Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

ב׳ בטבת תשפ״ב | 05.12.21 | הדף היומי: תענית כג

חציו לה' וחציו לכם

שולחנות ערוכים כל טוב בחגים ושעות של הסבה בצוותא אינם רק כאב הראש של דיאטניות בימינו, אלא מאפיין ‏מרכזי של שמחת החג עוד בתקופת חז"ל. כך עולה באופן מובהק מסוגיות שונות במסכת ביצה, לדוגמה ההיתר ‏שהורו בית הלל לפתוח את תריסי החנויות ביום טוב ואף להחזירן למקומן משום שמחת יום טוב (דף י' ע"א), וכן אופן ‏הכנת הגוזלים הנתונים בשובך על ידי אמירת 'זה וזה אני נוטל' בלבד, מחשש שימצא את כל הגוזלים שהכין ‏כחושים; "ושביק להו, ואתי לאמנועי משמחת יום טוב" (דף י' ע"ב). כך גם מסביר הרמב"ם בהלכות יום טוב (פרק א' ‏הלכה ה'):‏
‏"כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב, אסרו חכמים ‏לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר ‏לעשותן מערב יום טוב ליום טוב – ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות, וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה ‏לו פנאי לאכול ולשתות".‏
על פניו נראה שעצם הסעודה כביטוי חשוב בשמחת החג עומד בסתירה עמוקה לקדושת היום, שכן הקדושה ‏מבטאת את השאיפה להתקרב אל הקב"ה שאיננו חומר וכל כולו רוחניות נטולת צורה וגוף. ועדיין, חז"ל אינם ‏מהססים לקשור בין רוממות הקדושה ובין עינוגי הגוף. לשם דוגמה ניתן לצטט את הפסוק הבא מספר נחמיה: " ‏וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֡ם לְכוּ֩ אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים וְשִׁלְח֤וּ מָנוֹת֙ לְאֵ֣ין נָכ֣וֹן ל֔וֹ כִּֽי־קָד֥וֹשׁ הַיּ֖וֹם לַאֲדֹנֵ֑ינוּ…" (פרק ח' פסוק י') או ‏מהמכילתא לשמות י"ב פסוק ט"ז: "ביום הראשון מקרא קודש – "במה אתה מקדשהו במאכל קדשהו במשתה ‏קדשהו בכסות נקייה" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב).‏
המתח בין הקדושה ובין ההנאה הגופנית, שאיננו אלא המתח בין החומר והרוח, מופיע באופן מובהק בדף ט"ו ע"ב ‏במסכת ביצה. ראשיתו במעשה ברבי אליעזר ותלמידיו היוצאים זה אחר זה מבית המדרש ומניחים לכאורה את חיי ‏העולם – הם דברי התורה, ועוסקים בחיי שעה – היא סעודת החג. לאחר הגידופים שמטיח רבי אליעזר בכתות ‏העוזבות את בית המדרש הוא מברך את הקבוצה האחרונה באמצעות דברי הנביא נחמיה שצוטטו לעיל ("לכו אכלו ‏משמנים…"). כהמשך לכך מביאה הגמרא את הדיון הבא:‏
‏"אמר מר: שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, והא שמחת יום טוב מצוה היא! ‏
‏- רבי אליעזר לטעמיה, דאמר: שמחת יום טוב רשות. ‏
דתניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא: או אוכל ושותה או יושב ושונה. ‏
רבי יהושע אומר: חלקהו – חציו לה' וחציו לכם. ‏
אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו. ‏
כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך, וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם, ‏
הא כיצד? רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם, ‏
ורבי יהושע סבר: חלקהו – חציו לה' וחציו לכם"‏
