּ / דִּינָיו הֵן הֵן גוּפֵי תּוֹרָה
מִפֶּרֶק בְּתוּלָה נִשֵּׂאת / בַּת נָדִיב נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ,
בִּזְכִירָה הִיא מִתְאַמֶּצֶת / מִזִּיווּג קָדוֹשׁ נוֹדַע לָה,
5 כּוֹס הַפֵּירוּד לוֹ מוֹצֶצֶת / כְּאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה.
אֵלּוּ נְעָרוֹת שָׁנְנוּ / לָשׁוֹן, הֵן בְּנוֹת קְטוּרָה,
הֵיכְלֵי אֵל, אָמְרוּ, נִתְנוּ / לָהֶם, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה. עד הנה
רַבִּים אוֹמְרִים: 'בָּת עָוְותָה, / יְמֵי טוֹבָתָהּ עָבְרוּ,
הַאִם נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה / בְּתוּלֶיהָ לָה חָזְרוּ?'
10 חִישׁ תִּרְדְּפֵם אֵלִי אַתָּה / בָּאַף, עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ,
קָנֵּא לְשִׁמְךָ, לֹא לָנוּ, / הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד הַנּוֹרָא,
אֵיךְ לִידֵי מִדָּה זוֹ בָּאנוּ / לָנוּ שֵׁם מְזַנֶּה קוֹרָא?! עד הנה…
מִדִּין אָדוֹן בַּעַל אִשָּׁה / מִיְּגִיעַי שָׁמְנוּ עָשְׁתוֹ,
פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה / קִרְאוּ 'מָלֵא' בּוֹ הִתְעַשְּׁתוּ,
15 אַךְ מֵהֲנָאַת תַּשְׁמִישָׁהּ / אֵין אִישׁ הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ.
רַק בְּפֶרֶך רָדוּ בָּנוּ / עִנּוּ כֹּחָה שֶׂה פְּזוּרָה,
עַל לֹא חָמָס אוֹתָה דָּנוּ / חִנָּם, הָרֶשֶׁת מְזוֹרָה. עד הנה…
עַל הַאִשָּׁה שֶׁנָּפְלוּ לָהּ / בְּחֶלְקָהּ רַק דִּין וּדְבָרִים,
לִבִּי כּוֹאֵב אֵיךְ אֶל כַּלָּה / צָרָה הִכְתִיב עוֹשֶׂה אוֹרִים
20 הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ הוּא לָה / דִּינָר מוֹסִיף עַל דִּינָרִים.
מִלְּפָנִים אֲהֵבַנוּ / אָהֲבָה לִפְנִים מִן הַשּׁוּרָה,
וּבְאַחֲרִית הֶעֱנִישָׁנוּ / בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוֹרָה. [עד הנה…]
מָה תֹּאמְרוּ לִי: 'אָדָם עָשוּי / לְהִתְנַחֵם מִדַּאֲגָתוֹ'?
אֵיךְ רֹאשׁ שָׁפֵל נוֹשֵׂא מָשׂוּי / אֶרְאֶה מוּרָם עִם קוֹמָתוֹ?
25 אָכֵן, מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי / נִכְפְּפָה הַדְרַת שִׁדְרָתוֹ.
פֶּשַׁע רַב הוּא הִשְׁפִּילָנוּ / הוּא הַמְּקַלְקֵל לִי הַשּׁוּרָה,
הוּא הֶחֱזִיק יָד מַחֲרִידֵנוּ / מִבְּלִי הַסְכָּמַת הַשּׁוּרָה. [עד הנה…]
אַלְמָנָה נִיזוֹנֵית חוּפְשָׁה / בָּא בִּרְמִיזָה צְנוּעָה,
רַבִּי הַנִּתְאָר בִּקְדוּשָׁה / פִּרְקָה הִקְדִים בִּיְרִיעָה,
30 אַךְ הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה / בְּאַחְרִית בָּא אוֹת יְשׁוּעָה.
רֶמֶז זֶה סִימָן טוֹב לָנוּ / מֵרַבִּי דֶּגֶל הַתּוֹרָה,
זִיוּוּג יַעֲלַת חֵן בִּשְׂרָנוּ / סוֹף הַכָּבוֹד לָבוֹא הוֹרָה. [עד הנה…]
ראשׁ פֶּרֶק שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר / שְׁנֵי דַּיָּינֵי גְּזֵירוֹת,
קָרָאתִי יָהּ מִן הַמֵּצָר / נָשִׂיא הֶעֱמִיד דָּוִד נִין רוּת,
35 פַּלְגוּ קֵיסָר הוּא עִם קֵיסָר / דָּוִד אַחֵר כִּדְבַר חֲבֵרוּת.
מוּפְלָא לָעַיִן עִנְיָינוֹ / יִמָּלֵא הַבַּיִת אוֹרָה,
חוּץ מֵהַדְרַת נוֹי בִּנְיָינוֹ / הַמָּקוֹם הַהוּא מַה נוֹרָא. [עד הנה…]
חִזְקִי בַּת יַעֲלָה אֲהוּבָה / שִׂמְחִי בְּמַסֶּכֶת כְּתֻובּות!
לָךְ יְשׁוּעָה קְרוֹבָה / יִהְיֶה בָּךְ עוֹד דִּין כְּתֻובּוֹת,
40 עוֹד אַרְאֶה לָךְ מַרְאוֹת חִבָּה / עַל סֵפֶר נְבִיא כְּתוּבוֹת.
