בעזרת ה'
האם לפעמים ההלכה מעדיפה דווקא את מי שמגיע מוכן פחות לקיום מצוות? האם יכול להיות שהאהבה שלנו לקיום מצוות תבוא לידי ביטוי דווקא דרך עבירות? השבוע נעיין בשיטתו של רבי אליעזר שמתיר להכין מכשירי מילה כאשר ברית המילה מתקיימת בשבת ונבדוק מה טעמו ומה סברתו להיתר זה:
השבוע מתחילים פרק חדש במסכת שעוסק ברובו בענייני מצוות מילה. המשנה הראשונה מביאה את מחלוקת רבי אליעזר רבי עקיבא האם מצוות מילה מתירה לעשות מלאכות שבת גם אם היה אפשר עקרונית לעשותן קודם לשבת או שהיא מתירה רק מלאכות שאין אפשרות לעשות לפני השבת עצמה.
רבי אליעזר אומר: אם לא הביא כלי מערב שבת – מביאו בשבת מגולה. ובסכנה מכסהו על פי עדים. ועוד אמר רבי אליעזר: כורתים עצים לעשות פחמין לעשות (כלי) ברזל. כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת – אינה דוחה את השבת, שאי אפשר לעשותה מערב שבת – דוחה את השבת.
רש"י על המשנה בדף קל מסביר כיצד המשנה התגלגלה לדון בנושא זה וכותב בד"ה "רבי אליעזר":
וקאי אמתניתין דפרקין דלעיל דסליק מיניה וכל צרכי מילה עושין בשבת.
רש"י מסביר לנו שמשנה זו מחוברת לסוף המשנה האחרונה בפרק הקודם, כאשר רבי יוסי התיר לא רק לסייע לאשה ללדת בשבת, אלא גם לחתוך את חבל הטבור ולעשות את צרכי ברית המילה. לאחר ההיתר של רבי יוסי, הביאה המשנה מחלוקת של רבי אליעזר ורבי עקיבא מה מוגדר כצרכי ברית מילה המותרים בשבת. כדאי לשים לב שפירושו של רש"י עונה לא רק על שאלת המיקום של המשנה בתוך המסכת אלא גם על שאלה פנימית של הבנת המשנה הזו שלפחות על פי חלק מכתבי היד בכלל לא מזכירה שהדיון בה הוא על ענייני מילה (שימו לב שהמילה מילה מופיעה בדפוסים בסוגריים).
ההיתר של רבי אליעזר במשנה מבקש לאפשר את קיום ברית המילה גם למי שלא התכונן אליה כראוי לפני שבת ולכן מתיר גם מלאכות גם הוצאת הסכין ואפילו הכנתו אף על פי שברור שניתן היה להכינן מבעוד יום ולצמצם את האיסורים שיש לעבור בברית. הסוגיה מתלבטת מה הטעם לדרישה של רבי אליעזר להוציא את הסכין כאשר הוא מגולה ומציעה שתי אפשרויות:
איבעיא להו: טעמא דרבי אליעזר משום חבובי מצוה, או דילמא משום חשדא?
רש"י מסביר את הטעמים:
חבובי: להודיע שחביבה מצוה עליו, שמחלל שבת עליה.
חשדא: שלא יחשדוהו שהוא נושא שאר חפציו,
הטעם של חביבות המצווה שהסוגיה מכריעה כמותו, מניח שיש חובה ללכת עם הסכין מגולה גם כאשר אין זו שעת סכנה, כיוון שאופי ההיתר של רבי אליעזר הוא כדי לגלות ולהפגין את אהבת מצוות המילה עלינו. על פי דרך זו ניתן לומר שייתכן ורבי אליעזר לא ביקש לחפש היתר למי שלא טרח והכין את צרכי המילה לפני השבת, אלא מבקש שאנשים לא יתכוננו למילה לפני השבת והעשייה בשבת עצמה תוך כדי עשיית איסורים שונים, תבטא את חביבות המצווה עלינו.
קו מחשבה זה שנדמה שאליו הסוגיה חותרת, אינו עולה בקנה אחד עם הנחת היסוד ממנה פותחים בעלי התוספות את הדיון שלהם כאן.
