Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

ל׳ בכסלו תשפ״ב | 04.12.21 | הדף היומי: תענית כב - שבת, א' דראש חודש טבת

חינוך ילדים: זהירות! מדרון חלקלק! – גפת 21

גפת 21 – מתי ועד כמה צריך לחשוש ממדרון חלקלק?

הגמרא עוסקת בדף שלנו בתופעה מעניינת שדורשת עיון מעמיק. יש פער בין ההלכה לבין ההוראה של ההלכה. הוראת ההלכה משתנה בהתאם לשואל. אם השואל אינו בן תורה התשובה תהיה שונה מאשר שואלת  שהיא בת תורה.

בגפת הפעם ניגע בנושא קרוב הטמון בתוך הדף  – כיצד יש לחנך ילד. מעמדו של ילד הוא שונה משל מבוגר מבחינה הלכתית. קטן פטור ממצוות, אולם חייבים לחנכו. איזה חלק מהחינוך ההלכתי של ילדים יושפע מחשש למדרון חלקלק? האם יש קשר בין ההחמרה ההלכתית למי שאינם בני תורה לבין גישות חינוכיות ביחס לילדים?

גמרא ורש"י

הגמרא מביאה סיפור הלכתי המתאר איגרת שנשלחה ממקום ששמו בני שכר לאמורא לוי שהיה דמות מרכזית בבית מדרשו של רבי יוחנן בארץ ישראל ובסוף ימיו ירד לבבל.  מהמשך הסוגיה נראה ששיכר הוא מקום בחוץ לארץ ויתכן שחלק מהשאלות שנשאלו קשורות לנקודה זו.

בני שיכר שאלו שלוש שאלות:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלט עמוד א

שלחו ליה בני בשכר ללוי: כילה מהו? כשותא בכרמא מהו? מת ביום טוב מהו?

נבאר את שלושת השאלות.

  1. מה דין כילה בשבת? רש"י מבאר ששאלתן הייתה – האם מותר לנטות את הכילה – בעצם שאלה בדיני אוהל בשבת.
  2. מה דין כישותא – רש,י מפרש שהשאלה הייתה האם זהו סוג של ירק ואז אסור לשתול אותו בכרם כיוון שיש כאן כלאיים.  או שזה סוג של עץ ואז מותר.

ניתן רקע להבין את השאלה:

לֹא־תִזְרַ֥ע כַּרְמְךָ֖ כִּלְאָ֑יִם פֶּן־תִּקְדַּ֗שׁ הַֽמְלֵאָ֤ה הַזֶּ֙רַע֙ אֲשֶׁ֣ר תִּזְרָ֔ע וּתְבוּאַ֖ת הַכָּֽרֶם: (דברים כט ב). איסור כלאי הכרם הוא לעשות שדה של גפנים וירקות. ואולם גפנים ועצים מותרים.  איסור כלאי הכרם הורחב על ידי חכמים גם לחו"ל אולם במצבים שונים ניתן להקל שם יותר.

  1. אם מת אדם ביום טוב כיצד יש לנהוג-  מהמשך הסוגיה עולה השאלה בעיקר מתעוררת כאשר יש שנני ימים טובים אחד אחרי השני ואז יש יותר חשש שהמת יתנבל אם לא יקבר.

. אחרי הצגת שלושת השאלות מתארת הגמרא מצב לא פשוט, האגרת של בני שיכר יועדה לאמורא לוי.  אבל עד שהגיע השליח עם האגרת לוי נפטר.

אדאזיל, נח נפשיה דלוי

שמואל שהיה מתלמידיו של לוי משתמש באיגרת של בני שיכר כסוג של מבחן לרב מנשיא, ומציע לו לענות עליה

אמר שמואל לרב מנשיא: אי חכימת – שלח להו.

רב מנשיא נענה למבחן של שמואל ועונה על שלושת השאלות להחמיר:

שלח להו: 1. כילה – חזרנו על כל צידי כילה ולא מצינו לה צד היתר. 2. כשותא בכרמא – עירבובא.

  1. מת. שלח להו: מת לא יתעסקו ביה לא יהודאין ולא ארמאין, לא ביום טוב ראשון ולא ביום טוב שני.

הגמרא עוברת על כל אחד מהפסקים ושואלת מדוע לא היקל רב מנשיא הרי בכל אחד מהם יש צד להקל. התשובה החוזרת בכל דיון ודיון היא שבני שיכר לא היו בני תורה ולכן יש צורך להחמיר עליהם. מדוע צריך להחמיר על מי שאינו בן תורה? מבאר רש"י: לפי שאינן בני תורה – ומקילי טפי. כלומר יש חשש שמי שאינו בן תורה יבוא להקל במקומות לא נכונים ולכן גם במקומות בהם ניתן היה להקל מחמירים. כלומר כבר בשיטת רש"י רואים את הניסוח של טיעון המדרון החלקלק – אולם כפי שנראה טיעון זה מקבל מימד נוסף בהמשך הסוגיה. נפתח מימד זה דרך השאלה השניה של בני משכר.

