בבבלי בבא קמא לא ע"א נאמר: "האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים …מילי דברכות". הדפים האחרונים של מסכת ברכות בהחלט מצדיקים את האמירה הזו. תנועת הנפש הדתית, הכורכת בין תופעות בעולם ובין הממד הא-לוהי, מרוממת את הקיום היומיומי והופכת אותו לחוויה רוחנית מתמשכת. אחת הסוגיות המעניינות בהקשר זה היא הברכה המופיעה בריש דף ס' ע"ב: "הנכנס לבית הכסא, אומר: התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, תנו כבוד לאלהי ישראל, הרפו ממני עד שאכנס ואעשה רצוני ואבא אליכם. אמר אביי: לא לימא אינש הכי, דלמא שבקי ליה ואזלי. אלא לימא: שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, סמכוני סמכוני, המתינו לי המתינו לי, עד שאכנס ואצא שכן דרכן של בני אדם". מדובר בבקשה מהמלאכים המלווים את האדם להמתין לו עד שיתפנה לנקביו וייצא מבית הכיסא. החשש של רבא שמא המלאכים יעזבו את האדם ולא ימתינו לו – נוגעת ללב, אבל האם היא קיומית מבחינתנו? את שני המלאכים המלווים את האדם אנחנו מכירות גם מערב שבת – אולם במלוא הכנות, האם אנחנו אכן שותפות לחוויה הדתית שמתוארת כאן? האמנם אנחנו חיות בתחושה ששני מלאכים מלווים אותנו לאשר נלך?
הקדימו אותנו בתשובתם השולחן ערוך, המשנה ברורה ורבים אחרים, הכותבים שהברכה איננה רלוונטית היום. הנה למשל דברי הבית יוסף: "וכתב ה"ר דוד אבודרהם בשם חידושי דב"ש שאין לומר זה אלא ירא שמים וחסיד שהשכינה שורה עליו אבל איניש אחרינא לא משום דמיחזי כיוהרא עד כאן, ונראה שמפני זה נתבטל מלאומרו כלל בדורות הללו:" (בית יוסף אורח חיים סימן ג'). הבית יוסף מתייחס לשני טיעונים – האחד הוא שלא כל אדם נמצא בדרגה של השראת שכינה מסוג זה, השני: שגם מי שאכן ירא שמים באופן שהוא חש שמלאכים מלווים אותו תדיר, איננו יכול לברך משום היוהרה שבדבר. לכן, מסיק הבית יוסף, וכאמור פוסקים נוספים, שברכה זו בטלה בתקופתם. אלא שלא כולם שותפים להוראה הלכתית זו.
הרב אליעזר וולנדנברג, בעל הציץ אליעזר ובן זמנינו ממש, נדרש באריכות לדברי האבודרהם עליו נסמך הבית יוסף (חלק טו סימן יד). היריעה קצרה מלהתייחס לניתוח הארוך, אולם תורף דבריו של הרב וולדנברג הוא: "דאיך אפשר לומר דאין מלאכים מלוים אותנו.. היות וסוף סוף ישנם המלאכים ואנו מאמינים שהולכים עמנו…". מסקנתו של הרב להלכה מורכבת, אולם הנחתו התיאולוגית משאירה אותנו עם סימן שאלה – האם מאמינות אנחנו שהמלאכים מלווים אותנו בכל רגע נתון? לו היינו מברכות 'התכבדו מכובדים…' בכל פעם שאנחנו נכנסות לבית הכיסא, האם היינו מצליחות לכונן את התודעה הדתית שהיתה לחז"ל שעה שתיקנו את הברכה? האם ההכרה בשני מלאכים מלווים היא אפשרות ריאלית בעולם המודרני והרציונאלי שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנו?. כרגע נצטרך כנראה להישאר בצריך עיון – לפחות עד שיבוא תשבי ויתרץ.