רבי אליעזר ורבי יהושע, שהיו תנאים בני הדור השני ושמשו כברי פלוגתא זה עם זה, השתייכו לשתי אסכולות ‏שונות. רבי אליעזר, הסבור כי יש לבחור – או להסתופף באוהלה של תורה או לצאת לשמחת החג שבבשר וביין, ‏נמנה על בית שמאי. לשיטתו, כך על פי חלק מן הפרשנים, אמנם אין לקבוע לכתחילה תענית ביום טוב, אולם ‏בהחלט ניתן להימנע באופן מוחלט מאכילה ושתייה על מנת ללמוד תורה במועד. מנגד, רבי יהושע, הנמנה על בית ‏הלל, נוקט בגישה פשרנית יותר המבקשת להקדיש חלק מן היום ללימוד ואילו את חלקו השני לסעודת החג. על פניו ‏מדובר במחלוקת, אולם למעשה רבי אליעזר ורבי יהושע מחזיקים באותה הנחת היסוד הטוענת כי יש להפריד בין ‏‏'חיי העולם' ו'חיי השעה', אם על ידי בחירה ואם על ידי חלוקה, כך או אחרת חיץ ברור מבחין בין החומר ובין הרוח או ‏בין הקודש ובין החול.‏
עמדה ראדיקלית בהרבה היא עמדתו של הלל הזקן הסבור כי הדאגה לצרכי הגוף היא היא עבודת ה':‏
‏"וכל מעשיך יהיו לשם שמים כהלל. ‏
כשהיה הלל יוצא למקום היו אומרים לו להיכן אתה הולך? לעשות מצוה אני הולך. ‏
מה מצוה הלל? לבית הכסא אני הולך. ‏
וכי מצוה היא זו? אמר להן הן. בשביל שלא יתקלקל הגוף. ‏
איכן אתה הולך הלל? לעשות מצוה אני הולך ‏
מה מצוה הלל? לבית המרחץ אני הולך. ‏
וכי מצוה היא זו?‏
‏ אמר להן הן. בשביל לנקות את הגוף"‏
‏(מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק ל)‏
על פי הלל אין סתירה בין הדאגה לגוף וההקפדה על ניקיונו ובין קיום המצוות. ההיפך הוא הנכון – הטיפול בחומר ‏איננו אלא עבודת ה'. מה רחוקה גישה זו מהשקפתו של שמאי המובאת כמה שורות לאחר מכן:‏
‏"שמאי לא היה אומר כך אלא יעשה חובותינו עם הגוף הזה"‏
מבחינתו של שמאי הגוף איננו אלא סרח עודף שיש לטפל בו, מתוך חובה בלבד. השקפה זו אמנם קיצונית, אולם ‏למעשה איננה שונה הן מגישת רבי אליעזר והן מגישת רבי יהושע המנתקים בין צורכי הגוף ובין הקודש.‏
כיצד ניתן להבין את שיטתו של הלל הזקן, המנוגדת לאינטואיציה הדתית המבקשת לנתק בין החומר ובין הרוח?‏
הנה ההסבר המופיע באבות דרבי נתן (שם):‏
‏"תדע לך שהוא כן מה אם אוקיינות העומדות בפלטיות של מלכים הממונה עליהם להיות שפן וממרקן המלכות מעלה ‏לו סלירא בכל שנה ושנה, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי המלכות. אנו שנבראנו בצלם ודמות שנאמר כי בצלם ‏אלהים עשה את האדם (בראשית ט' ו') על אחת כמה וכמה"‏
תפיסתו התיאולוגית של הלל מוסברת באמצעות משל: אם צחצוח הפסלים הניצבים בארמונות המלכים נחשב ‏כעבודה חשובה, הרי שעל אחת כמה וכמה מירוק הגוף ,שאיננו אלא צלמו של הקב"ה, ראוי להימנות כאחת המצוות ‏היקרות. מה אם כך היה הלל הזקן מעיר על סוגייתנו בביצה? האם היה מקבל את גישת רבי יהושע תלמידו ‏המבחינה בין לימוד התורה ובין האכילה והשתייה, או חולק עליה?.‏
הרוצות להרחיב בגישה (המפתיעה) של הלל הזקן מוזמנות לעיין בספרו של יאיר לורברבוים 'צלם א-להים'. ‏

תניה רגב

תניה רגב בוגרת המכון לטוענות רבניות (טו"ר מוסמכת) ובית מורשה בירושלים, כותבת דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בנושא הלכות צניעות וכינון זהותן של נשים אורתודוקסיות. לימדה תנ"ך וגמרא בבית הספר פלך ושימשה כרמ"ית במדרשת הבנות בעין הנצי"ב.
Scroll To Top