"בין קודש לחול אני חי" – מאת יעל לדרר שחק

בס"ד

מסכת פסחים, פרק ראשון, דפים יד – כ

הימים האחרונים מעט מאתגרים בשבילי, לאחר תאונה קלה שהשביתה אותי קלות, וכך בעודי מחכה לצאת מהבית ככל בני האדם, נזכרתי בדיני הטומאה ה"מפחידים" כל כך רבים מקרב הלומדים והלומדות דף יומי החדשים והחדשות כמוני (ואולי גם כמה מן הוותיקים), שמסכת פסחים דנה בה בפרק ראשון מדף י"ד עד לסיומו, במשך 7 דפים, והחלטתי לנסות "לקפוץ אל המים" בהשאלה בלבד (כי לקפוץ כרגע איני ממש יכולה). אמנם לא נאסרתי לחלוטין על יציאה למרחב הציבורי, כחולי הקורונה או הנמצאים בבידוד או – אם ארחיק לכת ואסע במחשבתי – כטמאים בעבר במחנה ישראל, אך הישיבה בבית קצת הזכירה לי את זה, והחלטתי להתרומם מתחושת ההמתנה שאיננו תמיד מבינים אותה, לטובת הבנה מעמיקה יותר של סוגייה המובאת בתחילת דף יד, הידועה כסוגיית רבי חנינא סגן הכהנים, ממנה נלמדים דינים אחדים בענייני טומאה.

 

אז נתחיל?

 

אז מיהו רבי חנינא סגן הכהנים?

בתקופת המקדש, אם נפסל הכהן הגדול לעבודה, היה הסגן נכנס ומשמש תחתיו. רבי חנינא, היה תנא בדור הראשון שחי בסוף תקופת בית שני ושימש בבית המקדש כסגן כהן גדול (חז"ל מציינים שציון השם "סגן הכהנים" ולא "הסגן" כביטוי השגור לרוב בגמרא, ניתן לו, כיון שבתקופתו כהנים גדולים היו מתחלפים מידי שנה, ואילו יתכן מאד שרבי חנינא נשאר בתפקיד הסגן, לאורך תחלופה של כמה וכמה כהנים). לאחר החורבן מסר רבי חנינא סגן הכהנים הרבה הלכות ומנהגים שראה בבית המקדש, שמהם נכתבו במסכת עדויות ובעוד מקומות.

 

אז במה עוסקת הסוגייה שלנו הקרויה על שם רבי חנינא סגן הכהנים ומה הקשר לפסחים?

נושא המשנה שלנו עוסקת בסוגיה כיצד לנהוג בשריפת תרומת חמץ בערב פסח, כי הרי כלל הוא בתרומה (חלקו של הכהן מכל יבול, ע"ע בנספח), שצריך לשמרה מלהיטמא, שנאמר: "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי" (במדבר יח ח). הסוגייה מתחילה בעדות רבי חנינא סגן הכהנים המעיד, שהיו שורפים בשר קודש שיש בו דרגה נמוכה של טומאה עם בשר שיש בו דרגת טומאה חמורה יותר, למרות שבכך מוסיפים לבשר הטמא בדרגה נמוכה יותר, טומאה על טומאתו. מן הדברים הללו למד רבי מאיר שמותר גם לשרוף תרומת חמץ טהורה עם תרומת חמץ טמאה בפסח, קרי, אף על פי שתרומת חמץ טהורה אינה אסורה באכילה בשעה השישית מדברי סופרים, מכל מקום מותר לשרפה יחד עם התרומה הטמאה ולטמא אותה, כשם שלדברי רבי חנינא (ורבי עקיבא שם במשנה) מותר לשרוף יחד בשר שנטמא בטומאה קלה עם הבשר שנטמא בטומאה חמורה ולהוסיף טומאה על טומאתו.

מתוך העיסוק בביאור דברי רבי חנינא ורבי עקיבא שהביא דין דומה לעניין תרומה, הגמרא מתחילה לדון בהרחבה בדרגות הטומאה השונות – בכוח של אוכלים ומשקים לקבל טומאה ולטמא דברים אחרים, ובכמה דיני טומאה נוספים.

