Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility דלג לתוכן

מעשר שני קווים לדמותו – גפ”ת 100

הדפים שלנו עוסקים בקודשים תרומות ומעשרות וזוהי הזדמנות להכיר יותר לעומק את המעשר. רש”י תו”ס ורמב”ם יסייעו לנו גם בהבנת הפשט וגם בהעשרת הידע על המעשר. הצטרפו אלינו לגפת התדגים את השימוש ברש”י תוספות ורמב”ם להעשרת הלימוד.

בפרק החדש שלנו אנו נחשפות לדיונים לגבי איסורי אכילה שאנו מכירות פחות מאחר והן נוגעים לעולם המקדש. ראינו במשנה א בפרק שהערל לא אוכל בפסח וכן לא אוכל בתרומה. כמו כן למדנו שהאונן אסור באכילת קודשים.  בסוגיותינו נערך בירור בנוגע למעמדו של המעשר. לגבי המעשר ישנם פסוקים מפורשים בהם נלמד שאונן לא אוכל מעשר:

דברים פרק כו, יב-יד

 כִּ֣י תְכַלֶּ֞ה לַ֠עְשֵׂר אֶת־כָּל־מַעְשַׂ֧ר תְּבוּאָתְךָ֛ בַּשָּׁנָ֥ה הַשְּׁלִישִׁ֖ת שְׁנַ֣ת הַֽמַּעֲשֵׂ֑ר וְנָתַתָּ֣ה לַלֵּוִ֗י לַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֔ה וְאָכְל֥וּ בִשְׁעָרֶ֖יךָ וְשָׂבֵֽעוּ:  וְאָמַרְתָּ֡ לִפְנֵי֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ בִּעַ֧רְתִּי הַקֹּ֣דֶשׁ מִן־הַבַּ֗יִת וְגַ֨ם נְתַתִּ֤יו לַלֵּוִי֙ וְלַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָאַלְמָנָ֔ה כְּכָל־מִצְוָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתָ֑נִי לֹֽא־עָבַ֥רְתִּי מִמִּצְוֹתֶ֖יךָ וְלֹ֥א שָׁכָֽחְתִּי:  לֹא־אָכַ֨לְתִּי בְאֹנִ֜י מִמֶּ֗נּוּ וְלֹא־בִעַ֤רְתִּי מִמֶּ֙נּוּ֙ בְּטָמֵ֔א וְלֹא־נָתַ֥תִּי מִמֶּ֖נּוּ לְמֵ֑ת שָׁמַ֗עְתִּי בְּקוֹל֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהָ֔י עָשִׂ֕יתִי כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתָֽנִי: 

 

מאחר והמעשר נאסר לאונן למדו בקל וחומר שגם הפסח אסור לאונן. הגמרא פונה לברר האם גם איסור האכילה לערל בפסח נלמד למעשר, אנו נלמד שתי תוספותים, הראשון בא לסייע בהבנת פשט הסוגיה והשני מעמיק יחד עם רש”י לרבדים נוספים.

 

א. פשט הסוגיה  – כיצד יש לקרוא את השאלה שהופנתה לרב ששת: 

הסוגיה נפתחת בשאלה שהופנתה לרב  ששת: 

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף עג עמוד א

בעו מיניה מרב ששת: ערל, מהו במעשר? כי היכי דיליף פסח ממעשר לענין אנינות, יליף נמי מעשר מפסח לענין ערלות, או דלמא חמור מקל יליף, קל מחמור לא יליף? 

 

השאלה שנשאל רב ששת מוזרה מאוד ללומדות הדף היומי וגמרא בכלל. כל העקרון של לימוד מקל וחמור זה שהחמור לומד מהקל ולא להפך. כיצד ניתן בכלל לעלות על הדעת שיהיה לימוד בכיוון השני? תוספות נדרש מיד לשאלה זו  ומפנה אותנו לעיין בדף עד להשלמת התמונה: 

 

תוספות מסכת יבמות דף עג עמוד א

קל מחמור לא יליף – וא”ת מאי מיבעיא ליה פשיטא דהיכי נילף קל מחמור וי”ל דמספקא להו הא דיליף פסח ממעשר אי בג”ש דממנו יליף ילפינן נמי מעשר מפסח אף על גב דהוי קל מחמור או בק”ו יליף ולא בג”ש א”נ מספקא ליה אי ג”ש מופנה או אינו מופנה.