למה להחמיר כאשר אפשר להקל?

נזכר בשאלתם של בני שיכר. הכישותא היא ספק ירק ספק עץ. בני שיכר הסתפקו האם ניתן לזרוע כישותא בכרם. אם היא ירק אסור ואם היא עץ  מותר. רב מנשיא הכריע שמי שיזרע כישותא בכרם יעבור באיסור כלאי הכרם אולם הגמרא מתפלאת על פסיקתו ושואלת.  הרי יש מחלוקת בין רבי טרפון וחכמים על מעמד הכישותא. רבי טרפון רואה אותה כעץ ומתיר וחכמים רואים אותה כירק ואוסרים. לכאורה כיוון שדין כלאים בח"ול הוא דרבנן צריך ללכת כדברי המיקל כלומר רבי טרפון ולהתיר את הזריעת הכישותא בכרם בחו"ל.

כשותא בכרמא – עירבובא. ולישלח להו כדרבי טרפון? דתניא: כישות, רבי טרפון אומר: אין כלאים בכרם, וחכמים אומרים: כלאים בכרם. וקיימא לן: כל המיקל בארץ – הלכה כמותו בחוץ לארץ?

ועונה הגמרא כפי שראינו: לפי שאינן בני תורה.

הגמרא ממשיכה למחלוקת גדולה בין האמוראים, למחלוקת זו שלוש צלעות:

רב  – מכריז שמותר, רב עמרם חסידא מלקה מי שעושה כך – כלומר מכריז שאסור. ורב משרשיא מציע דרך אמצע: לשלם לתינוק נוכרי לזרוע בשבילו.

על מה נשען הפתרון של רב משרשיא? רש"י מפרש כך:יהיב פרוטה לתינוק נכרי – קסבר בחוץ לארץ שרי, ומיהו, כל כמה דאפשר – משני, שלא ילמדו להקל.

כלומר לשיטת רב שמרשיא ניתן להתגבר על חשש המדרון החלקלק אם עושים את המעשה בשני סייגים: נתינה לקטן ונתינה לגוי.הגמרא שואלת על הפתרון של רב משרשיא ומנסה להבין מדוע יש צורך בשני הסייגים:

וליתן ליה לתינוק ישראל! – אתי למיסרך. – וליתן ליה לגדול נכרי! – אתי לאיחלופי בישראל.

הפתרון של רב משרשיא מלמד אותננו כלל חשוב המדרון החלקלק הוא חלק מאוד. צריך לבדוק איזה טעויות יכולות להווצר כדי לדאוג שיווצר סייג נכון. אם תתן לקטן יהודי הוא עלול לטעות כאשר יגדל ולהגרר אחר הקולות של קטנותו. ואם תיתן לגוי גדול הוא עשוי לגרור לתמונה ישראל אחר שלא מודע לאיסור.

נמצאנו למדים שחומרא יכולה לנבוע משיקולים חינוכיים המושפעים או מהגיל או מהציבור.הפסיקה אינה תאורטית בלבד אלא מושפעת הממקשר הספיפי.  השיקול החינוכי מהווה עבור רב משרשיא מבחן. לא די בפסיקה תאורטית צריך להבין את המציאות בתוכה פוסקים ולשקלל פנימה הלכה למעשה בכל מקרה ומקרה מי השואל ומה מקומו.

 

האם החשש החינוכי כגורם להחמיר מוסכם על כולם?

הדיון בשלב זה של הסויגה הוא בסתמא דגמרא – כלומר הגמרא לא מציינת מי שאל ומי השיב. ובמבט ראשון ניתן לחשוב שהכלל של "אתי למסרך" מוסכם על כולם, ושהשאלה בגמרא הייתה שאלה רטורית. אולם התוספות מעיר שכמה וכמה אמוראים חלקו על העקרון של "אתי למסרך" או על עצם קיומו או על הקיפו.

 

 

תוספות ד"ה וליתן ליה לתינוק ישראל – אומר רבי שקבלה הוא בידינו שזה המקשה רב אחא בר יעקב. והיינו הא דאמר בעירובין בשילהי בכל מערבין (דף מ: ושם) גבי ברכת זמן על הכוס ביוה"כ דמפרש התם דלא אפשר דהיכי ליעביד כו' ליתביה לתינוק לית הלכתא כרב אחא בר יעקב דילמא אתי למיסרך.