 

לפני שנמשיך, נעצור רגע וננסה בכלל להבין (בקצרה) את המושג "טומאה".

 

אז מהי טומאה?

המושג "טומאה" הינו ממושגי היסוד בהלכה ומושג מיוחד בתורה, שאינו קשור בתחומי ההיגיינה או בתועלת (כפי שיש שטועים לחשוב) והנו מחוקות התורה שאין להן הסבר, בכללן ובפרטן. רוב סדר טהרות, והלכות רבות בתלמוד עוסקות בדיני טומאה וטהרה.

בדרך כלל קשורה הטומאה במוות, של אדם או בעלי חיים מסוימים, או בחולי (כמצורע), והינה ניגוד לקודש מכל סוג, קרי, מי שהוא טמא אסור לו לגעת בדבר קדוש או לאכול ממנו, וכן אסור לו להיכנס למקום קדוש. בהקשר הזה, יש להבחין בין דיני טומאה וטהרה, לבין דבר טמא מכל סוג שאינו אסור לכשעצמו במגע או באכילה, כמו בהמה טמאה שאסורה לאכילה, דבר שאינו קשור לדיני טומאה וטהרה.

הטומאות מדורגות בדרגות שונות, לפי כוחן להעביר את הטומאה במגע בהן, והן שונות זו מזו בדרכי העברת הטומאה. טומאת המת היא בדרגת "אבי אבות הטומאה". מקורות רבים לטומאה הם בדרגת "אב הטומאה" וכך יורדות המדרגות עד ל"רביעי לטומאה". דבר שנטמא ואינו מטמא עוד אחרים נקרא "פסול". על מדרגות הטומאה נרחיב בהמשך.

 

מקורות הטומאה

כל הטומאות שבתורה (פרט ל"נגעי בתים" ו"נגעי בגדים") מקורן מבני אדם או מבעלי חיים. כגון, אדם מת, נבלות של בהמות, חיות ועופות ושרצים מסוימים – שמונה במספר והם – "החולד והעכבר והצב… והאנקה והכוח והלטאה והחומט והתנשמת" (ויקרא יא כט-לא), או מאדם חי במצבים מסוימים (זב, זבה, נדה, יולדת, מצורע. ע"ע בנספח).

מקורות הטומאה, למעט מת, קרויים בהלכה "אב הטומאה". שם זה אמור למעשה על כל דבר המטמא אדם וכלים (לפירוט "אבות הטומאה" ניתן לעיין במסכת כלים פרק א ובהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות). כל מקורות הטומאה דינם מדאוריתא, אולם יש דברים המטמאים אדם וכלים הנקראים "אב הטומאה", אף שאינם מקור הטומאה, כגון, אדם שנטמא ממת. המת עצמו נקרא "אבי אבות הטומאה", מכיוון שאדם שנטמא ממנו נעשה "אב הטומאה".

הערה נוספת: יתכן מצב מדרבנן, שיש דבר שהוא מקור לטומאה, קרי, שהוא לא נטמא ממקור אחר, אך הוא לא יחשב כ"אב הטומאה" אלא רק כ"ראשון לטומאה".

 

מקבלי טומאה

מקור הטומאה יכול לטמא דברים אחרים הראויים לקבל טומאה, ופעמים שאף מקבלי טומאה יכולים לטמא דברים נוספים (כגון, במגע ובמשא, או אוהל שיש בו מת).

רק בני אדם, כלים (כולל בגדים), אוכלים ומשקים מקבלים טומאה.

כאן יש לעשות הבחנה חשובה: אדם, כלים ומשקים יכולים לקבל טומאה ללא הכנה מוקדמת, אבל אוכלים יכולים לקבל טומאה, רק אם הם "הוכשרו" לכך. למה הכוונה? כדי שמאכל יהיה מסוגל לקבל טומאה, צריך שפעם אחת יגעו בו אחד משבעה סוגי משקים, שהם: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים, ויש אפילו סימן לזכור אותם: י"ד שח"ט ד"ם. משעה שאותם אוכלים נרטבים, רק אז הם ראויים לקבל טומאה, גם לאחר שיבשו המשקים שמעליהם.

