Skip to content

י״ד בתשרי תשפ״ב | 20.09.21 | הדף היומי: ביצה כא - חג ראשון של סוכות, ט"ו בתשרי

האם ספק נפשות להקל אף ביום כיפור? (יומא פג)

האם ספק נפשות להקל אף ביום כיפור? (יומא פג)

איילת הופמן ליבזון

 

מי צריך להחליט אם אדם חולה יאכל ויפר את התענית של יום הכיפורים? בדף של מחר אנחנו מוצאים שלושה מודלים של מענה לשאלה זו:

משנה יומא ח, ה קובעת כי "חולה מאכילין אותו על פי בקיים ואם אין שם בקיים מאכילין על פי עצמו עד שיאמר דיי." כלומר, לכתחילה יש להתייעץ בבקיאים, ורק הם יחליטו אם החולה צריך לאכול או לא.** אך ורק במקרה שאין בנמצא בקיאים, מקשיבים לחולה המעריך בעצמו את צרכיו. כלומר המודל של המשנה הוא מודל של מומחיות: לבקיאים יש את הידע הרב ביותר, ולכן הם צריכים להכריע בכל מקרה ומקרה.

בסוגיית הבבלי, לעומת זאת, נראה שהמודל הזה לא מתקבל. הסוגיה פותחת בדעתו של רבי ינאי, שאני מביאה כאן יחד עם פירוש התלמוד לדבריו:

 

אמר רבי ינאי: חולה אומר צריך, ורופא אומר אינו צריך – שומעין לחולה,

מאי טעמא? "לב יודע מרת נפשו".

פשיטא! מהו דתימא: רופא קים ליה טפי, קא משמע לן.

רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך – שומעין לרופא.

מאי טעמא? תונבא הוא דנקיט ליה.

 

רבי ינאי (שאת דבריו הדגשתי) מתאר שתי סיטואציות סימטריות של ניגוד בין דעות החולה והרופא, שבכל אחת מהן הוא פוסק כי יש לשמוע לעמדה הטוענת שהחולה צריך לאכול. על כך שיש לקרוא את שתי המימרות יחד ניתן להסיק מן הירושלמי:

 

ירושלמי יומא ח, ב; מה ע"א

חולה אומר יכול אני ורופא אומר אינו יכול שומעין לרופא

רופא אומר יכול הוא וחולה אומר אינו יכול שומעין לחולה

לא צורכא אלא חולה אומר יכול אני ורופא אומר איני יודע רבי אבהו בשם רבי יוחנן נעשה כספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת

 

מהירושלמי ניכר ששתי הסיטואציות הן חלק מאותה מימרה, המעדיפה תמיד לשמוע לעמדה המאפשרת לחולה לאכול. יותר מכך, הירושלמי גם מציג את ההגיון לכך באמצעות המימרה של רבי יוחנן: "כל ספק נפשות דוחה את השבת", ולכן בכל מקרה שבו מישהו—בין אם החולה ובין אם הרופא—סבור שהחולה צריך לאכול, יש לאפשר לו לאכול. כלומר הירושלמי ומימרת רבי ינאי בבבלי מציגים מודל שונה מהמשנה (על רבי ינאי ויחסו למשנה כתב אפשטיין ואכמ"ל): בעוד המשנה מעלה על נס את המומחיות וקובעת כי בכל מקרה ומקרה הבקיאים הם שיכריעו, המודל של רבי ינאי מעלה על נס את העיקרון של ספק נפשות להקל וקובע שתמיד נפסוק על פי העמדה המקלה. מכך מתחדד לנו שהמשנה לאו דווקא חושבת כך, ולמעשה נראה שעל פי המשנה, אף במקרה שבו "חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך"—שומעים לבקיאים ואין מאכילים את החולה.