גֵּזַע יִשַׁי אָז יַחֲנוּ / בּוֹ, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה,
זִקְנֵי תּוֹרָה קוֹלָם יַעֲנוּ / לוֹ, אַרְיֵה שֶׁבַּחֲבוּרָה. [עד הנה…]
לָעַד יוֹם יוֹם גּוֹבֵר חֶשְׁקִי / בַּעֲבוֹדַת מֶלֶךְ הָאַדִּיר,
מִמַּאֲמִינָיו שָׂם חֶלְקִי / זִיכַּנִי לִקְדוּשַׁת חֶדֶר,
45 הִטְרִיפַנִי לֶחֶם חֻוקִּי / מִבְּלִי הַחְלָפַת סֶדֶר.
בָּרְכוּ עַמִּי אֵל עֲזָרָנוּ / יַחַד בְּכִתְרָהּ שֶל תּוֹרָה,
שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִייְּמָנוּ / הַיּוֹם אֶל שִׂמְחַת הַתּוֹרָה. [עד הנה…]
אודות הפיוט
הפיוט פותח ב'מדריך' (מעין "פזמון חוזר") ולאחריו שלושה חלקים. במדריך מתוארת חבורת הלומדים שסיימו ללמוד את המסכת, והחכימו מ'תלמוד קטן' – פרשנותו של ר' יצחק אלפסי (הרי"ף) המצויה בסוף התלמוד: 'עַד הֵנָּה אֵל עֲזָרָנוּ / אָנוּ בְּנֵי הַחֲבוּרָה // תַּלְמוּד קָטָן הֶחְכִּימָנוּ / דִּינָיו הֵן הֵן גוּפֵי תּוֹרָה' (טור' 1–2). יש לציין כי בקרב קהילות צפון-אפריקה נהוג היה ללמוד את הגמרא באמצעות פירוש הרי"ף.
חלקו הראשון ארוך ומרכזי (טורים 3–27), בו מתוארת כנסת-ישראל שנישאה לדוֹדהּ – הקב"ה (טורים 3–4), אבל הדוֹד עזבהּ (טור 5) משום שבגדה בו, והחלה לעבוד עבודה זרה (טור 8). בהמשך מתוארות אומות העולם המתעללות בה, והקב"ה, כביכול, מסתיר פניו מסבלהּ (טורים 16, 19).
אות לישועה ולתקווה במערכת היחסים הרעועה בין בני הזוג ניתן למצוא בחלק השני של הפיוט (טורים 28–37): 'רֶמֶז זֶה סִימָן טוֹב לָנוּ / …זִיוּוּג יַעֲלַת חֵן בִּשְׂרָנוּ / סוֹף הַכָּבוֹד לָבוֹא הוֹרָה' (טורים 31-32). שיקום מערכת היחסים בין עם ישראל לקב"ה והפיכתה לקשר בל ינתק נרמזת בתיאור דוד המלך (טור 34) ובבניית בית המקדש: 'חוּץ מֵהַדְרַת נוֹי בִּנְיָינוֹ / הַמָּקוֹם הַהוּא מַה נוֹרָא' (טור 37).
בחלקו האחרון (טורים 38–47) ניכרים דברי עידוד וחיזוק של הקב"ה לעמו על הגאולה הקרובה לבוא (טור 40). בנוסף שוטח הפייטן תפילת הודיה אישית לקב"ה על ששָׂמו בין יושבי בית המדרש: 'מִמַּאֲמִינָיו שַם חֶלְקִי / זִיכַּנִי לִקְדוּשַת חֶדֶר' (טור 44). בסיום הפיוט חוזר הפייטן ומודה לקב"ה שהביא אותו ואת חבורת הלומדים למעמד מרגש וחשוב זה של סיום לימוד המסכת: 'בַּרְכוּ עַמִּי אֵל עֲזָרָנוּ / יָחָד בְּכִתְרָה שֶל תּוֹרָה // שֶהֶחֵיָינוּ וְקִייְּמָנוּ / הַיּוֹם אֶל שִמְחַת הַתּוֹרָה' (טורים 46-47).
לסיום, ניכר כי ר' עמרם עמאר ממשיך את קודמיו, פייטני צפון-אפריקה, שכתבו שירים ופיוטים לסיום מסכת. בדומה להם, גם הוא ביקש להציג את שמחת הלימוד ואת גדולת לומדי התורה בפני השומעים, ואף לסייע בשינון ובזכירת הפרקים שנלמדו. כל זאת כדי למשוך את לבם וליבנו ללימוד הגמרא.
* להרחבה ראו: ביתן-כהן, ר', 'לשיר את הגמרא כדי לזכור אותה' – על פיוטים לסיום מסכת שחיבר ר' עמרם עמאר, כעת, ג (תשע"ח), עמ' 131-143.
[i] אבן ישראל (שטיינזלץ), ע' (תשס"ד). מסכת ברכות, ירושלים: המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים.
[ii] על מקורות נוספים לחגיגת סיום לימוד מסכת ראו: נזרי, מ' (תשס"ח). פיוטי הדרן לסיום לימוד מסכת: סוגה חדשה יחסית בשירת הקודש העברית, בתוך: אלכסנדר, ת', טובי, י', עמישי-מייזליש, ז' ושורצולד א' (עורכים), איגוד – מבחר מאמרים במדעי היהדות, לשונות, ספרויות אמנויות, כרך ג, (עמ' 95–116) ירושלים: האיגוד העולמי למדעי היהדות.
[iii] שם, עמ' 101.
[iv] שם, עמ' 108.
[v] שם, שם.
