האם ברכת כהנים היא באמת סוג של עבודת מקדש או לא? למה בעלי מומים יכולים לברך? והאם מומרים שחוזרים בתשובה יכולים לברך ברכת כהנים? הצטרפו אלינו ללימוד מחלוקת הראשונים היסודית בברכת כהנים בסוגיה.
ב"ה
גפת תענית כז ע"א
המחלוקת הגדולה על ברכת כהנים ותשובה
מסכת תענית היא אחד המקורות החשובים לדיני ברכת כהנים. אחת הסוגיות החשובות נמצאת בתפר בין דף כו לדף כז ובה מוזכרת שיטת בעלי תוספות יסודית בעניין זה. הגמרא דנה בכך שלא מברכים ברכת כהנים במנחה בגלל ששיכור אסור בנשיאת כפים. הגמרא מבקשת לברר את האיסור הזה:
דכולי עלמא מיהת שכור אסור בנשיאת כפים, מנהני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר? לומר: מה נזיר אסור ביין – אף כהן מברך אסור ביין. מתקיף לה אבוה דרבי זירא, ואמרי לה אושעיא בר זבדא: אי מה נזיר אסור בחרצן! – אף כהן מברך אסור בחרצן? אמר רבי יצחק אמר קרא לשרתו ולברך בשמו מה משרת מותר בחרצן אף כהן מברך מותר בחרצן. אי מה משרת בעל מום לא. אף כהן מברך בעל מום לא! – הא איתקש לנזיר. – ומאי חזית דמקשת לקולא, אקיש לחומרא! – אסמכתא נינהו מדרבנן, ולקולא.
הגמרא מביאה שני לימודים שונים המחברים את ברכת הכהנים לשני עולמות: מחד ברכת כהנים נסמכה לפרשת נזיר ומשם נלמד איסור שכרות. אולם מאידך ברכת כהנים מוקשת לעבודת המקדש. חיבור לשני עולמות אלו לא יוצר חומרות אלא דווקא מכנה משותף נמוך – ולכן לומדים היקש דינים לקולא גם מנזיר וגם מעבודת המקדש. וכך מבאר רש"י:
מה משרת כו' – עובד עבודה, דלא מיתסר אלא שתויי יין ממש, דכתיב יין ושכר אל תשת וגו', הא בחרצן – מותר.
מעבודת המקדש למדנו שהאיסור על כהן הוא רק של שכרות ממשית, ומנזיר למדנו שכהן בעל מום יכול לברך. ההיקש לנזיר המתיר לבעל מום לשאת את כפיו הוא היתר מרתק. אומנם ברכת כהנים היא סוג של "עבודת מקדש", אבל זו עבודה שמותרת לבעלי מומים.
תוספות בד"ה "אי" מתעכב על משפט זה בגמרא מבסס אותו ומרחיב אותו:
אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא – פי' כיון דילפינן ג"ש ממשרת נימא כמו משרת דמשרת בעל מום לא אף מברך וכו' ומשני הא איתקש לנזיר וכו'. מכאן נראה דבעל מום מברך ברכת כהנים מדקא חזינן דהש"ס רוצה ללמוד מברך ממשרת ולבעל מום ודחינן ליה אם כן נראה דלענין נשיאת כפים כהן בעל מום נושא כפיו
אולם תוספות לא מסתפק בהדגשת הדין אלא מרחיב אותו לאיזור אחר לגמרי:
ומכאן יש להוכיח דכהן שהמיר דתו נושא כפיו וכשר לישא כפיו ולקרות בתורה כמו שלא המיר וראיה מהא דכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש אבל נוטלים חלק עם אחיהם כמו בעלי מומין מדקאמר שהם כבעלי מומין משמע דכל עבודה שבעל מום ראוי לעשות יעשו וכהן בעל מום נושא כפיו.