 

נחזור למקבלי הטומאה:

לגבי משקים, יש שסוברים ונלמד זאת בסוגיה שלנו, שמשקים נטמאים ומטמאים דברים אחרים מן התורה, ויש שסוברים שהם נטמאים מן התורה אבל אינם מטמאים דברים אחרים, ויש שסוברים שהם אינם מקבלים טומאה מן התורה כלל, אלא מדרבנן.

בדרך כלל, דרגת הטומאה של מקבל הטומאה קלה משל המטמאו בדרגה אחרת. כלומר, המקבל טומאה מ"אב הטומאה" אינו נעשה "אב הטומאה" בעצמו, אלא "ראשון לטומאה" (או "ולד הטומאה"), והמקבל טומאה מ"ראשון לטומאה", דרגתו פחותה עוד יותר ונקרא "שני לטומאה" (או "ולד ולד הטומאה").

 

יש כמה דינים ייחודים במקבלי הטומאה:

• דין כלי מתכת שנגע במת (שהנו "אבי אבות הטומאה") – נעשה "אבי אבות הטומאה" כמת עצמו – "חרב הרי הוא כחלל" (פסחים יד).
• דין כלי מתכת שנגע באדם שנטמא ממת (שהנו "אב הטומאה") – נעשה בעצמו "אב הטומאה".

 

דין זה שהכלי נעשה כדבר שטימאו, הוא גזירת הכתוב בטומאת מת בלבד, ולא בשאר הטומאות, וכן רק בכלי מתכת, אבל לא בשאר סוגי כלים. אך יש ראשונים שסוברים,  שדין זה נוהג בכל סוגי הכלים, מלבד כלי חרס, שאם נגע בטמא מת נעשה "ראשון לטומאה" בלבד.

 

• לעתים יורד הנטמא בשתי דרגות מן המטמאו. מתי? כאשר אוכלים ומשקים וכלי חרס, אפילו אם הם נגעו במת עצמו, אינם נעשים "אב הטומאה". אלא "ראשון לטומאה". הטעם לכך (ושהוזכר אגב גם ברש"י על עירובין קד:) הוא, שישנו יסוד, שכל שאין לו טהרה במקווה, אינו נעשה "אב הטומאה", ולכן, אוכלים ומשקים וכלי חרס, שאין להם טהרה על ידי טבילה במקווה, אינם יכולים להיעשות "אב הטומאה".

 

מאחר שאדם וכלים מקבלים טומאה מהתורה רק מ"אב הטומאה", נמצא שאין בהם פחות מדרגת "ראשון מן התורה" ומאחר שאוכלים ומשקים אינם נעשים "אב הטומאה", יש בהם רק מדרגת "ראשון לטומאה" ומטה.

 

סיכום דרגות הטומאה עד כאן:

 

"אבי אבות הטומאה"

המת נקרא "אבי אבות הטומאה" משום שכל הנוגע בו נעשה טמא בדרגת "אב הטומאה", ויכול לטמא אדם וכלים, ולכן הינו 'אבי אבות'. לעתים, כלי הנטמא מן המת יכול להפוך אפילו ל"אבי אבות הטומאה" ולטמא אדם וכלים ולעשותם "אב הטומאה". זוכרים מהו? (רמז: דין זה נקרא "חרב הרי הוא כחלל").

 

"אבות הטומאה"

כך נקראים המקורות לטומאה, שהצד השווה בהם שכולם מטמאים אדם וכלים. "אבות הטומאה" הם: שרץ, שכבת זרע, מצורע, מי חטאת, בועל נידה, זב וזבה ומדרס הזב, מושב ומשכב הזב, טמא מת. קרי, "אבות הטומאה" הם המקורות לטומאה, הכוללים את אלו הנטמאים מן המת.

דבר הנטמא ב"אב הטומאה" נקרא "ראשון לטומאה" (או "ולד הטומאה").

 

"ראשון לטומאה" (ולד הטומאה)

דבר (אדם, כלים, אוכלים ומשקים) שנגע ב"אב הטומאה" ונטמא ממנו. דרגתו מכונה "ראשון לטומאה" ואין בכוחו לטמא אדם או כלים, אלא מאכלים ומשקים בלבד.