התוספות מביא בשם רבו מסורת המזהה את השואל האנונימי בסוגיה, השואל שהציע שניתן לתת לתינוק ישראל לזרוע את הכישות. כלומר שיטה שאינה חוששת שילד יתעה בבגרותו בעקבות היתירים שניתנו לו בקטנותו. דמות זו היא רב אחא בר יעקב. כדי לבסס את השיטה הזו התוספות מפנה לגמרא בעירובין מ ע"ב הדנה בקידוש ביום כיפור:

יום הכפורים היכי עביד? אי מברך עליה ושתי ליה – כיון דאמר זמן קבליה עליה, ואסר ליה….. – לברוך עליה ולנחיה – המברך צריך שיטעום! ליתביה לינוקא – לית הלכתא כרב אחא, דילמא אתי למסרך. (עירובין מ ע"ב)

הגמרא בעירובין שואלת איך ניתן לקדש ביום הכיפורים? גם אם מקדשים מבעוד יום, אם מברכים שהחינו  – מקבלים כבר את היום וממילא אסור בשתייה. לקדש על הכוס ולא לטעום אי אפשר. לתת לתינוק? אומרת הגמרא – אין הלכה כרב אחא, שחוששים שמא יגרר התינוק.

רש"י שם כותב כך: דרב אחא בר יעקב – לא איתפרש.

כלומר לרש"י לא ברור מדוע מוזכר כאן רב אחא בר יעקב ומהי שיטתו. לעמות רש"י שם תוספות אצלנו מאר שלשיטת מורו רב אחא בר יעקב לא חשש לכך שתינוק יגרר. ומורו של התוספות מזהה את המקשן בסוגיתנו עם רב אחא. נמצאנו למדות שכלל זה לא מוסכם באופן גורם וכי הוא נתון במחלוקת אמוראים.

האם עוד אמוראים לא חוששים לאתי למסרך

. אחרי ההצעה לזהות את המקשן עם רב אחא בר יעקב מסתייג התוספות מדברי מורו ואומר:

ולא מצינו במקום אחר דאית ליה לרב אחא האי סברא.

ומיד ממשיך ואומר מצענו מקום נוסף בו רב אחא בר יעקב אומר בפירוש שלא חושש מהגררות:

 וי"מ דהוא ההוא דפ' בתרא דנדה (דף סז:) דאתקין ביממא דתמניא משום גנבי ולא חיישינן לסרך בתה במקום צורך

התוספו מפנה לסוגיה אחרת העוסקת בנושא הלכתי אחר לגמרי נדה. אך גם היא עוסקת בחשש שמא ילדה שתגדל תטעה ויגיע לעבור על איסורי כרת.

אמר רב: נדה בזמנה – אינה טובלת אלא בלילה, ושלא בזמנה – טובלת בין ביום בין בלילה. רבי יוחנן אמר: בין בזמנה בין שלא בזמנה – אינה טובלת אלא בלילה, משום סרך בתה. ואף רב הדר ביה, דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: נדה, בין בזמנה בין שלא בזמנה – אינה טובלת אלא בלילה, משום סרך בתה. (נדה סז ב)

הגמרא מביאה מחלוקת של רב ורבי יוחנן. אם אישה דוחה את טבילתה האם יכולה לטבול ביום השמיני או שעליה לטבול דווקא בלילה. רב פוסק שניתן לטבול גם ביום. רבי יוחנן חולק ופוסק לטבול רק בלילה משופ סרך ביתה. רש"י מבאר משום סרך בתה – שנוהגת אחריה לטבול ביום ואפילו בזמנה ואתיא לידי כרת ולא ידעה דאמה בשמיני הוא דטבלה ביום.

רבי יוחנן חושש שמא ביתה של האישה שלומדת כיצד לטבול מאימה עשויה לא להבין מדוע אימה טובלת ביום כיון שלא תדע שזהו היום השמיני ולא השביעי. לכן כאשר שתגדל עשויה לטעות ולטבול ביום השביעי ולהגיע לאיסור כרת!  מכוח טיעונו של רבי יוחנן גם רב משנה את דעתו וחוזר לפסוק כמוהו. למרות קבלתו של רב את דברי רבי יוחנן בהמשך הגמרא רואים כמה וכמה פסיקות שמתירות לטבול ביום השמיני למרות חשש סרך ביתה:

 אתקין רב אידי בנרש  למטבל ביומא דתמניא, משום אריותא (אריות).

