Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

כ״ג במרחשון תשפ״ב | 28.10.21 | הדף היומי: ראש השנה יט

גפ"ת 48 – מצוות עשה לא מה שחשבתן

האם יש מצוות חשובות יותר מאחרות? רבי במסכת אבות אומר שלא! אולם בסוגיתינו רואים שאכילת הפסח היא מצוות עשה עם עוצמה מיוחדת. האם רק קרבן הפסח הוא החריג? הצטרפו אלינו ללימוד שיטת הר"י החושפת בפנינו את עולמת המורכב של מצוות העשה

נתחיל מדבריו המפורסמים של רבי במסכת אבות פ"ב משנה א':

רבי אומר: והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה

רבי אומר שעלינו להזהר במצוה קלה כבחמורה כיוון שאין אנו יודעים את מתן שכרן. נראה שרבי אומר שאין מקום לשיקול דעת ומחשבה על התוכן של המצוות כיוון שאין מקום ליצור היררכיה בניהן. בלימודינו היום נראה שהסוגיה שלנו מאתגרת את ההבנה הזו ודורשת מאתנו ניסוח אחר, מורכב יותר, ביחס שלנו למצוות עשה.

נפנה לעיין בסוגיה:

תנו רבנן: אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר אלא קטרת בלבד, שנאמר בה בבקר בבקר ויוקדם קטרת, דבר שנאמר בו בבקר בבקר דכתיב והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר, לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד. ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת, ונרות, ופסח, ומחוסר כפורים בערב הפסח שטובל שנית ואוכל את פסחו לערב. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה, שטובל ואוכל בקדשים לערב.

הברייתא מספרת לנו פרט משמעותי על קרבן הפסח – כל הקורבנות כולם קרבים בין תמיד של בוקר לתמיד של בין הערביים, אולם קורבן פסח הוא יוצא דופן בכך שהוא קרב גם אחרי תמיד של בין הערבים. יוצא דופן נוסף הוא קורבנו של מחוסר הכיפורים. ולגבי נחלקו ת"ק ורבי ישמעאל.

אנחנו נעסוק בדברי ת"ק  – נעזר ברש"י לביאור דברי  ת"ק אומר שחוץ מפסח שמוקרב אחרי תמיד של בין הערבים, גם קורבנו של מחוסר כיפורים יוקרב אחרי תמיד של בין הערבים אבל זה נכון רק ביום י"ד בניסן, כיוון שזהו פסח. מיהו מחוסר הכיפורים ומדוע הוא חריג בנוף? מסביר רש"י:

ומחוסר כפורים – כגון מצורע או זב ששכח ולא הביא כפרתו קודם לתמיד, ואם לא יביאנה – לא יאכל פסח, דמחוסר כפורים אסור בקדשים, וענוש כרת.

שטובל – ואף על פי שטבל אתמול בשביעי שלו צריך לטבול אחר שהביא כפרתו, דתנן בחומר בקודש (כא, א): האונן והמחוסר כפורים צריכים טבילה לקודש.

רש"י מסביר לנו שמדובר באדם טמא שטבל אבל עדיין לא הביא קרבן. רש"י מזכיר שתי טומאות כאלו: מצורע וזב. לכל אחד מהם חלק מתהליך טהרה כולל הבאת קרבן. מצורע או זב שטבל יכול להכנס למקדש אבל לא יכול לאכול קודשים עד שישלים את טהרתו. כלומר עליו לטבול כדי להכנס למקדש ואחר כך להביא קורבן ולטבול שוב, אם ברצונו לאכול קודשים.

פסח הוא יום בו אנחנו מחויבים לאכול קודשים במצוות אכילת הפסח. הטהור שלא אוכל את הפסח חייב כרת. אומנם אדם טמא אסור לאכול את הפסח ועושה פסח שני. מחוסר כיפורים הוא מקרה ביניים הוא אינו טמא אבל אם לא יוכל להקריב את הקרבן שלו, יהיה אסור לו לאכול את קרבן הפסח. ת"ק אומר שבגלל מצבו המיוחד קורבן הכפרה שלו יוקרב אחרי תמיד של בין הערביים כדי לאפשר לו לאכול את קרבן הפסח.

כבר בשלב הזה אנחנו מגלות שיש כאן סתירה להבנה שלנו בדבריו של רבי במסכת אבות. אכילת הפסח היא מצווה שמחשבים אותה כנגד מצווה אחרת – מצוות "השלמה", ומצווה זו נדחית מפניה.

קושיית התוספות

כדי להבין את קושית התוספות נפתח בפרט מידע חשוב נוסף. אומנם בדרך כלל מצוות עשה לא דוחות מצוות עשה, אולם יש כלל הלכתי שמצוות עשה דוחות לא תעשה!

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף מ עמוד א

אמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם – מוטב, ואם לאו – יבוא עשה וידחה את לא תעשה.