 

הרעיון שלא תמיד ערך החיים הוא שמנחה כל הכרעה הלכתית אולי נראה לנו מוזר אחרי מאות שנים של מסורת ההלכה, אבל בתקופת בית שני ובתקופת חז"ל העיקרון שספק נפשות להקל עוד לא התקבע במסורת היהודית, ומקורות שונים מספר מקבים, מגילות מדבר יהודה, יוספוס וספרי הברית החדשה מלמדים על כך שרבים מיהודי בית שני לא הפרו את קדושת השבת כדי להציל את חייהם שלהם או של אחרים. רשימו לכך יש אף במקורות שונים בספרות התנאית המפרשים את הפסוק "וחי בהם" כמתייחס לעולם הבא ומאפשרים הסתכנות בעולם הזה במצבים שונים. כך גם במקרה שלנו, נראה שחכמים ראו בתענית יום הכיפורים חשיבות רבה מספיק בשביל לא להקל בכל מקרה ומקרה (וראיה לכך הפולמוס בתוספתא כפורים ד, ב, שם אנחנו שומעים על רבי עקיבא שצריך לשלוח את הציבור הביתה להאכיל את הילדים הרכים, וכן על כך שחכמים כפו על שמאי להאכיל את בנו בידיו).

 

אם כך, דעת המשנה היא שהבקיאים מכריעים האם החולה יאכל, בעוד עמדתו של רבי ינאי היא שספק נפשות להקל, ולכן תמיד מקשיבים לעמדה המקלה. אך אם נחזור לדעת רבי ינאי בבבלי, נגלה שלא כך מוסברת עמדתו. סתם התלמוד מפרש את החצי הראשון של מימרת רבי ינאי, "חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך—שומעין לחולה" באמצעות הטעם של "לב יודע מרת נפשו". זהו כבר מודל שלישי לשאלה מי צריך להכריע אם החולה יאכל: על פי מודל זה, החולה הוא שמכיר את עצמו טוב ביותר, מעין רעיון מוקדם של אוטונומיה של החולה. הסבר זה מציג תמונת מראה למודל שהנחה את המשנה: לא המומחים הם בעלי הידע האופטימלי, אלא החולה. אך אם מה שחשוב לנו הוא הידע של החולה על עצמו, איך אפשר להסביר את החצי השני של המימרה, לפיה במקרה ש"רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך – שומעין לרופא"? למה במקרה זה לא מפעילים את העיקרון של "לב יודע מרת נפשו"? כאן התלמוד נאלץ להעמיד את המימרה במקרה דחוק של "תונבא הוא דנקיט ליה", כלומר החולה כבר כל כך חולה ומבולבל שאי אפשר להקשיב לו.

 

אך למה התלמוד מסתבך כך ולא מסביר את דעת רבי ינאי בפשטות כמו הירושלמי, שהטעם הוא "ספק נפשות להקל"? הסיבה טמונה בעמדתו של האמורא המאוחר מר בר רב אשי, המופיעה מאוחר יותר בסוגיה:

 

מר בר רב אשי אמר: כל היכא דאמר צריך אני אפילו איכא מאה דאמרי לא צריך – לדידיה שמעינן, שנאמר לב יודע מרת נפשו.

 

כלומר, מר בר רב אשי הוא כנראה מי שהציע את המודל השלישי שנקרא לו "מודל האוטונומיה של החולה", וסתם התלמוד אימץ עמדה זו וקרא אותה לתוך עמדתו של רבי ינאי, מה שגרם לאילוץ ופירוש דחוק של דברי רבי ינאי במקרה של "תונבא". אך אם נעקוב אחר ההיגיון המנחה את הדיון התלמודי בשלב זה, דומה שנמצא שכל מקרה אשר בו אין החולה מאבד את השליטה ביכולותיו הקוגניטיביות אמור ליפול תחת העיקרון של "לב יודע", ועל דעת החולה לגבור על דעת הרופא.