 

תוספות מפרש שאין אפשרות לקל ללמוד מחמור, אלא שכוונת השאלה היא שיש דרך אחרת ללמוד מפסח חזרה למעשר דרך זו כן היא היא הדרך שילמד ממנה ר’ יצחק בבדף עד ע”א – גזרה שווה. נעיין בגמרא שם: 

 

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף עד עמוד א

ואף ר’ יצחק סבר: ערל אסור במעשר, דא”ר יצחק: מנין לערל שאסור במעשר? נאמר ‘ממנו’ במעשר ונאמר ‘ממנו’ בפסח, מה ממנו האמור בפסח – ערל אסור בו, אף ממנו האמור במעשר – ערל אסור בו.

 

המילה ממנו נאמרה במעשר שני – “ולא אכלתי באוני ממנו”. ובקורבן פסח מופיעה מילה זו פעמים מספר ממילא מילה זו היא הסביב ללימוד גזרה שווה מפסח חזרה למעשר שני לאסור את הערל במעשר שני. 

 

נעיר שברמב”ם מופיע מקור אחר ללימוד שערל אסור בתרומה שלא הופיע בסוגייתינו :

 

רמב”ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ג הלכה ד

הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה מן התורה כדרך שלוקה על אכילת תרומה, שהתרומה קרויה קדש ומע”ש קרוי קדש שהרי נאמר בו קדש לי”י, וטמא שטבל אוכל מעשר שני אף על פי שלא העריב שמשו. 

 

הרמב”ם לומד מגזרה שווה קדש קדש. ופרשני הרמב”ם העירו על הפער בינו לבין הגמרא שלנו לר”י קורקוס הערה מעניינת על לשון הרמב”ם בהקשר זה: 

 

ר”י קורקוס הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ג

[ד] הערל כטמא וכו’. גם פרק הערל בעו מיניה מרב ששת ערל מהו במעשר ואסיקנא דערל כטמא ור’ יצחק יליף לה מג”ש מפסח כתיב הכא ממנו וכתיב התם ממנו ורבינו תפס לה מג”ש דתרומה דקדש קדש משום דתרומה דמי טפי למעשר מפסח ובהו נמי ילפינן ג”ש למילי אחריני ודרך רבינו לכתוב הטעם או הלימוד היותר פשוט אעפ”י שאינו עיקר הטעם או הלימוד כיון דלא נ”מ לענין דינא ותו בכלהו קדשים מתרומה ילפינן לה ולכך כתב כן רבינו גם גבי מעשר דיליף מתרומה וכבר נתבאר בהלכות תרומה דתרומה גופה ילפא תושב ושכיר מג”ש מפסח 

הר”י מעיר שלשון הרמב”ם במשנה תורה אינה תמיד מדוייקת למדנית והרמב”ם ראה לעצמו חירות להשתמש בגזרה שווה פשוטה יותר שנעשתה לדין אחר, אע”פ שהלימוד למדני האמיתי הוא לימודו של ר’ יצחק בדף עד. זאת כדי שהכיבה תהיה פשוטה יותר. 

 

ב. תשובתו של רב ששת 

 

בהמשך סוגייתינומובאת תשובתו של רב ששת לשאלה כיצד נלמד דין ערל במעשר. תשובתו של רב ששת נדחית כאמור והתשובה המתקבלת היא בדף עד. נעיין בתשובתו של רב ששת ובדחייתה:

אמר להו, תניתוה: התרומה והבכורים – חייבים עליהן מיתה וחומש, ואסורין לזרים, והן נכסי כהן, ועולין באחד ומאה, וטעונין רחיצת ידים והערב שמש, הרי אלו בתרומה ובבכורים מה שאין כן במעשר; ואם איתא, ניתני: ערל אסור בהן, מה שאין כן במעשר! 

 

תנא ושייר. ומאי שייר דהאי שייר? שייר דקא תני סיפא: יש במעשר ובבכורים מה שאין כן בתרומה, שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום, וטעונין וידוי, ואסור לאונן, ורבי שמעון מתיר, וחייבין בביעור, ור”ש פוטר; ואילו אסור לבער מהן בטומאה ואוכלן בטומאת עצמן לוקה מה שאין כן בתרומה לא קתני, אלמא תני ושייר. 

