Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

כ״ג במרחשון תשפ״ב | 28.10.21 | הדף היומי: ראש השנה יט

מדין עירוב לנשים האומרות קדיש בבית הכנסת: עירובין ע"ב.

מה הקשר בין חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד, וההיתר (או האיסור) על נשים לומר קדיש בבית הכנסת? הסוגיה בעירובין ע"ב היא הזדמנות מצוינת להציץ למעבדה בה מתחוללת פסיקת ההלכה – להגדרת העיקרון העומד בבסיס הדיון התלמודי, ולמסע שעיקרון זה עובר עד שהוא מגיע לעניינים שחכמי המשנה והתלמוד לא שיערום, או לכל הפחות לא מצאו לנכון לעסוק בהם.

המשנה העוסקת בחמש חבורות הסועדות באותו חלל – אך יושבות בנפרד זו מזו, נראית על פניה פשוטה. בית שמאי סבורים כי כל אחת מן החבורות נזקקת לעירוב משלה, בעוד שבית הלל סבורים כי די להן בעירוב אחד. עוד מוסיפה המשנה כי בית הלל מקבלים את עמדתם של בית שמאי במקרה בו החבורות אינן חולקות את אותו המרחב, אלא מפוזרות בחדרים שונים ובעליות. אלא שהדינים הנראים פשוטים במשנה הולכים ומסתעפים לשאלות משנה בגמרא: באילו מחיצות מדובר? מה הדין במחיצת מסיפס, העשויה מחתיכות עצים קטנות, ומהו הדין במחיצת עשרה טפחים? מה הדין במחיצה המגיעה עד לתקרה ומהו הדין במחיצה שאיננה מגיעה עד לגובה זה?… האפשרויות השונות הנפרשות בדיון התלמודי מתלכדות לכדי מסקנה הלכתית: "הלכה כרבי יהודה הסבר", קרי במקרה של מחיצות המגיעות לתקרה – לדברי כולם צריכה כל אחת מן החבורות עירוב משל עצמה, בעוד שמחלוקת בית שמאי ובית הלל מתקיימת במחיצות שאינן מגיעות לתקרה – ומאחר שהלכה כבית הלל, הרי שחמש החבורות נחשבות במקרה זה כמתגוררות באותו הבית וזקוקות לעירוב אחד בלבד.

כיצד אם כן משמש דיון זה, המתייחס לאירוע קונקרטי ואולי אפילו נדיר, בפסיקת ההלכה הנוגעת לאמירת קדיש בבית הכנסת על ידי אישה? המעבר מן התלמוד לפסיקה בת זמננו מתקיים בשני 'דילוגים'. האחד, הוא המעבר מדין עירובין לשאלת קיבוצו של קהל אנשים במרחב אחד והפיכתו למניין. בהגהות רבינו פרץ על ספר מצוות קטן (הוא רבינו פרץ מקורביל, מאחרוני בעלי התוספות שחי ופעל בצרפת במאה ה – 13) מופיע ההסבר הבא: "אין מגיעות לתקרה – עירוב אחד:… ומכאן יש לסמוך להשלמת עשרה לתפילה דלא הוי הפסק אותם מחיצות העומדות סביב לבימה שקורין אלמננבר"י, וכן אותם מחיצות העומדות מימין ומשמאל התיבה אף על פי שגבוהות עשרה לפי שאינן מגיעות לתקרת הגג מותרות" (ספר מצוות קטן, הגהות רבינו פרץ מצוה רפ"ב הגהה ה). הווה אומר, אנשים החולקים מרחב משותף עשויים להיחשב כציבור אחד, הן לעניין עירוב והן לעניין מניין, ובלבד שהמחיצות המפרידות ביניהם אינן מגיעות עד לתקרה. ה'דילוג' או המעבר הבא מורכב הרבה יותר ומופיע בספרו של הרב יהודה הרצל הנקין 'שו"ת בני בנים' חלק ב' סימן ז', שכותרתו "אמירת קדיש על ידי אישה וצרוף מעזרת נשים", זהו המעבר מדין עירוב משותף, להבנה כי עזרת נשים ועזרת גברים הן חלל אחד שהעומדים בו. משני עבריה של המחיצה, הם בבחינת קהל משותף.

