Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

ב׳ בטבת תשפ״ב | 06.12.21 | הדף היומי: תענית כג

גפ"ת 15: על חטאו של המקושש

בעזרת ה'

השבוע בגפת נלמד פרשת שבוע יחד עם הדף היומי, ובסוף חידוש גדול של תוספות בשיטת רבי עקיבא. למה להאשים את צלפחד בחילול שבת? ומה פשר כל פרשת המקושש לדעת רבי עקיבא?

 

סיימנו השבוע את פרק עשירי "המצניע" ואנחנו ממשיכות לפרק "הזורק". פרק הזורק מחזיר אותנו לדיונים במלאכת הוצאה שתופסת מקום מרכזי בדיונים במסכת, ובדף שלנו יש חזרה על חלק מהסוגיה שלמדנו בתחילת המסכת בדף ו ע"ב. הסוגיה אצלנו תופסת תפנית מעניינת ומתפתחת לדיון בדמותו של המקושש. זהו רגע מיוחד בו הדף היומי מתחבר עם פרשת השבוע הקרובה ולכן נתעסק השבוע בדמותו וחטאו של המקושש ובהשלכות של דיון זה על דיני מלאכת שבת. מי היה המקושש? מה הוא עשה? האם הוא רשע או שמא נגלה עליו משהו חדש…. כדרכנו נעיין בסוגיית הגמרא ובפירושים של רש"י ותוספות.

 

בדף צו ע"ב מובאת מימרא של רב יהודה בשם שמואל

אמר רב יהודה אמר שמואל: מקושש, מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה.

שמואל טוען שהמלאכה שעליה נסקל המקושש הייתה מלאכת הוצאה. זוהי נקודה חשובה כיוון שהיינו יכולים לחשוב שבגלל שהוצאה היא מלאכה שאין בה על פניו שום שינוי בחפץ וכמו שהטעימו בעלי התוספות בתוספות הראשון למסכת: "הוצאה מלאכה גרועה" חומרתה תהיה פחותה משאר מלאכות שבת. והנה מדגיש שמואל שהמקושש נסקל עליה.

אולם הגמרא ממשיכה ומביאה עוד דעות לגבי מלאכתו של המקושש:

במתניתא תנא: תולש הוה.  רב אחא ברבי יעקב אמר: מעמר הוה.

הברייתא ממנה נלמד שהמקושש היה תולש נמצאת במדרש ההלכה ספרי על פרשת שלח  והיא מובאת כדעה יחידה בזהותו של המקושש בתלמוד הירושלמי בדיון במסכת סנהדרין פרק ה הלכה א:

ר' חייה בר גמדא שאל מקושש משום מאי מיחייב – משום תולש או משום קוצר? נישמעינה מהדא [במדבר טו לב] "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו" – מלמד שמצאוהו תולש עצים מן הקרקע.

הגמרא מיד "למאי נפקא מינה?" כלומר מה המשמעות של המחלוקת מה היא המלאכה בגינה נענש המקושש ועונה:

למאי נפקא מינה? – לכדרב; דאמר רב: מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא, וכתוב ביה: איסי בן יהודה אומר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת – ואינו חייב אלא אחת. אחת ותו לא? – והתנן: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, והוינן בה: מניינא למה לי? ואמר רבי יוחנן: שאם עשאן כולם בהעלם אחד – חייב על כל אחת ואחת! – אימא: אינו חייב על אחת מהם.

רב יהודה פשיטא ליה דהמעביר חייב, ומתניתא פשיטא ליה דתולש חייב, ורב אחא בר יעקב פשיטא ליה דמעמר חייב. מר סבר: הא מיהת לא מספקא, ומר סבר: הא מיהת לא מספקא.

הגמרא מבארת שמחלוקת זו קשורה לדעה תנאית מפתיעה ומטרידה שנתקלנו בה כבר בדף ו ע"ב – דעתו של איסי בן יהודה. על פי ביאור הגמרא כאן, איסי בן יהודה אומר שהביטוי "ארבעים חסר אחת" בא ללמד אותנו שיש מלאכה אחת ממלאכות שבת שאינו חייב עליה.

מה כוונת דבריו של איסי? האם יש מלאכה אחת מהרשימה שלא חייבים עליה כלל  כרת או חטאת אלא היא רק איסור לאו לאו? או האם כוונתו שיש מלאכה אחת שלא חייבים עליה סקילה אך עדיין חייבים עליה חטאת וכרת? בנקודה זו נחלקו הראשונים: רש"י ורוב הראשונים בעקבותיו הבינו שאיסי ממעט את המלאכה המיוחדת רק לעניין סקילה בעוד הר"ח הבין שאיסי ממעט אותה אף לעניין כרת וחטאת. רש"י בד"ה ואינו חייב אלא אחת מהן, כותב:

מיתה. יש בהן אחת שלא נהרג עליה.