תוספות יוצר הקבלה בין כהן בעל מום לכהן שהמיר את דתו וטוען שכפי שכהן בעל מום יכול לשאת את כפיו כך גם כהן שהמיר את דתו יכול לשאת כפיים. האם תוספות מתכוון לכהן שהוא מומר בפועל? אם נתבונן במקבילות של התוספות נראה שלא כך הם פני הדברים:
תוספות מסכת סוטה דף לט עמוד א ד"ה "וכי מהדר" כותב כך:
….בשאלתות פרשת ויקח קרח כהן שעבד עבודת כוכבים לא ישא את כפיו דגרע מהורג את הנפש דאמרינן בפ' אין עומדין (ברכות לב:) כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו ורבינו גרשום מאור הגולה השיב בתשובותיו דנושא כפיו וקורא ראשון בתורה דכיון דחזר בתשובה חוזר לקדושתו דתנן בסוף מסכת מנחות (דף קט.) אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם והרי הן כבעלי מומין שחולקין ואוכלין וכשם שבעלי מומין נושאין את כפיהם וקורא ראשון בתורה ואף זה שאם לא תאמר כן נמצאת מרפה ידיהן של בעלי תשובה שיאמרו אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה וימנעו מעשות תשובה ואמר ר' יוחנן כל האומר מנשה אין לו חלק לעולם הבא מרפה ידיהן של בעלי תשובה ותנא דבי רבי ישמעאל הואיל והלך זה ונעשה כהן לאלילים אדחה אבן אחר הנופל וכו'.
בדברי התוספות במסכת סוטה ישנו ביאור והרחבה של שיטת התוספות אצלנו. התוספות לא עוסק במומר שעומד במרדו אלא במומר שחזר בתשובה. דבריו נובעים מתשובתו של רבינו גרשום מאור הגולה המשווה בין מומר שחוזר בתשובה לבעל מום. (אגב: דבריו של רבינו גרשום מקבלים אור נוסף בהקשר היסטורי. אחד מבניו התנצר ומת כמומר. יתכן שדבריו אלו של רבינו גרשום קשורים למציאות בה הוא חי ובמתח הגדול וההבנה העמוקה של התהליכים העוברים על מומר ויכולתו לחזור בתשובה). רבינו גרשום טוען שתקופת המומרות בהחלט פגעה בכהן ולעבודת המקדש לא יוכל לשוב אולם לנשיאת כפיים יוכל.
בתוספות במסכת סוטה אנחנו גם מגלות עוד שני פרטים חשובים על שיטתו של התוספות:
- שיטה זו שנוייה במחלוקת, בספר השאליתות, ספרו של רב אחאי גאון בפרשת קרח, פוסק רב אחאי שכהן שעבד עבודת ככבים לא ישא כפיו, ודינו הוא כמו כהן שהרג את הנפש.
- המחלוקת בין רבינו גרשום לבין הגאון סובבת סביב גמרא במסכת מנחות.
נעיין בסוגיה במסכת מנחות ובתוספות שם כדי להשלים את התמונה:
מתני' הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים ואין צריך לומר לדבר אחר שנאמר (מלכים ב כג, ט) אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים כי אם אכלו מצות (בקרב) אחיהם הרי אלו כבעלי מומין חולקין ואוכלין ולא מקריבין:
המשנה אומרת שכהן שעבד עבודה זרה לא ישמש במקדש, אולם הם כבעלי מומי חולקין ואוכלין ולא מקריבין. האם השימוש שעליו מדברת המשנה כולל גם את ברכת כהנים או לא? התוספות במנחות מביא מחלוקת:
בספר הזהיר כתוב כהן שהמיר דתו לא ישא את כפיו ולא יקרא ראשון דכתיב וקדשתו והוא אחליה לקדושתיה ועבדו ליה רבנן מעלה מפני דרכי שלום והאי כיון דאידחי אידחי כדתנן הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים
ורש"י פירש דכשר וזה לשונו הרי אלו כבעלי מומין כו' מהכא נפקא לן דכהן שהמיר דתו וחזר בתשובה כשר לדוכן שהרי לא מצינו כהן בעל מום שיהא פסול לדוכן אלא אם היה לו מום בידיו כדאמרינן במגילה (דף כד:) מפני שהעם מסתכלין בו ותו הא דקתני לא ישמשו במקדש בירושלים ולהכי איצטריך בירושלים לאשמועינן דבנוב וגבעון היו מותרין לשמש כל שכן בזמן הזה שאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחילה ותו אמרינן (תענית דף כז.) אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא ת"ל לעמוד לשרת לעמידה הקשתיו ולא לדבר אחר עד כאן לשונו.
