Skip to content

י״ט בתשרי תשפ״ב | 25.09.21 | הדף היומי: ביצה כה - שבת חול המועד סוכות

גפ"ת 47 – צפרדעים מקדשי שמיים

השבוע בגפת בדף היומי: מה אפשר ללמוד ממכת צפרדעים לחיים הרוחניים שלנו? חיבור מעניין בין פרשת השבוע לדף היומי. מוזמנות . להצטרף

מקובל בעולם לומר שיש לדף היומי סגולה שהוא מתאים את עצמו לתקופה בה נלמד: עונות השנה, החגים, מאורעות הזמן או פרשת השבוע.. השבוע זכינו והגפ"ת שנבקש לעיין בה קשורה לפרשת השבוע שלנו: פרשת וארא..

המשנה בדף נג ע"א כחלק מפרק העוסק בכוחם של מנהגים, מספרת על שני מנהגים שונים שנהגו בעם ישראל בשאלה האם מותר לאכול צלי בליל פסח כאשר אין מקדש. ההיגיון מאחורי המנהג שסובר שאין לאכול צלי בליל פסח הוא שהבשר נראה כמו קרבן פסח וזה נראה כמו אכילת קדשים מחוץ למקדש:

מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין

הגמרא מספרת על תודוס איש רומי שהיה מאכיל את יהודי רומי צלי בלילי פסח ובתגובה רצו חכמים לנדות אותו. מי היה תודוס? רש"י בד"ה "תודוס" מספר לנו מי היה תודוס.

ישראל חשוב שהיה ברומי:

כלומר, תודוס היה אדם חשוב ועשיר שחי ברומי אחרי חורבן בית המקדש. בהמשך הסוגיה מתלבטת האם הסיבה בעתיה החליטו לא לנדותו היתה בגלל החשש מדמות חשובה ומכובדת או בגלל שהיתה בתודוס גם גדולה תורנית שהובילה להכרעה המעניינת שלו להאכיל את ישראל בליל פסח צלי. כחלק מהניסיון של הסוגיה לספר על גדולתו של תודוס ממשיכה הסוגיה ומתארת דרשה תורנית שדרש תודוס:

ת"ש עוד זו דרש תודוס איש רומי מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהוובאו [ועלו] בביתך [וגו'] ובתנוריך ובמשארותיך" אימתי משארות מצויות אצל תנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם. אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה

תודוס לומד מהפסוקים של פרשת השבוע שלנו שהצפרדעים מסרו את נפשם על קדושת השם שכן הם נכנסו לתנורים של המצרים בזמן שהמשארות היו בהם, כלומר בזמן שהתנור היה רותח. תודוס אמר שלימוד זה דרשו חנניה מישאל ועזריה כאשר מסרו עצמם על קדושת השם וקפצו לכבשן האש.

רש"י מבקש להבין מה ביקש תודוס לחדש, ומסביר לנו:

לא דרשו וחי בהן ולא שימות בהן:

הדרשה אותה מצטט רש"י היא דרשה במסכת יומא דף פה ע"ב המלמדת שפיקוח נפש דוחה שבת. רש"י מסביר שחנניה מישאל ועזריה יכלו לסבור שעליהם להשתחוות לצלם ולא למות שהרי התורה ניתנה לחיים ולא למוות, כפי שנדרש הפסוק מספר ויקרא. את הציווי או ההיתר למסור את הנפש ולמות  – למדו חנניה מישאל ועזריה בקל וחומר מקידוש השם של הצפרדעים בפרשת השבוע שלנו.

תוספות בד"ה "מה" מקשים על פירושו של רש"י:

פ"ה מה ראו שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהן וקשה דהא בפרהסיא הוה ומסקינן בסנהדרין (דף עד)  דלכולי עלמא בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו אמצוה קלה?

תוספות מוסיף לקלחת את הגמרא בסנהדרין שעוסקת בדין "יהרג ובל יעבור". הגמרא שם מביאה מחלוקת בין חכמים לרבי ישמעאל האם עבודה זרה היא אחת מהמצוות שעליהם נאמר יהרג ובל יעבור: חכמים שישבו ודרשו בעליית הגג בבית נתזה סברו ששלוש מצוות הם בגדר "יהרג ובל יעבור" : גילויי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. ואילו רבי ישמעאל סבר שעבודה זרה איננה בהגדרה של "יהרג ובל יעבור", אלא כאשר היא נעשית בפרהסיא. מחלוקת זה שנגיע אליה בע"ה בלימוד מסכת סנהדרין היא מעניינת מאד ונדמה שרבי ישמעאל סובר שאין משמעות למעשה של עבודה זרה שנעשה בכפייה, שהרי בניגוד לגילוי עריות ושפיכות דמים בהם בסופו של דבר נעשה מעשה איסור חמור, הרי שבעבודה זרה האיסור נוגע בעיקר לכוונת הלב ועל כן לא שייך בו כפייה: מה בעיה יש שאדם ישתחווה לפסל ויזלזל בו בליבו?  גם רבי ישמעאל מודה שבמידה והמעשה נעשה בפרהסיא יש לו משמעויות ציבוריות ורוחניות נוספות ועל כן במקרה כזה יש למות ולא להשתחוות לצלם..

