🙋🏻♀️ כאחת שעדיין רק מתחילה בדף יומי מבחינתה, ואף עדיין לומדת בכלל מה זה גמרא; כאחת שארון הספרים שלה לא מצויד בגמרות או במ"ד כרכים של אנציקלופדיה תלמודית; כאחת שלא מחזיקה לצידה (עדיין) מתמיד בדף היומי (חוץ מאבי היקר שמשנן איתי את הארמית שהוא זוכר כילד יתום מגיל 9, לפני שקפץ מהחלון של "ישיבת "תפארת ציון" מגעגועים הביתה); ואפילו כאחת שעוד לא קנתה את השוטנשטיין הבא, ישבתי והקשבתי כבר לכמה שיעורים, כדי לעשות לעצמי קצת סדר במסכת עירובין, אחרי שהיו כבר לומדים לדרך שהפחידו אותי מ"עירובין", שהינה אחת ממסכתות ענ"י, הנחשבות הקשות ביותר ללמידה בתלמוד.
אז במה נפתח?
🤔 אולי בכמה שאלות שעלו לי כלומדת מתחילה, כמו, מה זה בכלל עירובין? או מדוע מסכת זו אינה נפוצה בקרב הלומדים – בעיני היא דווקא נראית מאד חשובה ורלוונטית… או מדוע עירובין היא מסכת שרובה ככולה עוסקת בדינים שאינן נאסרו מדאורייתא, אלא כמעט כולה עוסקת בדינים שחז"ל גזרו ותיקנו? ומדוע בכלל להוסיף כל כך הרבה איסורים, על מה שגם כך הוא מורכב?
אז מהי פשר המילה "עירובין"?
🥗 עירובין מגיעה מלשון המילה עירוב או ערבוב, ופירושה העברי של המילה הוא כלאיים, קרי, עירוב שני תחומים שיש להבדיל ביניהם. כשם שאם ניטול קמח ומים ונערבבם ובכך נשתף אותם ביחד, כך גם אם נעשה פעולות שונות בשבת שמערבות בין מקומות או בין אנשים, בכך נשתפם ונחבר אותם יחדיו, מה שיאפשר, לדוגמה, טלטול בין בית אחד לבית אחר, שאסורים בשבת, אפילו ששני הבתים מוגדרים כרשות היחיד.
לפיכך נושא המסכת עירובין יעסוק באיסורי רשויות השבת, כמו טלטול חפצים בין רשויות יחיד שונות, או למשל בעירוב חצרות ושיתוף מבואות שהם מעשים סמליים המשתפים ומערבים את כל היחידים המתגוררים באזור המגורים, הופכים אותה לבני רשות אחת, ולכן מותרים בטלטול.
ולפני שניכנס לעובי הקורה, אני חוזרת לשאלה מדוע בכלל אנו צריכים ללמוד את כל ההלכות האלו?
שמעתי גם שמסכת "עירובין" אינה מצויה בקרב הלומדים, ומי שלא לומד אותה במסגרת הדף היומי, לעתים לא נפגש עם דיניה מעולם… ואכן אלו דינים די סבוכים, וכבר הזהירו אותי רבים וטובים להשיג במיידי גמרא מאוירת, או להיזכר במשפט פיתגורס שלא למדתי אותו אף פעם, כצידה לדרך… ממש כיף לי 😉
והתשובה: מי שלרוב מכיר את הדינים על בוריים, בייחוד בארץ ישראל שיש בה עירוב מסודר (ברוב הפעמים), הם רבני הערים, ואילו בחו"ל כאשר אין עירוב – אוסרים הכל, וממילא לא מכירים את הדינים, כי הכלל הוא ממילא שהכל אסור.