דברי הר"ח גם הם על הגמרא עצמה אבל בגלל בעיות בסידור הדפוס, הר"ח על איסי בן יהודה נמצא בדף צז ע"ב:

מגילת סתרים….. כלומר אינו חייב אלא ל"ח חטאות שיש אחת בהן שהוא פטור עליה ונמצא ספק בכולן!

דבריהם של רש"י ור"ח עוזרים להפנים את גודל הזעזוע מדבריו של איסי בן יהודה. יש מלאכה אחת שהיא יוצאת דופן, אבל אנחנו לא יודעים מה היא. התוצאה ממילא היא שיש ספק מובנה בכל מלאכות שבת: כל מלאכה ומלאכה לא ידוע האם חייבים עליה או פטורים לשיטת איסי בן יהודה. לפי רש"י הספק מצומצם יותר: רק האם חייבים מיתה או כרת וחטאת, ולפי ר"ח הספק הוא עוד יותר עצום יש מלאכה אחת שיש בה רק לאו וממילא חייבים עליה מלקות אך לא מיתה ולא כרת וחטאת.

מעניין לדייק שיש פער בין פירושו של רש"י באזכור שיטת איסי בן יהודה בדף ו לבין פירושו של רש"י בדף היומי שלנו, לגבי הסיבה שבגללה הוסתרה המגילה. אצלנו רש"י מפרש שלא היה במגילה זו  דבר מיוחד – אלא שהיא הייתה מוסתרת מהסיבה הכללית שתורה שבעל פה לא עלתה על הכתב. אולם רש"י בדף ו ע"ב כותב:

מגילת סתרים – שהסתירוה מפני שלא ניתנה ליכתוב, וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בבית המדרש, וכותבין אותן שלא ישתכחו – מסתירין את המגילה.

כלומר רש"י בראשית המסכת מדגיש שיש במגילה זו דעת יחיד מחודשת שהיא הסיבה לכך שלא כתבו אותה אלא השאירוה בסתר. איסי אומר שיש מלאכה יוצאת דופן אך לא אומר מה היא. כנראה שבלימוד בע"פ היה איסי מגלה לתלמיד ראוי מה היא אותה המלאכה, כיוון שהכיר את התלמיד וידע שלמרות הקולא שבמלאכה זו הוא לא יבוא לזלזל בה. אולם ללא יכולת לתהות על קנקן התלמיד מבין איסי שאי אפשר לחשוף את המידע שכן הוא עשוי להיות הרסני לקיומה ולשמירתה של אותה מלאכה יוצאת דופן. אולם זהירותו של איסי יוצרת בעיה במקום אחר: אי אפשר לדעת במאה האחוזים שאני עוברת על מלאכה שחייבים עליה מיתה….עצם הידיעה על קיומה של מלאכה קלה יותר מטילה צל על כל מלאכות שבת.

הבדל נוסף בין אזכור שיטת איסי בן יהודה בדף ו לאיזכור שלו אצלנו בדף צו. בדף ו הובאה השיטה הייחודית בתוך דיון על ברייתא שפרטה שחייבים מיתה על מלאכת הוצאה, והגמרא אמרה שהסיבה לכך היתה להבהיר שאותה מלאכה עלומה של איסי אינה מלאכת הוצאה. כלומר בדף ו הבהירה הסוגיה שלפחות מלאכה אחת היא בטוח בחיוב מיתה: מלאכת הוצאה. אולם בסוגייתינו פתאום רואים שגם זה לא ברור: מי שחושב שהוצאה היא המלאכה הבטוחה מפרש שהסיבה שבגללה נסקל המקושש  היתה שהעביר עצים ארבע אמות ברשות הרבים. אולם אחרים חלקו והבינו שחייבים לפרש שהייתה שם מלאכה אחרת: מעמר או תולש, כלומר הספק ביחס למלאת הוצאה נשאר.

נסכם את הדברים עד כאן: אגב הדיון על המקושש למדנו שיש צל שמוטל על מלאכות שבת. הצל הזה מוטל על ידי דעת היחיד של איסי בן יהודה. בדף ו חשבנו שהצל הזה הוסר ממלאכת הוצאה אולם הסוגיה שלנו חוזרת ומחזקת את הצל גם על מלאכת הוצאה. מצד שני העובדה שהמקושש נהרג מעידה כאלף עדים שכמו שיש ספק על המלאכות מי מהן פטורה כך יש גם ספק מי מהן מחייבת מיתה. 39 מהן מחייבות מיתה ורק אחת לא. ממילא נוצר מצב בו לא חשפנו את החוליה החלשה במלאכות שבת.