רב אחא בר יעקב בפפוניא  משום גנבי. (גנבים)

רב יהודה בפומבדיתא משום צנה. (קור)

רבא במחוזא משום אבולאי. (רש"י מבאר שמדובר על סכנות שונות או שומרי העיר או דרך מסוכנת)

כלומר רואים כאן ארבע אמוראים שהתקינו טבילה ביום השמיני בגלל בעיות שונות – והם לכאורה לא חוששים לסרך ביתה. אחד מאותם אמוראים הוא רב אחא בר יעקב. אומנם כאן לא ברור שאין חשש אבל נראה שלמרות שיש חשש ישנם מצבים בהם בעיות אחרות מכריעות את הכף.

תוספות תוהה על הגמרא בעירובין שבחרה רק להביא את רב אחא בר יעקב מתוך ארבעת האמוראים הנזכרים בנידה ונשאר בשאלה:

 ולא נהירא דמאי שנא דנקיט טפי רב אחא בר יעקב מכל שאר אמוראי דהתם

מהלך דברי התוספות עד כה מערער לנו על העקרון של "אתי למסרך" לא זו בלבד שרב אחא בר יעקב חלק עליו אלא הוא אחד מארבע אמוראים שראו כלל זה ככלל מוגבל. לכאורה על תהיתו של תוספות ניתן לענות. אומנם יש ארבע אמוראים במסכת נידה שצמצמו את כלל "אתי למסרך" ואמרו שאמנם יש כלל כזה אך הוא חלש וכאשר יש צורך אחר  כלל זה לא תקף. אולם רק רב אחא בעירובין עוקר כלל זה ללא כל סיבה נגדית. ניתן לדייק אף יותר ולראות ששלושת האמוראים האחרים דחו כלל זה בגלל סכנה (אריות, צינה ושוערי העיר) ואלם רק רב אחאדוחה אותו גם בגלל חשש ממוני – גנבים.

כוס של ברכה במילה ביום הכיפורים  

עד כה עסק התוספות בביאור שיטות החולקים או מצמצמים את כלל אתי למסרך. בסוף דבריו פונה התוספות לצמצום הכלל לדעת כל השיטות:

ועל ההיא דהתם אומר ר"ת שמותר ליתן לתינוק לשתות כוס של ברכה כי מיקלע מילה ביוה"כ ולא חיישינן דילמא אתי למיסרך כיון שאין זה מנהג [בקבוע] ולא דמי לכוס דיוה"כ דאי הוו יהבי ליה אתי למיסרך אף כשיהיה גדול כיון שעושין מנהג לשתות בכל שנה ושנה ביוה"כ.

ר"ת מדייק את הגדר של אתי למיסרך. כאשר מדובר בארוע קבוע כמו שתיית יין קידוש בכל יום כיפרו יש חשש של אתא למסרך אבל אם מדובר בארוע נדיר כמו כוס ברכה של ברית מילה ביום כיפור ניתן לתת לקטן.

סיכום והרחבה

ראינו שלשיטת התוספות יש שלוש סוגים שונים של אתא למסרך – חשש הגררות בחינוך קטנים:

  1. כאשר מדובר בארוע נדיר וחריג כגון כוס של ברכה בברית מילה ביום כיפור אין חשש כלל.
  2. כאשר מדובר בארוע קבוע בלוח השנה כגון כוס של ברכה ביום כיפור או כאשר מדובר בארוע שאינו תלוי בלוח השנה אלא בנסיבות הלכתיות אחרות שעשויות לחזור על עצמן כגון ספק כלאיים בחו"ל, או טבילה ביום השמיני. נחלקו רב אחא בר יעקב וחכמים.
  3. כאשר יש סיבה נוספת להקל אמוראים רבים חברו לרב אחא והקלו בחשש ההגררות.

כלומר מדרון חלקלק צריך להיות ארוע חוזר ולא אקראי. אולם אם חשש לסכנה ואולי אף חששות קלים יותר לא נתחשב במדרון החלקלק של "אתי למסרך".

 

Rabbanit Yael Shimoni

הרבנית יעל שמעוני היא סגנית ראש ישיבת דרישה ורמי"ת. היא מנהלת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מענה הלכתי רוחני באינטרנט של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ. למדה שלוש שנים במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, שש שנים בבית המדרש במגדל עוז ושנתיים במכון התלמודי הגבוה 'מת"ן'. בעלת תואר BFA באומנות מהאקדמיה "בצלאל', BED בהוראת תושב"ע ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ולקראת סיום תואר שני בהוראת מחשבת ישראל במכללת הרצוג. מתגוררת באלון שבות, נשואה לשמואל ואם לארבעה ילדים.
Scroll To Top