בעזרת ה’
השבוע בדף היומי דנה הסוגיה מה יעשה אדם שנתקע אי שם במדבר ואיבד את ספירת ימי השבוע, כיצד יעשה שבת? השבת היא “קביעא וקיימא” מציאות אונטולוגית שמתרחשת בעולם מאז בריאתו: שישה ימים ושבת ושוב שישה ימים ושבת.. האם האדם יכול לברוא לעצמו שבת אישית: יש מאין? ולהתחבר לאיכויות שמביאה השבת לחיים שלנו? סיטואציה מיוחדת זו פותחת פתח לחשוב על אופי השבת שלנו ומה מגדיר את הזהות שלה בחיים שלנו.. הצטרפו לרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) ללימוד גפת – גמרא, פירוש, תוספות בדף היומי מבית דרישה בשיתוף עם “הדרן”
גפת 11: כיצד יוצרים שבת יש מאין?
גם הפעם נעסוק בסוגיה בשלושה שלבים: גמרא, רש”י ופירוש תוספות. וניתן לכל רובד לפתוח בפנינו שער נוסף בלימוד.
במסכת שבת דף סט ע”ב – מובאת מחלוקת בין רב הונא לבין חייא בר רב, מה צריך לעשות אדם במצב בו איבד כל אחיזה במציאות ואין לו שום דרך לדעת מתי חלה השבת.
הנחת היסוד לדיון היא שהשבת מקורה מהקב”ה וכמו שהגדירו אותה חז”ל היא “קביעא וקיימא” מאז ששת ימי בראשית. מצב של אדם במדבר בו אין לו יכולת לזכור ולשמר את השבת שניתנה על ידי הקב”ה, שואלת למעשה כיצד יוצר האדם את השבת הפרטית והאישית שלו בתוך עולם בו השבת היא אנרגיה וחוק קבוע וכללי לכל האדם.
כמובן ששאלה זו מעוררת ונוגעת בשאלות עמוקות של חלקו של האדם בעולמה של השבת. סוגיה זו מאפשרת לזקק ולראות מה נשאר לאדם כאשר אין לו דרך להגיע לשבת הכללית שיצר הקב”ה.
מבחינה תיאורטית היה אפשר לחשוב שלא שייך שאדם יצור שבת פרטית משלו ולכן כל יום יהיה ספק שבת, וממילא למעשה לא יהיה יום אחד שיהיה שונה משאר הימים. אולם שני האמוראים מסכימים שהאדם מחויב לייצר לעצמו את הקצב השבועי: שישה ימי חול ויום אחד שונה. נקודת המחלוקת של האמוראים היא מתי יחול היום השונה שבו תיווצר השבת האנושית.
אמר רב הונא: היה מהלך (בדרך או) במדבר, ואינו יודע אימתי שבת – מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה. במאי קמיפלגי? מר סבר: כברייתו של עולם, ומר סבר: כאדם הראשון.
נתחיל מעיון בגמרא וברש”י: רב הונא מבין שיש להתחיל לספור שישה ימי חול שרק בסופם תגיע שבת – מעיין ספירת העומר המובילה לחג מתן תורה הבא עלינו לטובה. חייא בר רב סובר שהשבת היא הראשונה במניין ומיד אחריה יחולו ששת ימי המעשה.
הגמרא לא מסתפקת בהצבת המחלוקת המעשית אלא תוהה: “במאי קמיפלגי”, כלומר מה מחלוקת העומק בין האמוראים ועונה תשובה המעוררת מחשבה רבה: “מר סבר כברייתו של עלום, ומר סבר כאדם הראשון”
רש”י מפרש:
כברייתו של עולם – ימי חול נמנו תחלה.
כאדם הראשון – שנברא בערב שבת ויום ראשון למניינו שבת היה.