נעבור להמשך הסוגיה:

רבי עקיבא ובני ביתרא נחלקו לגבי זהותו של המקושש. רבי עקיבא טוען שהוא היה צלפחד בן חפר. ורבי יהודה בין בתירא טוען שהוא היה מהמעפילים. רבי יהודה בין בתירא מבקר את רבי עקיבא בחריפות:

תנו רבנן: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר, מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו – אתה מוציא לעז על אותו צדיק.

הסוגיה ממשיכה ומתגלגלת לבאר כי מי שחושד בכשרים לוקה בגופו, כך מרים ואהרון מפרשת השבוע שעבר כלפי משה וכך משה כלפי עם ישראל במעמד הסנה. המשך הסוגיה מחדד את עוצמת הביקורת של רבי יהודה בן בתירא כלפי רבי עקיבא – ואנחנו נותרות עם שאלה מה חשב רבי עקיבא כשבכל זאת טען שהמקושש הוא צלפחד? הנחת היסוד של הביקורת בדברי רבי יהודה בן בתירא היא שעוון המקושש חמור מעוון המעפילים ואם כך לא הגון שבמקום בו התורה בחרה להסתיר את החטא של המקושש מעמיס עליו רבי עקיבא חטא חמור.

הנחת יסוד זו קשורה לפשט הכתובים בהם עולה שחטא המעפילים לא היה חטא כל כך חמור מאחר והוא מעיד למעשה על אהבה גדולה לארץ ישראל. נקודה זו גם נקשרת לדמותו של צלפחד דרך בנותיו הידועות שרצו נחלה בארץ ישראל.

עוד שאלה על שיטת רבי עקיבא עולה מדברי הספרי זוטא – שהוא מדרש תנאי על ספר במדבר מבית מדרשו של רבי עקיבא, ושם במקום שתברר דעתו של רבי עקיבא היא הופכת למוקשה יותר. הקשר הדיון שם הוא בקשת בנות צלפחד ושם הדעה שצלפחד היה המקושש מובאת בפיו שך רבי אליעזר בן יעקב:

אמר ר' אליעזר בן יעקב נאמר כאן ויהיו בני ישראל במדבר ונאמר להלן אבינו מת במדבר  מה מדבר שנא' להלן צלפחד אף מדבר האמור כאן צלפחד. –

מקשה לו רבי שמעון

אמר לו ר' שמעון אי אפשר לומר מקושש היה צלפחד מפני שהיה מקושש בשנה ראשונה בעשרים ואחד לחדש השני וכי אפשר שיהיו בנות צלפחד בנות מלכים נאות וכשרות הקטנה שבהן היתה יושבת ארבעים שנה עד שלא נשאת וכי באיזו שעה מת צלפחד בשעה שנ' וישמע הכנעני מלך ערד (שם /במדבר/ לג מ) באותה שעה מת צלפחד: וימצאו איש, איש אחד היה:

כלומר רבי שמעון חושב שהדעה שצלפחד היה המקושש היא לא הגיונית לא בגלל הטענה של רבי יהודה בן בתירא בסוגיה אצלנו: לשון הרע, אלא כיוון שהיא לא הגיונית לפי האופן בו העולם מתנהל. חטאו של המקושש היה בשנה הראשונה במדבר ואם המקושש הוא צלפחד הרי שבוודאי כל חמשת בנותניו נולדו לפני שנהרג. סיפור בקשת בנות צלפחד התקיים בשנת הארבעים ואז בנות צלפחד טרם נישאו: היתכן שבנות צלפחד יהיו רווקות עד גיל ארבעים? והרי בזמן הבקשה טרם נישאו ועל כן יכלו אחר כך להינשא לבני השבט שלהם ובכך לפתור את בעיית הסבת הנחלה שטענו בני שבטן כנגדן.