 

"שני לטומאה" (ולד ולד הטומאה)

מן התורה אדם או כלי אינם יכולים להיות טמאים בדרגה זו, שכן הם לא מקבלים טומאה כלל מ"ראשון לטומאה" שנוגע בהם. לפיכך, דרגת "שני לטומאה" קיימת רק באוכל ומשקה, והם מטמאים רק קודש ותרומה.

מדרבנן גם כלי יכול להיות "שני לטומאה", אך משקה בכל מקרה אינו יכול להיות "שני לטומאה", כי חכמים גזרו, שכל משקה שנטמא – אפילו מ"שני לטומאה" – יחשב כ"ראשון לטומאה".

 

רק רגע, ממשיכים? עד מתי נגמרת השרשרת? אם שרץ נגע בלחם, והלחם נהיה "ראשון לטומאה" שנגע בעוגייה שנגעה בתפוח שנגעה באגס – האם כולם יהיו טמאים?

הגמרא עושה סדר בדרגות הטומאה.

 

דרגות הטומאה באוכלים ובמשקים

נפתח בכך, שיש דברי מאכל שהם חולין, ויש דברי מאכל שהם קדושים. דברי מאכל חולין הם מאכלים שאינם קדושים, אלא "חולין", מלשון חול ("המבדיל בין קודש לחול").

 

מאכלי חולין – במאכלי חולין יש "שני לטומאה" ולא יותר. למשל העוגייה שהיא "שני לטומאה" כבר אינה מטמאת מאכלי חולין. נחזור שוב במילים אחרות – בחולין, דרגת הטומאה הן עד "שני לטומאה" בלבד, ואם אוכל של חולין נגע ב"אב הטומאה", נעשה "ראשון לטומאה" ואם נגע ב"ראשון לטומאה" נעשה "שני לטומאה", אבל אם נגע ב"שני לטומאה", לא נעשה "שלישי לטומאה".

 

תרומה – אם העוגייה נגעה במאכל קדוש, למשל בתפוז של תרומה, התפוז נהיה "שלישי לטומאה". אבל כאן נגמרת השרשרת. קרי, בתרומה דרגות הטומאה הן עד "שלישי לטומאה" מן התורה. אין "רביעי לטומאה" בפירות קדושים.

 

קודש – רק בקורבנות יש "רביעי לטומאה" מן התורה, אבל "חמישי לטומאה אין בכלל, אפילו לא בקורבנות.

(במסכת פסחים, דף י"ח מובא שייתכן שיהיה "חמישי לטומאה" לפי שיטת רבי עקיבא, אולם הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאות יא, ד  פוסק נחרצות: "הרביעי פסול ואינו מטמא ואין רביעי עושה חמישי לעולם).

 

טמא ופסול

בהקשר של דרגות הטומאה נזכיר שוב.

דבר שטומאתו חמורה כל כך ושיכול לטמא דברים אחרים, שהם בני אותה דרגת קדושה, נקרא "טמא", ואילו דבר, שאינו יכול לטמא דברים אחרים בני אותה דרגת קדושה נקרא "פסול".

לפי זה ניזכר כך:

"ראשון לטומאה" בחולין נקרא "טמא" ו"שני לטומאה" בחולין נקרא "פסול", כי דרגת הטומאה בחולין היא עד "שני לטומאה" בלבד, ו"שני לטומאה" בחולין כבר לא יכול לטמא; בתרומה אפילו "שני לטומאה" נקרא "טמא", ואילו "שלישי לטומאה" נקרא "פסול"; ובקודש רק "רביעי לטומאה" נקרא "פסול".

אגב, שאלה לשונית למחשבה – מעניין כיצד דווקא דבר שטומאתו יורדת דווקא "נפסל" לטומאה… קצת מבלבל לפעמים. לא?!