בכל מקרה למסקנה מסיקה הסוגיה במסכת סנהדרין שבשעת גזירה ובפרהסיא יש למסור את הנפש אפילו על מצווה קלה:

כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת גזרת המלכות אבל בשעת גזרת המלכות אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור כי אתא רבין א"ר יוחנן אפי' שלא בשעת גזרת מלכות לא אמרו אלא בצינעא אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור

הסוגיה בסנהדרין הופכת את האלטרנטיבה הדרשנית שמציע רש"י לחנייה מישאל ועזריה להיות לא רלוונטית שהרי בוודאי שבמקרה שלהם הם היו צריכים למסור את הנפש ולא היו צריכים את הלימוד קל וחומר מהצפרדעים.. כדי להציל את רש"י נחלץ ר"ת ומסביר אחרת את הסיטואציה בה היה חנניה מישאל ועזריה:

ומפר"ת דצלם זה שעשה נבוכדנצר לאו ע"ז הוה אלא אינדרטא שעשה לכבוד עצמו ולכך קאמר "מה ראו" וכן משמע מדכתיב "לאלהך לית אנחנא פלחין ולצלם דדהבא לא נסגוד" משמע דאלהא דידיה וצלמא תרי מילי נינהו. ואתי נמי שפיר הא דאמרינן באלו נערות (כתובות לג:) אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ואי ע"ז הוה ח"ו שהיו משתחוים לו

ר"ת מסביר שנבוכדנצר לא דרש מחנניה מישאל ועזריה לעבוד עבודה זרה אלא רק דרש מהם להשתחחות לצלם בדמותו שלו. כלומר הדילמה בפניה ניצבו חנניה מישאל ועזריה לא היתה עבודה זרה בפרהסיא שאז באמת היה פשוט מהלימוד במסכת סנהדרין שעליהם למות מדין "יהרג ובל יעבור", אלא הדילמה היתה לתת כבוד ולהשתחוות למלך הרשע או למות וזה לא נכלל בדין ,יהרג ובל יעבור"..

את הפירוש הזה מחזק ר"ת בכמה הוכחות:

  1. הניסוח אצלנו: "מה ראו חנניה מישאל ועזריה" ממנו משמע שהם ראו משהו פיזי שגרם להם להתלבטות ולהכרעה..
  2. הפסוק מספר דניאל שם בסירוב חנניה מישאל ועזריה להשתחוות לצלם הם מתבטאים באופן כפול: "לאלהך לית אנא פלחין" וגם "לצלם דדהבא לא נסגוד". ולכן נשמע שהצלם לא היה העבודה זרה אלא משהו נפרד..
  3. הסוגיה במסכת כתובות שאומרת שאילו היו רק מכים את חנניה מישאל ועזריה מלקות ולא משליכים אותם לכבשן האש הם היו משתחווים לצלם – ובוודאי שאין לסוגיה אפילו הווא אמינא שהצדיקים הללו היו עוברים על איסור עבודה זרה..

לאחר ההצעה הזו ממשיך תוספות ומקשה עליה ומציע בשם ר"י אפשרות אחרת..

ומיהו לשון פלחו לא אתי שפיר ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח כמו שעשה דניאל כדאמר בחלק ( סנהדרין צג.) ג' היו באותה עצה:

בסופו של דבר אומר תוספות, הפסוק משתמש בלשון "פלחו" שמשמעותה עבודה זרה ולא סתם השתחוויה של כבוד.. קושי זה מוביל את ר"י להצעה אחרת שתסביר את הלימוד של חנניה, מישאל ועזריה: ר"י אומר שהדילמה שלהם היתה לברוח לפני שיאלצו בכלל לעמוד בדילמה המעשית כמו שעשה דניאל. הפירוש הזה מעמיד את הדרשה של תודוס כדיון הלכתי אחר – לא האם יש לעבור על איסור או למסור את הנפש אלא האם יש עניין לברוח ולא לעמוד בכלל בניסיון או שדווקא טוב למסור את הנפש ולהפגין בכך את הנאמנות הגדולה שלנו לבורא עולם..

סיכום:

ר"י ורש"י נחלקו בשאלה מה היתה הדילמה של חנניה מישאל ועזריה וכיצד הם פתרו אותה מלימוד הקל וחומר מהצפרדעים של הפרשה שלנו:

רש"י ור"ת סוברים שהדילמה שלהם היתה האם לקיים את צו נבוכדנצר ולהשתחוות לצלם של דמותו או למסור את הנפש גם בסיטואציה זו שאיננה בכלל ,יהרג ובל יעבור" שנלמד במסכת סנהדרין.

לעומתם סובר ר"י שהדילמה של חנניה מישאל ועזריה היתה האם לברוח קודם לדרישה של נבוכדנצר או שנכון לאדם לא להימנע מסיטואציה כזו אלא דווקא להיכנס בעיניים פקוחות לתוכה ולקדש שם שמיים.

 

 

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה ומלמדת קורס בהדרן. היא מלמדת גמרא עיון במת"ן, מכון תורני לנשים בירושלים. עמדה בראש תכנית ה"מתיבתא" במת"ן. עמדה בראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום במשך כחמש שנים ושימשה כעשור בתפקיד רבנית בית הספר בתיכון 'פלך' ירושלים. למדה שלוש שנים בבית המדרש במגדל עוז, ארבע שנים במכון התלמודי הגבוה במת"ן ושנה בתוכנית ההלכה בבית מורשה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. מתגוררת בבת עין, נשואה לדוד ואם לחמישה ילדים.
Scroll To Top