על מנת להגיע לפסיקה שנשים יכולות לומר קדיש שעה שהן מצטרפות למניין של גברים, טוען הרב הנקין כי נשים המתפללות מאחורי המחיצה, וגברים המתפללים בהיכלו המרכזי של בית הכנסת, חולקים למעשה את אותו המרחב, ומצטרפים לאותו הציבור. כדי לטעון כך צריך הרב הנקין לפרק מספר מכשולים העומדים בדרכו. חלקם קשורים לסוגיית המוצא במסכת עירובין. נזכיר שניים מהם. המהמורה הראשונה מתבררת כמחלוקת ראשונים בנוגע למחיצות ארעיות – העשויות 'לפי שעה'. אלה בלבד מאפשרות, כך לדעת חלק מן האחרונים, את הפיכת החבורות השונות לקהל הנזקק לעירוב אחד. אולם מחיצות קבועות, דוגמת אלה הקיימות בבתי הכנסיות, מחלקות את הציבור לקבוצות שונות שעליהן לערב כל אחת לעצמה. לדינא, כך כותב הרב הנקין, יש להקל כדעת הסוברים שגם במצב של מחיצות קבועות תפזורת האנשים היא בבחינת ציבור אחד. ועוד: "שלא כתב מאן דהוא בהדיא שבמחיצות קבועות שאינן מגיעות לתקרה צריך ערוב לכל אחד ואחד אלא רק נלמד דרך פירוש". הקושי השני אליו נדרש הרב הנקין קשור למעבר מדיני עירוב לדיני מניין – האמנם הדבר כה פשוט? כך למשל מביא הרב הנקין את עמדת הראבי"ה הסבור "שאם אינם רואים אלו את אלו אינם מצטרפים למניין גם אם אין המחיצות מגיעות לתקרה". קרי, אינו דומה דין 'ציבור' האוכל או לן יחד, לדין 'ציבור' המתפלל יחד. כאן מסביר הרב הנקין כי אין לגזור מחזרת הש"ץ או מעלייה לתורה המתקיימות במניין לאמירת קדיש. שכן באחרונה אין ברכות או אזכרת שם ה', ויש מקום להקל ולהקיש מהלכה הנוגעת לעירובין להלכה הנוגעת לאמירת קדיש במבנה בעל מחיצות. כאן מגיע הרב הנקין למסקנת הביניים כי: "היוצא לנו ששפיר יכולה אישה לומר קדיש בעזרת הנשים כשאין המחיצה מגיעה לתקרה…".

השו"ת הנידון כאן של הרב הנקין ממשיך ונדרש למקורות נוספים, לסברות ולתירוצים, שעה שהרב חותר למסקנתו בדבר ההיתר הניתן לנשים להצטרף לאמירת קדיש הנאמר בעזרת גברים. ניתן לסיים בציטוט שמביא הרב הנקין, הנוגע לא לפורמליות של פסיקת ההלכה, אלא לרוח הדברים העומדת מאחוריה: "וידע כבוד תורתו שאף קדיש של האנשים, אם אינם ראויים להיות ש"ץ יש לפקפק בו הרבה, שהרי כל האומר קדיש בציבור הוא מעין ש"ץ – וש"ץ צריך שיהא הגון. ובכל זאת מחזיקים עניין הקדיש לדבר הגון, שידוע שאלולא הקדיש נמנעים הרבה מללמד את בניהם תפילה, ולא היו באים לבית הכנסת…ומטעם זה גופא אין לדחות גם את הנערות – מכיוון שזה גורם התקרבות ליהדות…".

 

 

This post is also available in English

תניה רגב

תניה רגב בוגרת המכון לטוענות רבניות (טו"ר מוסמכת) ובית מורשה בירושלים, כותבת דוקטורט בתכנית ללימודי מגדר בנושא הלכות צניעות וכינון זהותן של נשים אורתודוקסיות. לימדה תנ"ך וגמרא בבית הספר פלך ושימשה כרמ"ית במדרשת הבנות בעין הנצי"ב.
Scroll To Top