Skip to content

על מסע של לימוד בבירור המציאות- גפ"ת פרק 4, שבת כ"ז

עם הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)

גפ"ת 4: שבת דף כז ע"ב

פרק שני במסכת שבת עוסק במצוות הדלקת נרות שבת. החלק הראשון שלו מגדיר "במה מדליקין ובמה לא מדליקין", כלומר אילו חומרים יכולים לשמש כבסיס לפתילה וכחומר הבערה להדלקת נרות שבת.

המשנה השלישית בפרק קובעת: "כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן", כלומר קובעת שכל חומר היוצא מן העץ לא יכול לשמש כחומר גלם ליצירת פתילות לנרות שבת ומחריגה מהכלל הזה את הפשתן. הגמרא בהמשך מסבירה את ההיגיון שעומד מאחורי הכלל הזה בשיקול מעשי הגוזר חשש הלכתי: חומרי הגלם הללו לא נדלקים יפה ואזי יש חשש שהאדם יטה את הנר בשבת.

רש"י על המשנה כותב:

"לעשות פתילה מקנבוס ובגד קנבוס ומצמר גפן".

כלומר הוא מסביר לנו שפירוש ההנחיה: "אין מדליקין" במשנה זו מתייחסת לחומר ממנו עושים פתילות ולא לחומר הבערה וגם מדגים מה "היוצא מן העץ" שלא יכול לשמש לפתילה: קנבוס וצמר גפן.

נלמד יחד את פירוש התוספות שמתפקד כאן בהתאם לשמו: תוספת מפרשת ומבארת את פירוש הקונטרס הלא הוא רש"י.

תוספות פותח בציטוט פירושו של רש"י המכונה אצלו קונטרס (כנראה בגלל שרש"י נהג לכתוב את פירושו בפנקסים קטנים) ובשתי קושיות שפירושו של רש"י מעלה:

פי' בקונטרס לעיל כגון בקנבוס וצמר גפן

ואין נראה לר"ת דא"כ יהא אסור להדליק בו?

ומעשים בכל יום שמדליקין בצמר גפן

וגם טוב מאד לפתילה

ר"ת מקשה על הדוגמאות שמביא רש"י לאיסור שבמשנה וטוען שלא יכול להיות שאסור להדליק פתילות מקנבוס וצמר גפן וזאת משני טעמים שונים:

  1. ר"ת מתאר שמעשים בכל יום שאנשים נוהגים להדליק נרות שבת בפתילות כאלו ולא יכול להיות שהם פועלים באיסור..
  2. הטעם לאיסור שבמשנה הוא שחומרי גלם מעץ לא נדלקים יפה וזה נכון לגבי קנבוס ולצמר גפן

נשים לב ששני הטעמים הללו משלבים באופן מעניין בין המציאות להלכה: הטעם הראשון בוחן את המציאות ומניח שלא יכול להיות שהיא מתנהלת באופן לא הלכתי והטעם השני בוחן את המציאות ומניח שלא יכול להיות שההלכה תפעל ללא היגיון מציאותי.

בעקבות הקושיות של ר"ת חולק ר"י, אחד מבעלי התוספות הנוספים, על קביעתו של רש"י ואומר:

ואור"י ודאי מותר להדליק בקנבוס וצמר גפן

דאינם יוצאים מן העץ אלא זרע הוא

כדאמרי' במנחות "קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים כו'"

ר"י מבסס את המחלוקת שלו על גמרא במנחות שבדף טו ע"ב אגב דיון בסיפור על איסור כלאיים מתייחסת לקנבוס ולוף כאל זרעים ולא כאל משהו היוצא מן העץ.  מעניין לבחון את ההבדל בין אופן הפעולה של ר"ת לבין זה של ר"י: ר"ת הקשה על רש"י מתוך המציאות ואילו ר"י מצא פתרון מתוך הסוגיות..

כאמור, המשנה החריגה את הפשתן מהאיסור של המשנה ובכך קבעה למעשה שמבחינה בוטנית "פשתן" הוא בכלל הדברים היוצאים מן העץ אלא שמסיבה מסוימת המשנה החריגה אותו מהאיסור והתירה לעשות ממנו פתילות לנרות שבת. ההחרגה הזו יוצרת מצוקה למהלך הפרשני/הלכתי של בעלי התוספות שכן גם פשתן כמו הקנבוס והצמר גפן נזכרים בדיונים על איסור כלאיים כזרע..