ואולם אם מסתכלים בתוספות במסכת ב"ב בפרק "יש נוחלין" נגלה משהו מאוד מעניין על הצעתו של רבי עקיבא. מדוע להגיע לפרק יש נוחלין לבירור חייו של צלפחד? בפרק זה נידונה פרשת בנות צלפחד בארוכה ושם על פניו נוכל ללמוד יותר עליו ועל דמותו. מלבד זו זכינו ללמוד בישיבה השנה פרק יש נוחלין וכך יצא שלימוד גפת בדף היומי נפגש גם עם פרשת השבוע וגם עם לימוד הפרק בעיון בישיבה כך שהייתה כאן סיעתא דשמיא גדולה…

הסוגיה בב"ב דף קיט עוסקת בעמידתן של בנות צלפחד לפני משה, ואגב כך לומדת שבנות צלפחד היו גם חכמות וגם צדיקות. חכמות באופן בו טענו אץ טענתן כלפי משה וצדיקות כיוון שחיכו להנשא לאיש ההגון להן "שאפילו הצעירה שבבנות לא הייתה נשאת  עד גיל ארבעים". כלומר הגמרא בסוגיה במסכת בבא בתרא מניחה כנתון את מה שהתקשה בו רבי שמעון בספרי: אכן בנות צלפחד נישאו בגיל ארבעים לכל המוקדם. כמו כן עולה שהגמרא בבבא בתרא ממילא היא לשיטת רבי עקיבא ולא לשיטתו של רבי יהודה בן בתירא.

התוספות שם בדף קיט ע"ב מרחיב נקודה זו ונדרש אגב כך לביאור שיטת רבי עקיבא:

נראה לרשב"א דסבר לה כמ"ד (שבת דף צו:) צלפחד היינו מקושש ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים

דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים ולא נשאו עד סוף ארבעים שנה כדמוכחי קראי.

תוספות בדבריו מביא מדרש שלא מצאנו לו מקור מלבד התוספות. זוהי תופעה מרתקת בפני עצמה. והיא עוד מיומנות בלימוד תוספות וראשונים בכלל: יש מקורות בראשונים שיכולים להיות יחדאיים וגם הם מקורות חשובים לעיון ולימוד.

התוספות מביא מדרש ההופך את צלפחד לצדיק: צלפחד לשם שמיים התכוון! ומה הייתה כוונתו? עם ישראל אחרי חטא המרגלים היו יכולים לחשוב שהברית בינם לבין הקב"ה הופסקה הם אינם חייבים בקיום מצוות שכן הם חשבו שקיום המצוות תלוי בכניסה לארץ ישראל. צלפחד מחליט לחלל שבת ולחייב עצמו במיתה, כדי להראות לעם ישראל שהברית לא הופרה. יש כאן מעיין "עבירה לשמה".

נסכם את המהלך שראינו ונחבר את הנקודות שעברנו עליהן: הגמרא אגב עיסוקה במלאכת הוצאה ובמקושש עוסקת למעשה בשאלת עומק מה היחס שלנו למלאכות השבת והאם אנחנו מתיחסים אליהם בהבנה לחומרתן – חיוב סקילה וחיוב כרת וחטאת.

בהמשך הגמרא מזכירה שיש דעה תנאית המערערת על כל מבנה החיוב של מלאכות שבת  – שיטתו של איסי בן יהודה. הערעור נובע דווקא מהרצון לשמור בסוד את המלאכה האחת החמורה פחות משאר המלאכות לשיטתו. ואולם המחיר שהוא משלם היא פגיעה בתודעה של חומרת כל המלאכות. האם יש מלאכות שבת החפות מספק זה? בדף ו הגמרא טענה שמלאכת הוצאה הוצאה מכלל הספק, אולם בסוגיתינו היא חוזרת ונכללת בספק, כיוון שנחלקו תנאים ואמוראים באיזו מלאכה עבר המקושש – הוצאה, עימור או תלישה.

רבי עקיבא מחדש שהמקושש היה צלפחד – והתוספות בבבא בתרא מסביר שרבי עקיבא חלק בעומק על רבי יהודה בן בתירא בכך שגילה שהמקושש היה צלפחד. לדעת רבי עקיבא חטאו של המקושש אולי היה חמור יותר-  חילול שבת, אולם כוונתו הייתה לשם שמיים. מטרתו הייתה להראות לעם ישראל שהברית עם הקב"ה עדיין קיימת למרות שדור המדבר לא יכנס לארץ ישראל. הדרך לכך עברה דרך סקילתו שהיה בה לימוד מיראה על תוקפה של הברית העומדת בעינה.

 

Rabbanit Yael Shimoni

הרבנית יעל שמעוני היא סגנית ראש ישיבת דרישה ורמי"ת. היא מנהלת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מענה הלכתי רוחני באינטרנט של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ. למדה שלוש שנים במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, שש שנים בבית המדרש במגדל עוז ושנתיים במכון התלמודי הגבוה 'מת"ן'. בעלת תואר BFA באומנות מהאקדמיה "בצלאל', BED בהוראת תושב"ע ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ולקראת סיום תואר שני בהוראת מחשבת ישראל במכללת הרצוג. מתגוררת באלון שבות, נשואה לשמואל ואם לארבעה ילדים.
Scroll To Top