 

כמה דברים מעניינים לתוספת, אם לא הספיק לכם עד כה 😊

 

"אין טומאה עושה כיוצא בה" (פסחים יח)

כלל הוא בחולין שמן התורה אוכל אינו מטמא אוכל אחר, ומשקה אינו מטמא משקה אחר ("אין טומאה עושה כיוצא בזה"). אוכל "ראשון לטומאה" יכול לדוגמה לטמא משקה ולעשותו "שני לטומאה", אך אינו יכול לטמא אוכל אחר. מדרבנן אוכלים כן מטמאים אוכלים ומשקים כן מטמאים משקים. לעניין תרומה וקודשים יש מחלוקת בעניין – האם מדאורייתא אוכלים מטמאים אוכלים ומשקים מטמאים משקים.

 

"משקי בי מטבחיא" (פסחים יז)

עוד דין מיוחד. יש הסוברים שמשקים בבית המקדש מקבלים טומאה מדרבנן בלבד, ובבית המקדש לא גזרו עליהם, כדי לא להרבות טומאה במקדש. אבל אותם הסוברים שמשקים מקבלים טומאה מדאורייתא, חולקים על קולא זו, וסוברים שגם בבית המקדש המשקים טמאים.

אולם הגמרא מביאה דעה, שהלכה למשה מסיני היא, שאף שמשקים מקבלים טומאה מן התורה, עדיין בבית המקדש אינם מקבלים טומאה. ונחלקו בגמרא האם קולא זו אמורה ב"משקי בי מטבחיא" הנוגעים למשקים שבבית המטבחיים שבעזרה (היכן שהיו שוחטים, מפשיטים ומנתחים קורבנות)? כגון, דם הקורבנות והמים שמדיחים אותם בהם; או קולא זו נאמרה ביחס למשקים הקרבים על המזבח? קרי, דם הקורבנות, שמן של מנחות, יין ומים שמנסכים על המזבח.

 

טבול יום

מי שהגיע זמנו להיטהר באותו יום וכבר טבל כדין, אבל עדיין לא העריבה השמש, ולכן הוא עדיין לא טהור לחלוטין – דרגתו בטומאה היא כשני לטומאה, מצד דיניו, אך הוא לא באמת שני לטומאה. והכוונה היא שטומאתו קלושה. (אגב זה, יש לציין שהרב שטיינזלץ בספרו "מדריך לתלמוד" כותב כי דרגתו בטומאה של "טבול יום" היא "ולד הטומאה" שהינה שם מקביל ל"ראשון בטומאה". זאת אומרת, שכל מה שיוצא ממקור הטומאה, קרי, "אב הטומאה", הוא 'ולד' ולפיכך ניתן לומר ש"ולד הטומאה" לפעמים מתפרש כראשון ולפעמים כשני, ולכן הכוונה כאן היא, שבאופן כללי כאמור, הטומאה של "טבול יום" היא קלושה.
בהקשר לכך יש לציין גם את מה שהזכרנו לעיל, שמן התורה אדם אינו יכול להיות "שני לטומאה". מדרבנן זה שונה, לדוגמה במשנה טהרות ב, ב).
להרחבה בנושא "טבול יום" ניתן לעיין במאמר הבא: https://www.etzion.org.il/he/%D7%98%D7%91%D7%95%D7%9C-%D7%99%D7%95%D7%9D.

 

מחוסר כיפורים

יולדת, זב ומצורע שאינם נטהרים לגמרי בצאת הכוכבים שלאחר טבילתם, אלא צריכים להביא בנוסף גם קורבן למחרת יום טבילתם, בכדי להיטהר לגמרי, ועד שלא הביאו את הקורבן הרי הם נקראים "מחוסרי כיפורים" ופוסלים קודש במגעם אך לא תרומה (ואסורים בכניסה למקדש).

 

תרומה וקודש שנטמאו

תרומה וקודש שנטמאו טעונים שריפה. אולם בשונה מקודשים שאסור ליהנות בהם בשעת ביעורם, מותר לכהן ליהנות מתרומה בשעת ביעורה, ולהשתמש באש לצורך הסקת תבשיל, או בשמן של התרומה לצורך הדלקת נר כדי להאיר. חולין מותרים באכילה ובכל שימוש גם כשהם "טמאים" או "פסולים".

 

זו היתה נגיעה קלה בנושא רחב מאד, שבשבילי רק פתח רצון עז להעמיק בו עוד.

אז אתם עדיין חוששים או שמוכנים לצלוח את הסוגייה בשלום, ללא פגע וטומאה?