מאידך – תחשבו על חייל בשטח, או על הקפיצה האחרונה שלכם לסיני, או אפילו על איזה צימר בחצר גדולה שמחולקת למשפחות משפחות עם חצר גדולה – האם מותר לכם לנעול את החדרים ולהוציא את המפתחות לחצר? האם מותר להוציא ספר לקריאה בערסל? או לחוף הים? האם מותר לילדיכם לזרוק כדור אחד לשני בחצר? והאם מותר להשאיל עיתון לשבת מהשכן לצימר? אני זוכרת, שלפחות בנסיעה האחרונה שלי לסיני, הסתבכתי עם שאלות כאלו ולא ידעתי בכלל מהיכן להתחיל. אז נראה לי חשוב. לא?
אם כן – באלו הלכות עירובין המסכת תעסוק?
🥴 לשם כך קראתי ושמעתי ושאלתי וחקרתי, ואנסה לסכם לכם את הדברים, ותוך כדי לנסות ללמוד על הקשר בין כל ההלכות. את ההלכות שנלמד במסכת עירובין ניתן לחלק לארבעה נושאים:
1️⃣ רשויות השבת
2️⃣ דיני מחיצות
3️⃣ עירובי חצרות
4️⃣ עירובי תחומין
1️⃣ רשויות השבת
בהלכות שבת אנו מדברים על ארבעה רשויות, עליהן נכתוב באופן כללי בלבד:
🌀 רשות היחיד – אינה צריכה להיות שייכת דווקא לאדם פרטי. לעניין הלכות שבת – מה שמגדיר מקום כרשות היחיד, הוא כל מקום שגודלו הוא ארבעה על ארבעה טפחים לפחות, ומוקף מחיצות גבוהות (חוץ מהפתח) עשרה טפחים לפחות, או שהשטח עמוק מכל סביבותיו בלפחות עשרה טפחים, כמו, בית, חצר מגודרת או בור, ואפילו עמוד ברוחב ובגובה המתאים. (רשות היחיד עולה עד לרקיע).
🌀 רשות הרבים – רחובות וכיכרות עירוניים, דרך בין עירונית או דרך ראשית המובילה מעיר לעיר, שמתקיימים בה מספר תנאים: מפולשת, קרי, פתוחה משני הצדדים / אינה מוקפת מחיצות (לכן מנהרה מתחת לגשר בכביש לא תיחשב רשות הרבים), היא ברוחב שש עשרה אמה, ואנשים רבים מהלכים בה. יש אומרים שצריך שיהלכו בה שש מאות אלף איש. (רשות הרבים היא עד גובה עשרה טפחים מהקרקע, ולמעלה מזה נחשב מקום פטור).
🌀 כרמלית – מקום שאינו מוקף שלוש מחיצות של עשרה טפחים, אבל גם אינו מקום הילוך לרבים, כמו רשות הרבים. למשל, יער, שדה, רחוב קטן, ים, מדבר. כרמלית נחשבת גם רשות הרבים שהיא מקורה, כמו אותה מנהרה מתחת לגשר, וכן מקום ברשות הרבים שהוא גבוה מקרקע הרשות יותר משלושה טפחים, אך אינה גבוהה עשרה טפחים ורחבה לפחות ארבעה על ארבעה טפחים. (כרמלית היא עד גובה עשרה טפחים מהקרקע, ולמעלה מזה נחשב מקום פטור).
🌀 מקום פטור – מקום ברשות הרבים הגבוה יותר משלושה טפחים, ואינו רחב ארבעה על ארבעה טפחים, כגון, גבשושית, תל או עמוד. מקום פטור אינו נחשב "רשות" כרשות הרבים, כיון שאינו גבוה מעשרה טפחים, וגם אינו נחשב כרמלית, כיון שאינו רחב ארבעה טפחים. כמו כן, מקום פטור נחשב, כל מקום ברשות הרבים או בכרמלית שהוא למעלה מעשרה טפחים.
זה נשמע קצת מסובך, אבל אם תציירו את זה, תראו שזה לא מסובך כל כך…
מדיני הרשויות:
אסור – מדאורייתא להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך, וחז"ל אסרו להוציא גם מרשות הרבים ורשות היחיד לכרמלית או להיפך.