מתוך דבריו של רש”י נחדד את הנאמר: רב הונא חושב שהאדם במצב כזה מתנהג כאילו הוא בתהליך של בריאת העולם. האדם פועל כמו מנקודת מבטו של הבורא, הקב”ה: בורא את ששת ימי החול שלו ולאחריהם בורא את השבת. חייא בר רב חושב שאדם במצב זה מתנהג כמו נקודת המפגש של האדם עם השבת שברא הקב”ה: האדם הראשון נוצר ביום שישי, נפגש עם השבת שברא הקב”ה ואחריהם התחיל לספור את ששת ימי המעשה משבת.
כמובן שמבחינה מחשבתית ההצעה של רב הונא היא מטלטלת – אדם במצב כזה נוהג כאילו הוא הקב”ה? קשה לחשוב ובוודאי שלכתוב את הדברים. דעת חייא בר רב יותר קלה לעיכול.
ההפתעה נמשכת שכן הגמרא מכריעה דווקא כרב הונא! וזאת על בסיס תיובתא של מקורות תנאיים הסותרים את חייא בר רב חזיתית. כך יוצא שהדעה הרדיקאלית יותר מבחינה מחשבתית היא הנפסקת להלכה.
יצא מדברים אלו שאדם במדבר הוא בורא לעצמו עולם. ותוך בריאה זו הוא בורא את השבת! יש זיקה חזקה מאוד בין השבת לבין האדם. אחרי שהקב”ה ברא את השבת הוא גם ברא באדם את הכוח לברוא שבת לעצמו!
לאור ההכרעה כרב הונא מרתקים המשך דברי הגמרא המביאה מימרא של רבא המסבירה כיצד בורא האדם את השבת:
אמר רבא: בכל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו, בר מההוא יומא. וההוא יומא לימות? דעביד מאתמול שתי פרנסות. ודילמא מאתמול שבת הואי! – אלא: כל יום ויום עושה לו פרנסתו, אפילו ההוא יומא. וההוא יומא במאי מינכר ליה – בקידושא ואבדלתא.
רבא מציע בתחילה שאפיון יום השבת יהיה בכך שאדם ישבות ממלאכה ביום שחלה השבת האישית שלו, אך הצעה זו נתקלת בקושי שכן שמירת השבת תגרום לאדם למות מרעב במדבר.. רבא מציע שכמובן שמדובר במקרה בו ביום הקודם הכין האדם פרנסת יומיים כך שלא ימות בשבת האישית שלו. גם הצעה זו נתקלת בקושי שכן ייתכן והשבת הכללית חלה דווקא ביום בו מכין האדם את פרנסת השבת האישית שלו ואזי נמצא שהוא מחלל את השבת לא רק כדי להציל את נפשו אלא כדי לייצר אוכל ליום נוסף..
השקלא וטריא הזו מחדדת את השאלה האם באמת האדם יכול ליצור שבת אישית או שזו תמיד צריכה להתקיים במשא ובמתן עם השבת הכללית שיצר הקב”ה וממילא למעשה אדם במצב כזה המושלח בארץ גזרה אינו יכול לשבות! הקב”ה נח ביום השבת אולם דווקא מנוחה זו אין בכוחו של אדם לעשות בארץ גזרה – אם יפעל כך ימות!
למסקנה אומר רבא שהאדם יכול לעשות כל יום כדי פרנסתו גם ביום אותו הגדיר כשבת. את השבת הוא יחוש ויצור על ידי קידוש והבדלה. דהיינו לא על ידי שמירה על “לא תעשה” החופפת את הלכות שבת אלא דווקא על ידי קיום ה”עשה ” שמגדיר את יום השבת שלנו. מעניין שהדיון הזה מופיע דווקא בתוך פרק “כלל גדול” שעוסק בצורה הכי מאסיבית באיסורי ל”ט אבות מלאכה, וכמו מרמז לנו שעיקר מהות השבת איננה נבנית מאיסורים אלא מהגדרות פוזיטיביות.