 

רב ששת טוען שהמשנה מונה את כל האיסורים באכילת ביכורים ותרומה ואומרת שכל אלו אינם במעשר. אם גם איסור ערל היה הבדל בינם לבין מעשר שהערל אסור בהם ומותר במעשר היה על המשנה לציין זאת. ומעשר ומאחר ולא הזכירה את איסור הערל הרי שאין הבדל בין מעשר לתרומה וביכורים בעניין זה וכמו שערל אסור בתרומה וביכורים כך גם הוא אסור במעשר. הגמרא דוחה את דבריו וטוענת שלא ניתן להוכיח מהחסר כאן מאחר והמשנה כתובה בסגנון – תנא ושייר. 

רש”י ותוספות התעקבו על מילים מסויימות במשנה מביכורים – “נכסי כהן” המנשה מציינת שהתרומה והביכורים הם נכסי כהן בניגוד למעשר שאינו נכס של כהן- מה המשמעות של ביטוי זה ? נעיין ברש”י:

 

והן (הן) נכסי כהן – לקדש בהן את האשה וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה אבל מעשר לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואין אשה מתקדשת בו וסתם משנה ר”מ דאמר (ב”ק דף סט) מעשר ממון גבוה הוא ואף על גב דקולא הוא לגבי תרומה ובכורים אפ”ה חשיב ליה והכי נמי אמרינן בב”מ פ’ הזהב (דף נג) דקולא הוא. 

 

רש”י מעיר שאומנם מהמשנה הזו מתקבל רושם שהמעשר פחות קדוש מתרומה וביכורים מאחר ואיסורים החלים בהם אינם חלים עליו , אולם דווקא הביטוי ניכסי כהן מצביע על איזור בו מעשר הוא חמור מתרומה וביכורים. המעשר הוא ממון גבוה והותר רק לאכילה שתיה וסיכה. 

התוספות גם הוא נדרש לחידוד להסביר את המעמד המיוחד של מעשר אשר מצד אחד קל הוא ומצד שני הוא ממון גבוה ויש בו חומרא. התוספות דן בשאלה האם ניתן להשתמש במעשר שני כדי לקנות לבושים לחי כנפקא מינה לשאלה האם אומנם מעשר הוא ממון גבוה או ממון הדיוט עם מעמד מיוחד: 

 

תוספות מסכת יבמות דף עג עמוד א

נכסי כהן – בפרק הזרוע והלחיים (חולין קלא.) מפרש למה אמרו בכורים נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה משא”כ במעשר שני כדתנן במסכת מעשר שני (פ”א מ”ז) ומייתי לה בקידושין בפ”ב (דף נו.) אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ולכאורה משמע דדוקא הני הוא דאסירי אבל ליקח מהן מלבושין שרי וכן תנן במסכת מעשר שני (פ”ה משנה יב) ומייתינן לקמן (דף עד.) לא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכין משמע הא לחי דומיא דמת נתתי דהיינו מלבושים דהכי דייק לקמן גבי סיכה וקשה דבירושלמי אמר בהדיא לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימינן אם להביא ארון ותכריכין דבר זה אסור לחי ולמת משמע דאסור לקנות מלבושים לחי ובכמה מקומות תנן במסכת מעשר שני (פ”א מ”ז) דאסור לעשות שום סחורה במעשר ולא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה

 

 ואר”י דמ”ל דהנהו משניות דאסרי אתו כר”מ דאמר (בקידושין דף נב:) ממון גבוה הוא והנך כר”י דשרי דאמר (שם) ממון הדיוט הוא והא דמשמע בפ”ב דקידושין (דף נד: ושם) דליכא אלא חד סתמא כרבי יהודה אף על גב דההיא דשרי מלבושים אתיא כוותיה מ”מ יש יותר סתמות כר”מ 

 

עוד נראה לר”י דהמשניות אינן חולקין זו על זו ומן התורה לא אסירי אלא עבדים וקרקע ובהמה טמאה אבל מלבושים שרו ומדרבנן אסרו אפילו מלבושים והא דדריש בירושלמי לא נתתי למת [אי] ליקח לו ארון ותכריכין לחי נמי אסור אסמכתא בעלמא היא ואכילת בהמה דשריא במעשר שני בשעת דישה למ”ד ממון הדיוט הוא נראה דבשלא בשעת דישה אסור מיהא מדרבנן ולמ”ד ממון גבוה נראה דאסור מן התורה להאכיל לבהמה.