מותר – להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד (רק באופנים מסויימים) מותר לטלטל ממקום פטור לרשות הרבים או רשות היחיד ולהיפך. אבל אין לטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים דרך מקום פטור.
מלבד איסור הוצאה אסור להעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, ומה שאמרנו שמותר להוציא מרשות הרבים לרשות הרבים – הכוונה היא רק בתוך ארבע האמות המותרות. בנוסף, חז"ל אסרו לטלטל ארבע אמות בכרמלית.
2️⃣ דיני מחיצות
אם מקיפים את רשות הרבים במחיצות, היא מפסיקה להיות רשות הרבים ומותר לטלטל בה. במילים אחרות, המחיצות שמסביב לשטח הם אלו שיוצרות את רשות היחיד ומתירות את הטלטול בו. מדאורייתא כל מקום שיש לו שלוש מחיצות, הרי הוא נחשב לרשות היחיד, אך חז"ל הצריכו לעשות תיקון מחיצה גם בצד הרביעי, כדי שיהיה אפשר לטלטל בו.
אך שימו לב – חז"ל לא החמירו עד כדי כך, והתירו מחיצה סמלית בלבד, כלומר, אין צורך שהמחיצה תהיה קיר שלם עם פתח למעבר, אלא ניתן לסגור את הצד הרביעי, גם במחיצה סמלית, כגון, במקרה של "מבוי" (רחוב שדרכו באים / נכנסים לכמה חצרות של בתים, ולפי דאוריתא הוא רשות היחיד, אך חכמים החמירו בטלטול בו, שמא אנשים עלולים להתבלבל ולטלטל גם ברשות הרבים, המשיקה לו) נוכל לשים "לחי" (עמוד צר המוצב באחד מצדדי המבוי), או להניח "קורה" (קרש או מוט ברזל ברוחב טפח המושכב מעל לכניסה למבוי, כמשקוף שמבדיל בין המבוי לרשות הרבים), ויש עוד מחיצות סמליות בשמות בהן ניתקל בהמשך, כגון, "גוד אסיק", "גוד אחיק".
😇 אגב, אם קשה לכם לדמיין מחיצה שהיא סמלית – חישבו על מחיצות סמליות רבות שאנו מוקפים בהם בחיי היומיום, כגון, תמרור "אין כניסה" ⛔ או קו הפרדה לבן, שנותנים לנו תחושה של מחיצה ממשית.
בנוסף, יש עוד מושגים רבים, כגון, מחיצה שהיא "עומד מרובה על הפרוץ" (שמה רומז על עניינה) או "קרפף" עם פ' דגושה (כמעט מתחרז עם קרנף) עליו נרחיב בדף כג, והנו בקצרה שטח של רשות היחיד, ובכל זאת חכמים אסרו לטלטל בו, כיון שהוא אינו משמש מגורים, והוא נראה כרשות הרבים ואנשים עלולים לטעות ולהתבלבל בו, אפילו שהוא מוקף במחיצות…
🤦🏻♀️ יוווו, אנחנו רק בתחילת מסכת עירובין, ועוד לא הגענו למשפט פיתגורס, או שסתם עבדו עלי?!
3️⃣ עירובי חצרות
מדין תורה, חצר המוקפת מחיצות מכל רוחותיה, הינה רשות היחיד ומותר להכניס ולהוציא מהבית לחצר ולהיפך, בין אם שייכת לאדם יחיד ובין אם היא שייכת לאנשים רבים, לדוגמה, במקרה של שני דיירים באותה חצר.
במקרה של שני דיירים בחצר אחת, שלמה המלך ובית דינו גזרו, שאנשים המתגוררים בבתים שיש להם פתח לחצר משותפת, לא יטלטלו חפצים מן החצר אל הבתים ולהיפך, למרות שמדין דאוריתא, כאמור, הבית והחצר רשות היחיד הם. מדוע נגזרה גזירה זו? מפני שהחצר דומה קצת לרשות הרבים במקרה זה, ואנשים עלולים לטעות ולחשוב, שכשם שמותר להוציא חפצים מן הבית אל החצר, כך גם מותר להוציא חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים.