וא"ת ויביאו התינוק אצל כלי דהשתא ליכא איסור שבת כלל דהחי נושא את עצמו
וי"ל דקטן צריך לאמו הוא ואחר המילה היה צריך להחזירו לאמו ואז הוי כפות לפי שהוא חולה כדאמרינן ביומא (דף סו:) אפי' תימא ר' נתן חולה שאני וגם אמו שהיא מסוכנת לא תוכל לבא אצל התינוק
ועוד י"ל כיון דיותר בקל יביא הכלי משיביא התינוק שרי ר"א כדי למהר המצוה. כדמוכח בגמרא דאמר פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מע"ש והביאו בשבת שלא ברצונו שהביאו דרך חצרות וגגות וקרפיפות והיו יכולין להביא דרך רה"ר אלמא דשרי ר"א דרך רה"ר דהוי דאורייתא כדי למהר המצוה אף על פי שיכול לעשות בענין דליכא אלא איסורא דרבנן.
תוספות מקשה מדוע רבי אליעזר מאפשר להוציא את הסכין אם לא עשו זאת מבעוד יום והרי אפשר למצוא פתרון אחר שלא יצריך לעבור על מלאכת הוצאה: לקחת את התינוק אל המקום בו נמצא הסכין..
על שאלה זו מציעים בעלי התוספות שתי תשובות:
- גם אם יביאו את התינוק למקום בו נמצא הסכין ובכך ימנעו לכאורה מלעבור על איסור הוצאה, הרי שלאחר הברית בכל מקרה יהיה הכרח לעבור על איסור זה שכן התינוק יהיה בהגדרת "כפות" וגם מי שמתיר לטלטל אדם בשבת לא מתיר לטלטל חולה שאיננו יכול לשאת את עצמו וגם האמא שנמצאת שמונה ימים אחרי הלידה היא במצב של חולה ולא תוכל לצעוד אל התינוק להניק אותו (הבעיה שהאמא לא תהיה בברית כנראה לא הטרידה את התוספות..). כיוון שאם הסכין נמצאת ברשות אחרת, בכל מקרה יהיה הכרח לעבור על איסור הוצאה – הרי שכבר אין הבדל אם הסכין יוצא או התינוק הכפות (נעיר שהשאלה האם הכלל "חי נושא את עצמו" רלוונטית גם לתינוק קטן וממילא כך עוד הוא איננו חולה אין איסור הוצאה להעבירו ממקום למקום היא שאלה גדולה, מי שמעוניין להרחיב בה יסתכל בהפניות של רע"א על הדף).
- הבאת הסכין פשוטה ומהירה יותר מאשר הבאת התינוק הקטן וכדי למהר לקיים את המצווה, מותר לעבור על מלאכת שבת. את התשובה הזו מגבים בעלי התוספות דרך הסוגיה עצמה שמספרת שרבי אליעזר היה מעדיף שיעברו על איסורי דאורייתא ויעברו ברשות הרבים ממש עם סכין המילה, מאשר שהתאמצו לעבור רק דרך כרמלית ובמאמץ זה היו מעכבים את קיום הברית.
האפשרות לעבור על איסור הוצאה בשביל ברית מילה נולדת בהסבר הראשון מתוך קבלת טבע המציאות כנתון שבתוכו יש לעבוד: תינוק צריך את אמו ואשה אחרי לידה מתקשה ללכת. צרכים אלו מולידים את ההיתר לעבור על איסור מלאכת הוצאה שהוא נתון מוכרח כאשר הסכין והתינוק אינם נמצאים באותו מקום (אגב ראשונים אחרים חלקו על תוספות בנקודה זו והעדיפו לקחת את התינוק אל הסכין מתוך הנחה שיתכן ותימצא שם אשה אחרת שתוכל להניק אותו והוא יוכל לחזור לאמו רק במוצאי שבת)
בהסבר השני האפשרות לעבור על איסור הוצאה בשביל ברית מילה נולדת מתוך תפיסה דתית המבקשת לבטא את הרצון שלנו למהר ולקיים את המצווה כמה שיותר מהר. היתר זה הוא מפתיע ומדהים: בעלי התוספות מתירים בו לעבור על איסור דאורייתא אף על פי שאין הכרח בכך ובלבד שנקיים בזריזות את מצוות המילה. נציין שישנה מחלוקת אחרונים האם זריזות בקיום מצוות היא דין דאורייתא, דין דרבנן או רק הידור מצווה. נראה שאת דברי תוספות כאן יהיה קל יותר לקבל אם זריזות בקיום המצווה הוא מדאורייתא ואזי אפשר אולי להבין כיצד ייתכן שזו דוחה איסור דאורייתא (אם כי עדיין יהיה קשה שכן בדר"כ הכלל הוא "שב ואל תעשה עדיף")