נעיין בתוספות ד”ה “עושה” שדבריו הקצרים מאיר אור נוסף על מימרא זו. התוספות פותח בשאלה. רבא התיר לעשות כדי פרנסתו. אבל לא התייחס לשאלה האם מותר להמשיך ללכת מחוץ לתחום שבת במשך ימי השבוע? האם מותר ללכת גם ביום שמשמר כשבת?
אבל להלך יכול כל מה שירצה רק ביום שמשמר דאי לאו הכי לא יגיע לעולם ליישוב
והא דקאמר במאי מינכר, משום דאין זה היכר שבת במה שיושב ואינו הולך
אי נמי אפי’ ביום שמשמר הולך כמו שרוצה והשתא לא מינכר אלא בקידושא, הרב פור”ת.
התוספות בתחילת דבריו יוצא מתוך הנחה פשוטה שהאבוד במדבר יכול ללכת כל יום מעבר לתחום שבת, שכן אם לא נתיר לו זאת – לעולם לא יצליח לצאת מהמדבר. אולם ביום השבת שלו עליו להקפיד על הליכה לא יותר מתחום שבת שהוא אלפיים אמה. כלומר בניגוד להכנת פרנסה ליום השבת שהסוגיה הכריעה שהלכתית טוב יותר שיכין האדם ביום השבת האישית שלו, לגבי הליכה מחוץ לתחום שבת על האדם להקפיד לא ללכת בשבת האישית שלו מעבר למותר.
הנחה זו שכלל לא נדונה בגמרא, מכריה את תוספות להעמיק עוד בדיון שבגמרא שכן הגמרא שאלה: “במאי מינכר” כלומר לאחר שהתירה לאדם לבשל אוכל ביום השבת שלו היא ביקשה לדעת כיצד יהיה היכר לשבת האישית? ההנחה שמוסיף תוספות לסוגיה שביום השבת האישית צריך האדם להיזהר לא ללכת יותר מתחום שבת מייתרת לכאורה את שאלת הגמרא שכן זהו ההיכר שיש לאדם במדבר..
מבחינה מתודלוגית המהלך של תוספות זו הוא חשוב ביותר: הוא מייצר שקף של דיון חדש שלא נמצא בגמרא, אך לאחר מכן הוא מניח אותו על השקף של הסוגיה ומנסה לראות מה צריך להבין מחדש לאור התוספת שהוסיף הוא.. לשאלה זו עונה תוספות שתי הצעות שונות :
- משום דאין זה היכר שבת במה שיושב ואינו הולך
התשובה של התוספות מפתיעה וחשובה. אם אדם לא יוצא ממקומו אין זה היכר שבת. כלומר הדרך ליצור את השבת כיום מיוחד לא תוכל להתבצע על ידי הימנעות מפעולה. אלא חייבים פעולה אקטיבית כדי ליצור היכר ואופי ליום השבת.
התוספות ממשיך ומציע תשובה שנייה משמו של הרב פור”ת :הלא הוא רבי יוסף בן משה מטרוייש, תלמיד הרשב”ם:
- אי נמי אפי’ ביום שמשמר הולך כמו שרוצה והשתא לא מינכר אלא בקידושא. הרב פור”ת
התשובה השנייה חוזרת בה מכוח קושיא זו מהנחת היסוד שבה פתחו בעלי התוספות. הרב פור”ת סובר בניגוד לשיטת התוספות שמותר להלך גם ביום המשומר כשבת וזו הסיבה שהגמרא לא העלתה את הדיון הנ”ל וממילא מובן מדוע הגמרא אמרה שאין ניכרות לשבת של האיש הבודד כלל חוץ ממצוות עשה.