לכן בחצר שיש בה בתים אחדים, תיקן שלמה "ערוב חצרות", ועל ידי ערוב החצרות, נחשבים כולם כאילו הם גרים בבית אחד, וכאילו יש בחצר רק בית אחד. וכיצד עושים ערוב חצרות? אוספים בערב שבת פת מכל דיירי החצר, או שאחד מזכה לכולם, ומניחים אותה באחד מן הבתים, ועל ידי זה נחשב, שכל בני החצר קבעו את מקומם באותו הבית בו מונח המאכל ושאר הבתים תפלים לבית זה, קרי, כל הבתים נחשבים כבית אחד.
הלכה נוספת נאמרה, שאם יש דייר גוי או ישראלי מומר הדרים בחצר, הרי הם פוסלים את עירוב החצרות עד שישכרו מהם את רשותם בחצי פרוטה או פרוטה.
4️⃣ ערובי תחומין
כמה מושגים מרכזיים:
💥 מקום שביתה – כל אדם קובע לעצמו בכניסת השבת מקום שביתה, שזהו המקום בו הוא שובת בשבת זו. מקום שביתת האדם הוא בד' אמות, שבהם הוא נמצא בכניסת השבת, ואם הוא נמצא במקום מוקף מחיצות, הרי הוא קונה את שביתתו בכל המקום המוקף.
💥 אלפיים אמה – אדם ששבת במקום כלשהו, מותר לו ללכת ממקום שביתתו אלפיים אמה לכל רוח (כיוון) ולא יותר, ואם שבת בעיר, מותר לו ללכת אלפיים אמה מחוץ לעיר, לכל רוח.
💥 יוצא חוץ לתחום – אסור לאדם ללכת בשבת יותר מאלפים אמה ממקום שביתתו, ואם הלך מחוץ לתחום זה, אסור לו לחזור לתחומו ואין לו אלא ארבע אמות במקום שהוא נמצא. זאת אומרת, שאם רדפת אחרי הילד שלך שברח מחוץ לתחום (מותר, כי זה פיקוח נפש), תחשוב על משחקים יצירתיים לשחק עם הילד שלך באותם ארבע אמות שאתה נמצא בהם כעת עד צאת השבת… 😊
💥 ערוב תחומין – אדם ששבת במושב ורוצה ללכת למושב אחר, הנמצא במרחק של יותר מאלפיים אמה ממקום שביתתו, יכול לעשות "ערוב תחומין" לאותו צד. כיצד? יניח בכניסת השבת דבר מזון של שתי סעודות, במקום הנמצא בתוך אלפיים אמה בכיוון המושב שאליו הוא חפץ ללכת. על ידי זה נחשב כקובע מקום שביתתו במקום הנחת הפת ומותר לו ללכת אלפיים אמה, ממקום הנחת עירובו ועד עוד אלפיים אמה לאותה הרוח. אך לחזור הוא לא יוכל, אפילו אמה אחת.
נשארה שאלה אחת ששאלתי בהתחלה – מדוע חז"ל הוסיפו איסורים, גזירות ותקנות מעבר לנאסר בתורה?
והתשובה: או כגדר ביטחון, כדי למנוע טעויות ולהגן על האיסור המקורי, או כדי להרחיב את האיסור על מקרים ברורים פחות. דוגמה שקראתי אצל הרב אורי בריליאנט בספרו "כל התלמוד על רגל אחת" שמסבירה זאת, מדברת על כך, שבצבא אומרים לך לא לקרוא, לדבר בטלפון או להירדם בשמירה, אך מי אמר שאסור לצייר או לפסל?! חז"ל רצו להרחיב אם כן את האיסור, מתוך הבנה של מהות האיסור.
אז בסך הכל נראה די סביר. לא? אז לא! אנחנו ממש בהתחלה.
שיהיה לנו בהצלחה רבה, ומקווה שהקדמה זו היתה לכם לעזר 🌸