 

נספח:

תרומה – לאחר הפרשת ביכורים חייבים להפריש מכל יבול כמות מסוימת כתרומה לכהן. מן התורה אין לתרומה שיעור, אבל חכמים קבעו לה שיעור. הסדר הוא שתחילה מפרישים תרומה ואחר כך מעשר. התרומה היא קודש ונאכלת רק לכהנים ולבני ביתם, ובכלל זה גם עבדים ולעתים אף בהמות – בטהרה. והאוכל תרומה בטומאה חייב מיתה בידי שמיים.

חובה על הכהנים לשמור על התרומה שלא לאבדה ושלא תיטמא. תרומה שנטמאה היא עדיין רכוש הכהן, ואף שחייב לבערה, הוא רשאי להנות ממנה בשעת ביעורה, ואפשר לו שיעשה בה שימוש דומה, כגון, הדלקת נרות. נטילת ידיים היתה בראשונה מחובת אוכלי תרומה, ועוד תקנות רבות נעשו לשם אכילה מן התרומה.

תרומה היא גם שם מושאל לדרגת טומאה הנקראת "שלישי לטומאה", שהיא נטמאת עד ל"שלישי לתרומה".

 

זב – אדם הטמא טומאה חמורה. הדנים בעניין זב מבוארים בספר ויקרא טו ובמסכת זבים בתלמוד.

סימן הזיבה הוא הפרשה לבנה מיוחדת מאיבר המין הזכרי. כאשר רואה הזב זוב פעם ראשונה, דינו כבעל קרי. בפעם השנייה ("שתי ראיות") הריהו נידון לעניין טומאה כזב, ואחרי "שלוש ראיות" עליו להביא קורבן טהרה מיוחד לאחר שיטהר מזבו.

הזב מטמא במגע ובמשא, באבן מסמא (טומאה המיוחדת לזב ולבה שאם הזב מונח אפילו על אבן כבדה מאד שהיא אבן מסמא, שאין כובדו ניכר עליה והיא עצמה אינה מקבלת טומאה, המצוי תחתיה מקבל טומאה), בהיסט (כל דבר שהזב מסיט אותו ממקומו, גם אם לא נגע בו במישרין), במדרס (כלי שהזב ישב, שכב או רכב עליו, אלא אם כן הוא אינו מיוחד לצורך ישיבה, ואז הזב מטמאו אך בטומאה פחותה יותר), במשכב ובמושב. גם הנוזלים היוצאים מהזב (רוקו ומי רגליו) וכן הדברים שהוא שוכב עליהם (מדרס) טמאים בטומאת "אב טומאה".

 

זבה – אישה שמקבלת מחזור נקראת נידה. בין היום ה-8 ליום ה-18, אם היא רואה דם יום אחד או יומיים, היא נקראת זבה וטמאה וצריכה לשמור יום כנגד יום. אם היא מדממת שלושה ימים ברצף, אזי היא נחשבת זבה גדולה וצריכה לשמור שבעה נקיים. דין הזבה היא כדין הזב לענייני טומאה ויתירה היא עליו, שכל הבא עליה נטמא אף הוא טומאה יתירה.

 

יולדת – אישה שילדה בן, טמאה כנידה שבוע ימים, ושבועיים – אם ילדה בת. לאחר ימים אלה האישה טהורה לשאר דברים, אבל אסורה להיכנס אל המקדש במשך ארבעים יום אחרי לידת בן ושמונים יום אחרי לידת בת. במלאות הימים האלו, מביאה היולדת כבש לעולה, או עוף אם אין ידה משגת, ועוף אחד לחטאת (קורבן חובה שיש בו סוגים שונים ומביא אותו מי שחטא בשגגה במצוות לא תעשה, אשר אם עבר על המצווה במזיד חייב עליה כרת) ואז טהורה היא גם לאכילת קודשים (אכילה מבשר הקורבנות) ולכניסה למקדש.

שאלה לסיום: וכי מה חטאה היולדת שעליה להביא קורבן חטאת? על זה תצטרכו לעיין בעצמכם בפירושים שונים ומגוונים לעניין. בהצלחה.