מחשבה יוצרת מציאות! – גפ"ת 38

בעזרת ה'

:אנחנו מכירות את הביטוי הזה מפסיכולוגיה חיובית. בדף שלנו נראה שבעולמה של תורה יש משמעות רבה למחשבה. עשר דקות על מה המחשבה עושה למלאכת הוצאה בשיטת רש"י ותוספות?

המשנה בדף צח ע"ב דנה במלאכת הוצאה ואוסרת שני מקרים מפתיעים:  הוצאת שתן והוצאת רוק, וכך לומדת הסוגיה:

עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים, ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד, ובלבד שלא יוציא חוץ מארבע אמות. לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים, ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד, וכן לא ירוק. רבי יהודה אומר: אף משנתלש רוקו בפיו לא יהלך ארבע אמות, עד שירוק.

הגמרא בדף צט מחדדת שהדין שאוזכר במשנה הוא דין דאורייתא שמחייב חטאת את העובר עליו בשוגג. את הקושי לעסוק בדיון על הפרשות הגוף נניח כעת בצד, ונבחן את המתחדש כאן ביחס לגדרי מלאכת הוצאה.  וכך שואלת הגמרא:

והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה, וליכא! –

הסוגיה תוהה שהרי למדנו מהסוגיה הפותחת של מסכת שבת שצריך עקירה והנחה על מנת להתחייב במלאכת הוצאה, ובעולה המתוארת במשנה: הוצאת שתן או רוק, חסקה העקירה שכן איבירו של האדם אינם בגודל ארבע אמות. הגמרא עונה תשובה מרתקת:

 מחשבתו משויא ליה מקום

כלומר: אמנם אין בגוף האדם מקום של ארבע אמות שמגדיר עקירה, אך המחשבה יוצרת מציאות וכמו מניחה מקום רחב וגדול ממנו ההפרשות יוצאות וממילא יש כאן עקירה וחיוב מדאורייתא. ממשיכה הגמרא ומוכיחה את טענתה:

דאי לא תימא הכי, הא דאמר רבא: זרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן – חייב חטאת. והא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה – וליכא! אלא: מחשבתו משויא ליה מקום, הכי נמי מחשבה משויא לה מקום.

רש"י ותוספות נחלקו כיצד להבין את האופן בו המחשבה הופכת את המצבים הללו למצבים מחייבים ונבקש לנתח את העומד והיסוד של המחלוקת. רש"י מפרש במשפט קצר:

מחשבתו – שהוא צריך לכך, משווא לה הוצאה חשובה.

על פניו מנסח רש"י את העיקרון בגמרא באופן הבא: הצורך של האדם בפעולת העקירה הופך את מלאכת הוצאה זו למלאכה חשובה אפילו שאין פיו מקום חשוב. עקרון זה מופיע בפירושו של רש"י פעם נוספת במסכת שבת בדף קב ע"א, שם מופיעה סוגיה המקבילה לסוגיה שלנו, אולם היא עוסקת במקרה אחר.

רבי מאיר אומר: אף אם היתה שבת והוציאו [בפיו] – חייב. אמרו לו: אינו מן השם. ואמאי? הא אין דרך הוצאה בכך! אלא: כיון דקא מיכוין – מחשבתו משויא ליה מקום, הכא נמי: כיון דקא מיכוין – מחשבתו משויא ליה מקום

רבי מאיר אומר שאדם שאוכל אוכל תוך כדי מעבר מרשות היחיד לרשות הרבים חייב משום מלאכת הוצאה. חכמים מקשים עליו: והרי אין זו דרך הוצאה – להוציא בפה וממילא זו מלאכה הנעשית בשינוי ואיננה מחייבת קרבן חטאת. עונה רבי מאיר: כמו שלמדנו שמחשבה יוצרת מקום, כך כאן מחשבה יוצרת מקום. רש"י בסוגיה שם מפרש:

מחשבתו – שצריך לאוכלה בהליכתו, ואחשבה להוצאה זו בפיו.

כלומר המחשבה הופכת את ההוצאה שנראתה כפעולה לא חשובה – להוצאה חשובה, אע"פ שבאמת חסרות בהוצאה זו התנאים הרגילים להגדרה ולחיוב: הוצאה כדרך הוצאה.

אחרי שהבהרנו את שיטת רש"י ניתן להצביע על בעיה בדבריו. לפי פירושו של רש"י קשה הביטוי בגמרא: "מחשבתו משוויה לה מקום". הרי המחשבה כלל לא התייחסה ליעד, אלא התייחסה לחשיבות של המלאכה. על פי פירושו של רש"י בכוחה של מחשבה ליצור חשיבות לפעולה אך לא ליצור מקום. לכאורה הדגש בסוגיה מצוי במקום אחר. קושי נוסף בפירושו של רש"י הוא שטענתו מניח שמלאכת הוצאה שהגדרה כמלאכה גרועה היא רק כאשר מדובר בהוצאה נטו, ברגע שיש משמעויות נילוות לפעולת ההוצאה, אין עוד דרישות מיוחדות הקיימות ככלל במלאכת הוצאה עלמנת להגדירה כמלאכת שבת.