המחלוקת בין שתי ההצעות בתוספות נוגעת לכמה רבדים:
מבחינה מעשית נחלקו שתי ההצעות בשאלה האם אדם שאיבד את ספירת הימים יכול ללכת מעבר לשיעור תחום שבת ביום השבת האישית שלו
מבחינה מתודלוגית נחלקו שתי ההצעות בשאלה האם נכון להניח על גבי הסוגיה הבדל נוסף שהסוגיה לא הזכירה ולא עסקה בו אך אולי קיים גם הוא בין יום השבת לימי המעשה של האדם הבודד
מבחינה נוספת נראה ששתי ההצעות נחלקו בשאלה מה היא הסיבה בגינה נדחית הצעת רבא לא להתיר לאדם לבשל כדי פרנסתו ביום השישי למניינו: האם הסיבה היא רק חשש שביום זה חלה השבת הכללית ואזי הוא מבשל בשבת עבור יום חול קושיא שלא רלוונטי מכוחה להתיר לו ללכת מעבר לתחום שבת ביום השבת שלו, או שלמעשה הסוגיה אומרת שהשבת האישית היא רק שלב ביניים שיש להגיע כמה שיותר מהר ממנו לשבת הכללית ועל כן אין סיבה שהאדם לא ילך ביום שבת אם זה מה שיקדם אותו להגיע למקום ישוב ולשבות בשבת הכללית.
מעבר לשאלות אלו נראה שמתחבא פער מהותי יותר בין התשובות: ההבנה הראשונה מניחה שהימנעות מהליכה לא תוכל לעצב את השבת כיום שביתה. ואילו ההבנה השנייה סוברת שייתכן שהימנעות ממלאכה היתה יכולה גם לעצב את השבת, אלא שמותר להלך ולכן הגמרא הסבירה שקידוש והבדלה הם הכלי המסמן ששבת היום.
איך אנחנו מעצבים את השבת שלנו ובמה היא ניכרת?
לפי ההבנה הראשונה בתוספות ברור שמצוות העשה הן בעלות הכוח הגדול ביותר בעיצוב השבת. בלעדיהן יתכן שלא היינו מזהים כלל ששבת היום גם אם היינו שובתים.
לפי ההבנה השנייה בתוספות גם ההימנעות מפעולה יכולה לעצב את השבת, אולם מצוות העשה עוצמתן בכך שלעולם לא נהיה במצב בו לא נוכל לקיימן ולכן הן כלי העיצוב הבסיסי והחזק ביותר שלנו ביצירת השבת, יש מאין.
הדעה השניה בתוספות היא שנפסקה להלכה – ומותר להלך מחוץ לתחום גם ביום שמקדש בו!
לסיכום.
ראינו שהאמוראים בסוגיה הסכימו בניהם שלאדם יש שייכות בעיצוב שבת משל עצמו גם אם אין לו שום דרך לגעת בשבת האמיתית שנתנה מהקב”ה. מחלוקתן הייתה סביב השאלה כיצד מעצב האדם את השבת האנושית שלו.
רב הונא נקט שאדם שמעצב את השבת האנושית שלו פועל כמו הקב”ה בבריאת העולם. חייא בר רב נקט עמדה הרבה יותר מצומצמת שהאדם מתנהג כמו האדם הראשון ולא כמו הקב”ה.
התוספות האיר שהאופן החזק ביותר שלנו בעיצוב שבת אנושית הוא על ידי מצוות עשה – קידוש והבדלה ולא על ידי מצוות לא תעשה. אם בגלל שהאדם לא יכול לשבות מדבר כאשר הוא בסכנה ולכן כל מה שנותר לו הן מצוות העשה ואם מפני שמצוות לא תעשה אינן ניכרות ומצוות העשה הן שגורמות לשבת להיות ניכר.
כוחו הגדול של האדם בעיצוב השבת הן במצוות העשה – כך כאשר הוא אבוד במדבר, אבל כך גם בשבתות בביתו. לכן תמיד יש לזכור שלצד עולם לא תעשה של שבת שהוא כל כך מפותח ומסועף יש את עולם מצוות העשה שלו חשיבות יתרה וקשר מיוחד לשבת והקשר שהיא יוצרת בין האדם לשבת.