 

תוספות בקושייתו מצביע על סתירה במשניות שמצד אחד ישנן משניות האוסרות על קניית לבוש ממעשר, ומאידך משניות המתירות זאת. בסוגייתינו בדך עד משתמע שמותר לקנות לבושים זאת בניגוד לירושלמי שבו יש גזרת כתוב לא לקנות לבוש. כדי לבאר מה פשר הסתירה בין המשניות מציע ר”י שתי תשובות: 

  1. נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בשאלה האם מעשר הוא ממון גבוה או ממון הדיוט. רבי מאיר שמבין שהוא ממון גבוה אוסר קנית לבוש והמשניות האוסרות סתמן כשיטתו. המשניות המתירות הן כשיטת רבי יהודה המבין שמעשר הוא ממון הדיוט. מימלא יוצא שסוגייתינו היא סוגיה דחוייה כיוון שהיא אליבא דרבי יהודה. 
  2. תירוץ שני של ר”י נסוג מהצעה זו וטוען שגם מי שמתיר לקנות לבוש עדיין חושב שמעשר הוא ממון גבוה. האיסור על קנית מלבושים הוא איסור מדרבנן בלבד ומהתורה מלבד אכילה שתיה וסיכה הותרו גם קניית לבושים. חכמים הם הם שגזרו כאן והפסוק המשמך ראיה לאיסור זה אינו מקור אלא אסמכתא בעלמא. לכן סוגייתינו אינה דחוייה אלא גם היא שיתר רבי מאיר

תוספות כדרכו מביא בפנינו ידע רב מסוגית אחרות ובדרך של קושיה ותירוץ חוזר לאותה מסקנה שהובאה ברש”י אולם עם עיון ודיון בסוגיות המקבילות בעניין מעשה. תוספות העשיר את ידיעותינו בכמה רמות. 

א. הבנו שיש מחלוקת תנאים בשאלה האם מעשר הוא ממון גבוה או ממון הדיוט. ושרבי יהודה דרש שניתן לעשות שימוש רחב במעשר מאחר והוא ניתן לכל צרכיו. אומנם למדנו גם ששיטת רבי יהודה דחוייה וידו של רבי מאיר על העליונה.

ב. למדנו שיש איסור לקנית מלבושים ואולם יש להתלבט אם הוא איסור דאורייתא או דרבנן. הר”י בתוספות נטה לכך שזהו איסור דרבנן ושהלימוד בירושלמי הוא אסמכתא בעלמא. 

 

גם כאן נעיר שברמב”ם עולה נימה אחרת מהר”י ומשמע ממנו שזהו איסור דאורייתא:

רמב”ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ג הלכה י

מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה שנאמר ואכלת לפני י”י אלהיך, וסיכה כשתיה, ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון ליקח בו כלים ובגדים ועבדים שנאמר לא נתתי ממנו למת כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף, ואם הוציא ממנו בשאר דברים אפילו בדבר מצוה כגון שלקח ממנו ארון ותכריכין למת מצוה ה”ז אוכל כנגדו בתורת מעשר. 

 

סיכום: 

תוספות בסוגייתינו סייע לנו בשתי רבדים – הראשון בקריאת פשט הסוגיה ובירור האבעיא בגמרא. השני בעקבות רש”י הוספה של ידע בסוגיות ובמחלוקות סביב דמותו של המעשר השני. שנזכה להמשיך ללקט מרחבי הש”ס ידע בעזרת גדולי העולם הראשונים העומדים מצדי הדך להנחותינו הדרך אשר בה נלך.

Rabbanit Yael Shimoni

הרבנית יעל שמעוני היא סגנית ראש ישיבת דרישה ורמי"ת. היא מנהלת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מענה הלכתי רוחני באינטרנט של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ. למדה שלוש שנים במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, שש שנים בבית המדרש במגדל עוז ושנתיים במכון התלמודי הגבוה 'מת"ן'. בעלת תואר BFA באומנות מהאקדמיה "בצלאל', BED בהוראת תושב"ע ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ולקראת סיום תואר שני בהוראת מחשבת ישראל במכללת הרצוג. מתגוררת באלון שבות, נשואה לשמואל ואם לארבעה ילדים.
גלול כלפי מעלה