גם כאן תוספות מראה שיש מחלוקת על היחס לכהנים שעבדו עבודה זרה וחזרו בתשובה. המחלוקת במנחות סובבת סביב קריאת המשנה. המשנה אומרת שכהנים לא ישמשו במקדש ולדברים אחרים, אולם הם כן יכולים לאכול קורבנות כבעלי מומין. האם מעמדם של כהנים אלו הוא כבעלי מומין לגמרי? האם הם יכולים לשאת כפיים כבעלי מומין? תוספות מביא שבספר הזהיר (המביא פרשנות ופסיקה מסוף תקופת הגאונים) כתוב שכהנים אלו נדחו לגמרי ממעמדם אולם חכמים נתנו להם לאכול מהקורבנות משום דרכי שלום. תוספות מצטט את רש"י שהולך בדרכו של רבינו גרשום, אולם לרש"י ישנה ראיה אחרת לאופן קריאת המשנה. רש"י מצטט את הגמרא שלנו במסכת תענית אבל באופן אחר מהאופן בו היא מופיעה אצלנו: בגמרא שלנו כתוב שהלימוד משירות במקדש אינו גמור כיוון שיש לימוד גם מנזיר. ושני הלימודים הם אסמכתא בעלמא. אולם רש"י המובא בתוספות אומר שהלימוד מהשירות של הכהן בבית המקדש הוא לימוד מוחלט – אולם לימוד זה מוגבל רק לעמידה. נשאל שתי שאלות על רש"י זה: 1. האם יש לרש"י גרסא אחרת בגמרא? 2. האם ההבדל בין שני הניסוחים הוא בעל משמעות הלכתית?
לגבי השאלה הראשונה קשה להכריע כיוון שלא מצאנו נוסחא כזו בכתבי היד – אולם במסכת סוטה אנחנו מוצאים ניסוח מאוד קרוב לדברי רש"י כאן:
תניא אידך: כה תברכו – בעמידה, אתה אומר: בעמידה, או אינו אלא אפי' בישיבה? נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו לברך, מה להלן בעמידה, אף כאן בעמידה; ר' נתן אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: לשרתו ולברך בשמו, מה משרת בעמידה, אף מברך בעמידה. ומשרת גופיה מנלן? דכתיב: לעמוד לשרת.
רבי נתן לומד את הדרישה לעמידה בברכת כהנים כדרישה דאורייתא מהפסוק לברכו ולשרת בשמו. ולכן ניתן להציע שאין לרש"י גרסא חדשה אלא שהוא מצטט כאן את הגמרא בסוטה. לגבי השאלה השנייה יש להצביע על אבחנה גדולה מאוד בין ההסברים השונים. לפי דברי רש"י המצוטטים במנחות ההיקש של ברכת כהנים לעבודת המקדש אינו אסמכתא בעלמא אלא הוא היקש ממשי. ברכת הכהנים היא ממש סוג של עבודת מקדש. אין זו אסמכתא אלא דין דאורייתא. לאור זאת ההיתר של בעלי מומין לשאת כפיים הוא בעל משמעות גדולה – יש עבודת מקדש שבעל מום כשר בה. וממילא גם החידוש שכהן שעבד עבודה זרה הוא כבעל מום וכשר לנשיאת כפיים היא בעלת שמעות גדולה הרבה יותר.
כדי לחדד את החידוש בדברי התוספות נציין שהרמב"ם חלק על דבריו והלך בעקבות רב אחאי גאון וספר הזהיר וכך פוסק הרמב"ם ביד החזקה:
העבירה כיצד כהן שהרג א את הנפש אף על פי שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכתיב ובפרשכם כפיכם וגו', וכהן שעבד כוכבים בין באונס בין בשגגה אף על פי שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות וגו', וברכה כעבודה היא שנאמר לשרתו ולברך בשמו, וכן כהן שהמיר לעכו"ם אף על פי שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם, ושאר העבירות אין מונעין.
מחלוקת גדולה זו ממשיכה ומופיעה בשולחן ערוך: מומר לעבודת אלילים לא ישא את כפיו; וי"א שאם עשה תשובה, נושא כפיו וכן עיקר. וכתבו נושאי הכלים שבכל עוז יש להפך בזכות בעלי תשובה שלא תנעול דלת בפני בעלי שבים.
סיכום:
בלימודינו היום נפגשנו עם שיטת התוספות המיוחדת בברכת כהנים. שיטה שמתחילה ברבינו גרשום ממשיכה ברש"י ומקבלת תהודה גדולה בדברי התוספות בסוגיה שלנו. כהן שעבד עבודה זרה וחזר בתשובה הרי הוא כבעל מום ונושא את כפיו. לשיטה זו ישנם חולקים – הגאון רב אחאי בשאילתות וספר הזהיר המצוטט בתוספות וגם הרמב"ם במשנה תורה. להלכה הובאה מחלוקת זאת בשולחן ערוך ושיטת התוספות הכריעה להיתר.
