Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility דלג לתוכן

עין תחת עין

האדם עשוי חומר ורוח, יש בו נשמה גדולה, אבל גם גוף מוגבל. יש בו היבטים מלאכיים כמעט, לצד היבטים חומריים מאוד. התקופה האחרונה מציפה את הדברים הללו באופן יומיומי.
נדמה ששאלת היחס בין החומר לרוח באדם עומדת בבסיס הסוגיה הראשונה של פרק החובל בבבא קמא, פרק שהתחלנו השבוע במסגרת הדף היומי. למרות שהתורה קובעת כמעט במפורש "עין תחת עין", התנאים לימדו אותנו שבמקום להוציא את עין המזיק, הוא משלם כסף לניזק. הפער בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה זועק, ולא סתם שדווקא כאן הרמב"ם מעיר על הפער.
המאמץ שנעשה במהלך הסוגיה הראשונה היא לגשר באופן פרשני על הפער. חלק מהדרשות משכנעות יותר וחלק פחות (גם אותנו וגם את חכמי הגמרא), אבל כולן – לכאורה – נושאות אותו מסר, שמחזק את הפרשנות של חכמים.
אלא שיש הבדל בין הדרשות השונות. הבחירה לאלו פסוקים לפנות כדי לדרוש את מה שהתקבל במוסרת היא בחירה שמעידה באופן מובהק על התובנה הבסיסית של הדרשן.
חלק מהדרשות עוסקות בחוסר הישימות של הדין. אי אפשר לשער באופן אמיתי את עין המזיק מול עין הניזק, יש סיכוי שבהוצאת העין תצא גם הנפש, וכו'. הדרשות הללו למעשה מקבלות את הרעיון שצריך להוציא עין למזיק, אלא שהדבר לא אפשרי במציאות. הנחת היסוד של הדרשות – עין אדם הוא דבר יקר ערך והוצאתו מחייבת הוצאת עין המזיק, אלא שהדבר לא אפשרי. אפשר להוסיף לכך גם את הדרשה שקובעת שאפשר לקחת "כופר" כדי לא להוציא את העין. אסור לקחת כופר כשאדם חייב מיתה, אבל אפשר כשחייבים להוציא לו את העין. מכאן שהיה ראוי להוציא את העין, אבל ממירים את זה בכופר, בכסף.
לעומת הדרשות הללו ניתן למצוא מספר דרשות שמראש מניחות שמעולם לא היה צריך להוציא את העין – ההיקש בין מכה בהמה למכה אדם, ההבנה של הפועל "נתן" ('כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו') או המילה "תחת" ('עין תחת עין') פירושם לאורך התנ"ך כתחליף ממוני. ממילא, מראש התורה התכוונה שיהיה רק פיצוי ממוני. ההשוואה לנזקי בהמה מדגישים את הערך הכלכלי של העין בתוך גופו של האדם, כמו הערך של איבר של בעל חיים אחר.
אלו שתי צורות הבנה של המערכת של 'עין תחת עין – ממון'. לפי תפיסה אחת, עין האדם – כמו האדם כולו – הוא ייחודי ומיוחד וחלק מהמהות האנושית. פגיעה בעין הזאת היא חמורה ביותר, ומצדיקה ענישה נקמתית של פגיעה בפוגע. אלא שאנחנו מאפשרים להמיר את הפגיעה בכופר, בין היתר בגלל חוסר הישימות של הדין. לפי התפיסה האחרת, עין האדם הוא פונקציונלי, בעל ערך כלכלי, כמו איבר של כל בע"ח אחר. התורה לא מבקשת להעניש את הפוגע אלא דווקא לפצות את הנפגע על החסרון הכלכלי שנגרם לו.
אפשר להבין כך את ההבנה של הגמרא את דברי ר' אליעזר שקובע "עין תחת עין ממש". הגמרא לא מקבלת את דבריו של ר' אליעזר כפשוטם וקובעת שהוא מתייחס לכך שהממון שמשלמים הוא עבור העין של הפוגע (כופר, מתוך הבנה שהיה צריך להעניש את הפוגע) ולא עבור עין הנפגע (שאז היה מדובר על פיצוי).
כך שצבר הדרשות יחד מציגה בפנינו את הדילמה ביחס לאדם – האם האיברים שלו הם גוף או רוח, ערך כלכלי או חלק מהזהות האנושית? נראה לי שלצד ההבנה שאדם הוא לא בע"ח סתם, ורצון 'לנקום' את הפגיעה בו, ישנה גם הבנה שלטובת האדם עדיף שיקבל פיצוי ממוני מאשר נקמה שלא תועיל לו בטווח הארוך. בדומה למה שכותב הרמב"ם, את האידיאל וההבנה שגם עינו של אדם היא חלק מזהותו וראוי לנקום אותו הביאה התורה שבכתב, את התועלת הגדולה יותר של פיצוי כלכלי שיעזור לאדם לעמוד על הרגליים הביאה התורה שבעל פה. אבל היא שימרה את שני הרעיונות בתוך הדרשות השונות.

Rabbanit Dr. Adina Sternberg

הרבנית ד”ר עדינה שטרנברג
גלול כלפי מעלה