על מנת לחדד את פירושו של רש"י, נעיין בתוספות ונראה כי הם מפרשים אחרת את הסוגיה וההגדרה:

מחשבתו משוי' ליה מקום – דוקא בכי האי גוונא דנהנה באותו מקום טפי מבמקום אחר כגון בפי כלב שיאכלנה ובפי הכבשן שתשרף שם וכן השתין ורק אבל זרק על המקלות או על שום דבר אפי' במתכוין לא אמרו מחשבתו משויא ליה מקום.

תוספות ממקדים את המחשבה בנקודה אחרת. כדי שמחשבה תיצור מקום טוען התוספות, צריך שיהיה אצל האדם המוציא רצון ספציפי שהחפץ יגיע דווקא למקום מסויים. אם באמת האדם רוצה ביעד הרי שהרצון שלו מתגבר על הצורך שתהיה הנחה. התוספות מסביר שלכן זריקה לפיו של הכלב מחייבת, שהרי האדם הזורק רוצה להאכיל את כלבו וממילא מעוניין מאד שהמאכל יגיע דווקא לפיו. באותו אופן זריקה לכבשן האש, מכילה רצון ספציפי בהגעה ליעד שהרי הרצון של האדם הזורק הוא שהדבר ישרף. על דוגמאות אלו, מוסיף התוספות ואומר "וכן השתין ורק".

ננתח את דברי התוספות: הרצון בהגעה ליעד ספציפי מתגברת על דרישות הלכתיות ביחס לאופן בו החפץ אמור להגיע למקום. המחשבה שמקנה מקום היא מחשבה שממוקדת ביעד המסוים: בגלל שאני מעוניינת ביעד הרי שהוא הופך למקום חשוב גם אם אין בו ארבע אמות. וכך גם הפה היורק מקבל חשיבות והופך למקום חשוב.

היתרון הגדול בפירושו של תוספות הוא בהיותו מסביר את המילים "מחשבה יוצרת מקום" ומסביר כיצד המחשבה עושה זאת. המחשבה יוצרת מציאות של מקום חשוב.

מהניתוח שלנו עולה שתוספות חולק לכאורה על רש"י: רש"י אמר שהמחשבה הופכת את המלאכה לחשובה ומלאכה חשובה תחייב גם אם אין הנחה. תוספות פירש שמחשבה יוצרת מקום.

כאמור שיטת רש"י שונה משיטת התוספות והיא אינה דורשת מקום ספציפי אלא צורך במלאכה. את שיטת רש"י מחדד הרמב"ן בסוגיה בשבת דף ה ע"א, שם הוא חולק על דברי התוספות:

אין אומרים במחשבת המלאכה עצמה שתהא עושה אותה מלאכה שהרי הוא מחשב להניח ואינו מניח,

אבל עיקר הדבר כך הוא כשאדם מחשב למלאכה ועושה אותה כגון זרק בפי הכלב שהוא מתכוין להאכילו והוא מאכילו אותה האכילה משויא פיו של כלב מקום, וכן שריפת פי הכבשן לפי שהנחה זו חשובה לו לפי כונתו יותר ממקום אחר ודרך הנחה זו בכך,

וכן השתנת השתן ויריקת הרוק שהוא מכוין לנקות עצמו מהן ועושה כך,

ומגו דהויא מלאכה לכך הויא מלאכה לענין שבת שזו מלאכת מחשבת,

הרמב"ן מחדד לנו את שיטת רש"י: יריקה מטרתה אינה הוצאה, אלא ניקוי הגוף. וגם זריקת אוכל לכלב אינה הוצאה אלא האכלת כלב. כמו כן שריפה אינה הוצאה אלא שריפה. כיוון שיש לפעולת ההוצאה הזו מטרה מוגדרת אחרת מעבר להוצאה: ניקיון, האכלה שריפה. אנחנו מחשיבים אותן גם כמלאכת הוצאה.

נסכם: כיצד מחשבה יוצרת מציאות לשיטת רש"י ולשיטת תוספות?

• שיטת תוספות – הרצון להניח או לעקור ממקום ספציפי יוצר מציאות של מקום חשוב.
• שיטת רש"י – הרצון במעשה מסויים מתגבר על הדרישה להנחה

כוחה של המחשבה לשיטת רש"י גדול יותר מאשר לשיטת התוספות. מחשבה אצל רש"י מתגברת על דרישות יחודיות במלאכת הוצאה. ולפי התוספות כוחה של המחשבה הוא רק במסגרת מלאכה ההוצאה עצמה.