האם היה תלמוד בבלי על זרעים וטהרות, אלא שמסיבה כלשהי הוא אבד/ לא נכלל בתלמוד? שאלה זו נידונה באריכות על ידי יעקב זוסמן בדוקטורט המונומנטלי שלו.
באשר לטהרות הוא הכריע שלא היה לסדר זה מעולם תלמוד בבלי ערוך בצורת סוגיות. ומה נאמר כשאנו מוצאים בכל זאת דיון מפותח על משנת טהרות בסוגיות הבבלי? זוסמן טען שאחת משתיים – או שנגלה שזוהי בעצם סוגיה ארץ ישראלית שהדוברים בה הם חכמי ארץ ישראל; או שאין זו באמת סוגיה שנולדה על משנה מסדר טהרות, אלא שהדיון על המשנה המקומית התגלגל דרך אסוציאציה אל משנה בטהרות, וכיוון שכך התעכבו עליה חכמי בבל ודנו בה דווקא משום שאין עליה תלמוד עצמאי.
התזה הזאת נזקקה להתמודדות מיוחדת עם סוגיות "תנן התם". כידוע, מונח זה מציין הבאה של משנה עם הסוגיה שעליה ממקום אחר בשל קשר כלשהו שיש בין הסוגיה הרחוקה לסוגיה המקומית, וברוב המקרים הסוגיה המיובאת אכן מונחת לפנינו בתלמוד גם במקומה המקורי. בדרך כלל רק באמצעו או בסופו של הדיון המיובא, המוסב על המשנה האחרת, יתברר מהי החוליה הקושרת אותו לסוגיה המקומית. אבל במקרה שמדובר בסוגיית "תנן התם" בבלית על משנה בטהרות עולה לכאורה ש*כן* היתה סוגיה בבלית מקורית על המשנה ההיא (שכמובן אינה לפנינו במקומה המקורי, בהיעדר תלמוד על המקור בטהרות), ומכאן ראיה שאכן היו סוגיות בבליות ערוכות ומסודרות שדנו במשניות טהרות לגופן.
זוסמן תירץ שבמקרים כאלה הסוגיה המצוטטת, המוסבת על משנת טהרות, רק מציגה עצמה כאילו נולדה על המשנה ההיא – ואליבא דאמת היא התפתחה על המשנה המקומית והתגלגלה למשנת טהרות דרך אסוציאציה. לשיטתו, העורכים עשו מניפולציה מכוונת – הם "הפכו" את המהלך הלוגי של הסוגיות הללו והציגו אותן כפותחות בסוגיית טהרות ומתגלגלות למשנה המקומית במקום להפך, כדי לייצר דיון חי סביב משניות טהרות – דווקא מפני שאין עליהן תלמוד.
בדף שלנו (צד ע"ב) יש לכאורה ראיה ברורה לקיומן של סוגיות בבליות על מסכת נגעים. מובאת סוגיית "תנן התם" על משנת נגעים, ובה נחלקים שני אמוראים בבליים מובהקים, רב נחמן ורב ששת, ישירות על משנה בנגעים אם השמדת סימני טומאה שאינם פוגעים בשיעור הטומאה שנותר בגוף היא עבירה. בהמשך סומך רב ששת את שיטתו לפטור בהסרת נגעים, על תירוצה של רומיא בין משנתנו בשבת לבין ברייתא סותרת. לפי המשנה המוציא פחות מכשיעור טומאה מן המת בשבת פטור (שכן עניינו בסילוק טומאה מהבית וחשיבות ההוצאה נגזרת משיעור הטומאה), ולפי הברייתא חייב. רב ששת מניח שיש להעמיד את הברייתא בהוצאה הגורעת משיעור הטומאה המינימלי שהיה קודם לכן בבית ולפיכך יש בה חשיבות, ואת משנתנו בהוצאה שמותירה בבית שיעור שלם של טומאה ולפיכך המוציא לא עשה כלום ופטור, בדומה לתולש שערה אחת ומותיר בגופו כשיעור נגע שלם.
אם ננסה ללכת בשיטת זוסמן, אפשר לעשות תרגיל לוגי נחמד ולשחזר גם במקומנו סוגיה מקורית אבודה שתזרום משבת לנגעים במקום מנגעים לשבת:
"וכן כזית מן המת – הא חצי זית פטור. ורמינהו: חצי זית חייב! אמר רב ששת לא קשיא, הא דאפיק חצי זית מכזית והא דאפיק חצי זית מכזית ומחצה, ורב נחמן אמר הא דאפיק חצי זית בין מכזית בין מכזית ומחצה, והא דאפיק ממת גדול. אמר רב ששת, וכן התולש סימני טומאה, אחת משתים חייב, אחת משלוש פטור, ורב נחמן אמר חייב".
(מה שעשוי לסייע במעט את הסברה הנועזת הזאת היא העובדה שבירושלמי אנו מוצאים את החלק ה"שבתי" של הסוגיה בלי החלק ה"נגעי" שלה – הברייתא הגורסת שחייב על פחות מכזית נמצאת גם שם: תני, חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבילה ופחות מכעדשה מן השרץ חייב").
השאלה היא כמובן אם יש סבירות או הכרח לשחזר מהלך כזה. מה דעתכם?