תוספות ממשיכים ומתייחסים לבעיה:

ופשתן נמי מין זרע כמו קנבוס

אלא דאיצטריך במתני' למשרי פשתן משום דאיקרי עץ

כדכתיב "ותטמנם בפשתי העץ"

וכמו עץ הדעת למ"ד חטה היתה וקרי לה עץ אע"פ שאינה עץ

את הפתרון מוצאים תוספות בפסוקי התורה מהם היה ניתן לחשוב שפשתן הוא בהגדרת "עץ" שכן כאשר ספר יהושע מתאר את האופן בו החביאה רחב את המרגלים כתוב: "ותטמנם בפשתי העץ", כלומר הפסוק מתייחס לפשתן כעץ ועל כן היתה צריכה המשנה לחדד שהפשתן איננו בכלל האיסור של המשנה ומותר לעשות ממנו פתילות לנרות שבת. חיזוק לכך שהתורה לא מדייקת בהגדרות הבוטניות שלה מביאים תוספות גם מהמדרש על עץ הדעת שמוגדר בתורה כ"עץ" ועל פי אחת מהדרשות במסכת ברכות היה "חיטה" שהיא בוודאי לא עץ אלא תבואה..

תוספות ממשיך ומביא הוכחה נוספת לכך שהיחס ההלכתי לקנבוס, לצמר גפן ולפשתן הם לא כאל משהו היוצא מן העץ:

ועוד דאמר בכיצד מברכין (ברכות דף מ: ושם) "כל היכא דאי שקלת לפירא ולא הדר אילנא ומפיק לא מברכינן עליה בורא פרי העץ"

ופשתן וקנבוס וצמר גפן אי שקלת לפירא היינו הזרע לא הדר אילנא ומפיק

הלכך לאו יוצא מן העץ נינהו:

במסכת ברכות למדנו שההגדרה הקובעת לעניין ברכת "בורא פרי העץ" היא השאלה הבוטנית האם הצמח הוא גידול רב שנתי, כלומר ממשיך להוציא פירות גם לאחר קטיפת הפירות הנוכחיים. בהגדרה הזו, קובעים תוספות, פשתן קנבוס וצמר גפן אינם עץ אלא ירק ועל כן לעניין ברכות ברכתם "בורא פרי האדמה" ולעניין פתילות שבת הם אינם בהגדרת האיסור שבמשנה: "כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו".

צורת העבודה של תוספות בלימוד שפגשנו מתאפיינת בהתעקשות לקרוא את המקורות לאור המציאות: הנחת העבודה היתה שלא יכול שתהיה סתירה בין מה שאנחנו רואים במציאות: אנשים המדליקים נרות שבת בקנבוס וצמר גפן לבין ההלכה.. אך את המסע ליישוב הסתירה סלל תוספות דרך לימוד  ועיון חוצה מסכתות ופסוקים שסייע לו לבסס את פסיקתו המאשררת את המנהג הקיים.

חנה גודינגר (דרייפוס) ויעל שמעוני מישיבת דרישה

חנה גודינגר (דרייפוס) ויעל שמעוני מישיבת דרישה

חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה היא מלמדת גמרא עיון במת"ן, מכון תורני לנשים בירושלים. עמדה בראש תכנית ה"מתיבתא" במת"ן. עמדה בראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום במשך כחמש שנים ושימשה כעשור בתפקיד רבנית בית הספר בתיכון 'פלך' ירושלים. למדה שלוש שנים בבית המדרש במגדל עוז, ארבע שנים במכון התלמודי הגבוה במת"ן ושנה בתוכנית ההלכה בבית מורשה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. מתגוררת בבת עין, נשואה לדוד ואם לחמישה ילדים. הרבנית יעל שמעוני היא סגנית ראש ישיבת דרישה ורמי"ת מנהלת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מענה הלכתי רוחני באינטרנט של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ. למדה שלוש שנים במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, שש שנים בבית המדרש במגדל עוז ושנתיים במכון התלמודי הגבוה 'מת"ן'. בעלת תואר BFA באומנות מהאקדמיה "בצלאל', BED בהוראת תושב"ע ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ולקראת סיום תואר שני בהוראת מחשבת ישראל במכללת הרצוג. מתגוררת באלון שבות, נשואה לשמואל ואם לארבעה ילדים.
Scroll To Top