 

את דברי מר בר רב אשי אפשר להבין כמתייחסים רק למקרה (המקל) שבו החולה אומר שהוא רוצה לאכול. האם אפשר להרחיב את העיקרון של "לב יודע מרת נפשו" גם למקרה שבו החולה מסרב לאכול? אם נבין שהפסוק מתייחס לא רק לידע פיזיולוגי של האדם את גופו אלא גם לידע שלו על מצבו הדתי והצורך שלו בכפרה, יש רגליים לסברה שחכמים הבינו את הצורך של אדם לצום ביום כיפור אף אם הוא מעמיד עצמו במקום סכנה. מסקנה זו נתמכת מהשימושים השונים של הפסוק "לב יודע מרת נפשו" בספרות חז"ל, המופיעים בהקשרים של אשמה וכפרה. יתרה מזו, בדיון תלמודי המופיע מיד קודם הסוגיה על חולה הזקוק למזון, מובאים סיפוריהן של שתי נשים מעוברות שנתקפו ברעב ביום הכיפורים. על אף שהמשנה מתירה למעוברת לאכול "עד שתשיב נפשה", בשני המקרים ציוו חכמים חשובים ללחוש על אוזניהן של הנשים שיום הכיפורים הוא ובכך לעודדן להימנע מאכילה. האישה הראשונה נתפייסה לזכר קדושת היום ונמנעה מאכילה, אולם השנייה לא הצליחה לעשות כן. התלמוד מוסר שהאישה הראשונה זכתה בבן שהפך חכם גדול, ולעומת זאת, לאישה השנייה נולד "שבתאי אצר פירי" – בן שעשק את אנשי עירו בכך שאצר פירות והעלה את מחירם בזמן רעב. הזיקה בין מעשי האימהות לחטאי הבנים ברור, וכך גם האזהרה: אכילה ביום הכיפורים, גם כשיש לכך היתר, היא עסק מסוכן שעדיף להימנע ממנו. אכילה זו אף מוצגת כפעילות אשר גם אם אינה עברה, בכל זאת היא עלולה להביא לתוצאות לא רצויות. סיפורים אלו משקפים את המתח העמוק בין ערך החיים לבין החשש המתמיד הנוגע להשלכות הרוחניות של הפרת צום יום הכיפורים, אפילו תחת נסיבות מוצדקות. יתרה מזאת, בהציבם את הסיפורים קודם הסוגיה העוסקת בחולה סימנו עורכי התלמוד שבעיית האכילה ביום הכיפורים איננה בעיה רפואית בלבד ושהיא נתונה בהכרח בסבך של השלכותיו הרוחניות-דתיות של הצום.

 

על כך ועוד תוכלו לקרוא בספרי באנגלית או בגרסה בעברית המצורפת כאן.

 

** מיהם אותם בקיאים שהמשנה מדברת עליהם? הסוגיה בהמשך תפרש את הבקיאים כרופאים, אך המשנה עצמה לא אומרת שמדובר ברופאים. המשנה הרי יודעת לציין את התפקיד של רופא (למשל ר"ה א, ז; כריתות ג, ח), ואילו כאן היא מדברת על בקיא. המושג "בקיא" מופיע שתים עשרה פעמים בספרות התנאית, וכמעט תמיד מורה על בקיאות הלכתית (משנה עירובין ד, ח: "בקי בהלכה", תוספתא סנהדרין: "בקיאין בעיבור", תוספתא נגעים א, ב: "בקי בנגעים"). ייתכן אם כך שהמונח "בקיא" נועד לציין משהו אחר מאשר רופא, אולי מומחיות משולבת ברפואה והלכה בסגנון "רופא רבני", בדומה לתפיסה ההלניסטית של "רופא-פילוסוף", עליו כתבו בייחוד בהקשר של גלנוס.

Dr. Ayelet Hoffmann Libson

ד"ר איילת הופמן ליבזון היא חוקרת תלמוד והלכה. מרצה בכירה בבית הספר למשפטים במרכז בינתחומי הרצליה, ובעבר שימשה כמרצה אורחת אוניברסיטאות הרווארד ופן. בוגרת האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת ניו יורק, וכן בוגרת המכון התלמודי העיוני במת"ן והתוכנית ללימודי הלכה בבית מורשה. ספרה הראשון הוא Law and Self-Knowledge in the Talmud.
Scroll To Top