תוספות סתם ולא פירש האם זריזות מיוחדת זו קשורה דווקא למצוות מילה שמכוננת את הברית בין האדם לקב"ה או שאת העקרון הזה ניתן להכיל גם על קיום מצוות אחרות שנקרות לו לאדם בשבת. ייתכן ושאלה זו תהיה תלויה בשאלה מדוע ראוי להזדרז ולקיים מצווה ברגע שניתן לעשות זאת. המאירי כתב בפירושו למסכת יומא בדף כח ע"ב
כל היום כשר למילה, שנאמר: 'ביום השמיני וכו", ומכל מקום ראוי לזריזים בה להקדים בה בשחרית, שלא יראה כמתרשל בה מצד חמלתו על הבן, ולאחוז בדרכי אבות, שנאמר עליהם בכיוצא בה: 'וישכם אברהם בבוקר'"
בדבריו נשמע שיש במצוות מילה עניין מיוחד של "זריזים מקדימין" כיוון שהיא מצווה מאתגרת את ההורים הנרגשים שצריכים לעשות מעשה כואב וקשה בתינוק החדש שנולד להם. דווקא במצווה כזו, נדרשת זריזות כדי לסמן ולבטא את הרצון שלנו לקיים דבר ה' גם כשהוא מתנגש עם הרגשות האנושיים שלנו. לעומתו מצינו הסברים אחרים שנראים שייכים באופן דומה לכל המצוות, כך לדוגמא כותב הרמח"ל בשער הזריזות של ספר מסילת ישרים שהזריזות מבטאת את החשק והרצון שלנו בקיום מצווה ואת החשש מה ילד יום בעתיד והאם נזכה לעשות המצווה בהמשך.
קודם התחלת המעשה הוא שלא יחמיץ האדם את המצוה, אלא בהגיע זמנה או בהזדמנה לפניו או בעלותה במחשבתו, ימהר יחיש מעשהו לאחוז בה ולעשות אותה ולא יניח זמן לזמן שיתרבה בינתים. כי אין סכנה כסכנתו, אשר הנה כל רגע שמתחדש, יוכל להתחדש איזה עכוב למעשה הטוב… ותראה שהאדם אשר תלהט נפשו בעבודת בוראו, ודאי שלא יתעצל בעשית מצותיו, אלא תהיה תנועתו כתנועת האש המהירה, כי לא ינוח ולא ישקוט עד אם כלה הדבר להשלימו
שאלה זו המחפשת אחר הייחוד של מצוות המילה תלווה אותנו בעזרת ה' במהלך לימוד הפרק הקרוב שכאמור עיקר עניינו הוא בדיני מצוות מילה והאפשרות לקיים אותה בשבת.
נסכם:
הגמרא חתרה להבנה שהיתרו של רבי אליעזר יושב על "חביבות המצווה" וכמו שהסביר רש"י מצוות המילה כל כך חביבה עלינו שאנחנו מוכנים לעבור על איסורי שבת עבורה. תוספות שביקש להבין מדוע רבי אליעזר מתיר לעבור על איסור הוצאה כאשר יש אלטרנטיבות אחרות – לא קיבל בשאלתו זו את המחשבה שניתן להתיר איסור מפני חביבות מצווה. בתשובתו הראשונה בה הוא תולה את טעם ההיתר ביסודות טכניים מציאותיים: בכל מקרה יהיה הכרח לעבור על איסור הוצאה – הוא ממשיך לסבור שחילול שבת מותר ואפשרי רק כאשר אין ברירה אחרת. תשובתו השנייה של תוספות שמתירה לחלל את השבת כדי להזדרז ולקיים את מצוות המילה כמה שיותר מהר, חוזרת למעשה להנחת היסוד של הגמרא שגם כאשר אין הכרח לעבור על איסור דאורייתא, רבי אליעזר מאפשר זאת אך בניגוד לסוגיה שטעמה היא "חביבות המצווה" מסביר תוספות את טעם הדבר ב"זריזות המצווה". במובן מסוים לוקח תוספות את המהלך של הסוגיה ומאפשר אותו מבחינה מעשית אך עושה זאת תוך "תרגום" של המונח "חביבות מצווה" לשפה ההלכתית: "זריזות מצווה".