אנחנו רואות שכאשר עשה דוחה לא תעשה הדבר קורה בו זמנית, כלומר עשה ידחה לא תעשה רק עם הוא יכול להיות מקויים מיד. על פניו אותו כלל של דחיה של עשה דוחה לא תעשה יכול גם במצב של עשה שדוחה עשה. מנקודת פתיחה זו יוצא ריב"א ומקשה:

אתי עשה דפסח דאית ביה כרת ודחי כו' –  הקשה ריב"א הא בעידנא דמיעקר עשה דהשלמה לא מיקיים עשה דאכילת פסח דאינה אלא בלילה

ריב"א שואל שאלה חזקה. גם אם נקבל את הכלל שעשה שיש בו כרת דוחה עשה רגיל, מצוות העשה לא מתקיימות בו זמנית. לכן קשה להבין כיצד אכילת הפסח עוקרת את השלמת הקורבנות? נחדד את השאלה על ידי מקרה קיצון – תאורטית יכול להיות מקרה בו הקרבנו קורבן של מחוסר כפרה לא בזמנו – ואז אדם זה ימות ולא יזכה לאכול את הפסח, יוצא שעקרנו מצוות עשה מבלי לקיים מצווה אחרת חלופית. כאשר מדובר על עשה דוחה לא תעשה יש דרישה של בו זמניות וכאן דרישה זו לא מתקיימת.

שאלתו של ריב"א מקבלת בתוספות שתי תשובות אחת של ריב"א והשניה של הר"י. הריב"א עונה תשובה נקודתית והר"י מרחיב. נעיין בתשובת ריב"א:

ותירץ דמיירי שישחטו פסח עליו קודם שידחו עשה דהשלמה דשוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים לכולי עלמא אפילו לא יאכל לבסוף הואיל ובידו תלוי ופטור מפסח שני אפילו לא אכל הלכך כשהמקריב כפרתו מקיים עשה דפסח דאז הוי ראוי לאכול שאם לא היה יכול להקריב לא יהיה ראוי לאכול לערב והפסח היה פסול .

ריב"א מסביר שלקורבן פסח יש שלב של של זריקת דם – ובשלב זה יש מנויים על הקרבן והדם נזרק עבור כולם. אם אחד מהם לא יוכל לאכול, הקרבן יפסל לכולם. לכן הקרבת הקרבן של מחוסר הכיפורים מסייעת למנוע מהקרבן להיפסל, גם אם אחד מהמנויים לא יאכל בסופו של דבר, חוסר אכילתו לא תפגע בקרבן אך אי יכולותו ההלכתית לאכול את הקרבן תפסול את הקרבן עבור כל המנויים.

ר"י הולך בכיוון אחר לגמרי מהריב"א:

ור"י מתרץ דדוקא בלא תעשה דחמיר בעינן בעידנא דמיעקר לאו דלקיים עשה אבל עשה דחמיר דחי עשה הקל בכל ענין אפילו לא מקיים עשה חמור בעידנא דקא עבר אעשה הקל

הר"י אומר שהדרישה לבו זמניות היא כאשר העשה עומד מול לא תעשה. כאשר מדובר בעשה חמור שדוחה עשה קל, כח הדחייה שלו גדול פי כמה ואז לא צריך בו זמניות. העשה החמור הוא משמעותי כל כך שצריך ליצור את האפשרות לקיומו אפילו אם אפשרות זו לא תתממש. ר"י ממשיך ומוסיף לרשימת העשים החמורים עוד "עשים" ופותח בפנינו מדרג של מצוות עשה.

כדמוכח בהשולח (גיטין דף לח.) גבי רבי אליעזר ששיחרר עבדו ובשילוח הקן (חולין דף קמא.) דהוה דחי עשה דמצורע דחמיר לעשה דשילוח הקן אי לאו דאמר רחמנא שלח תשלח אפי' לדבר מצוה.

נתחיל מהדוגמה השנייה של תוספות הלקוחה ממסכת חולין: הגמרא בחולין דף קמא ע"א שואלת מדוע בשילוח הקן יש כפילות "שלח תשלח את האם"?

א"ל ההוא מרבנן לרבא, ואימא: שלח – חדא זימנא, תשלח – תרי זימנין! א"ל: שלח – אפילו מאה פעמים, תשלח – אין לי אלא לדבר הרשות, לדבר מצוה מנין? ת"ל תשלח – מכל מקום;

רבא עונה שהכפילות באה כדי לומר שגם לדבר מצווה אסור לקחת את האם. רש"י שם מסביר שדבר מצווה הוא למשל קרבן של מצורע שצריך ציפור לכפרתו. הגמרא ממשיכה ומסבירה שהיינו חושבים שעשה של מצורע ידחה את העשה של שילוח הקן. הגמרא שואלת: במה גדול עשה של מצורע מעשה של שילוח הקן? ועונה:

סלקא דעתך, הואיל ואמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה: שמו של הקדוש ברוך הוא שנכתב בקדושה ימחה על המים, והאי מצורע כיון דכמה דלא מטהר – אסור בתשמיש המטה, דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים, אהלו – זו אשתו, מכאן שאסור בתשמיש המטה, מהו דתימא: כיון דאסור בתשמיש המטה, ליתי עשה דידיה ולידחי עשה דשלוח הקן, קמ"ל.

הגמרא בחולין אומרת שמצורע אסור בתשמיש המיתה, ולכן היה אפשר לחשוב ששילוח הקן ידחה מפני שקיום עשה של מצוות עונה חמור יותר מעשה של שילוח הקן. החומרה של עשה מצוות עונה איננו קשור לעונש כרת אלא כי יש בו שלום בית.

ראינו אם כן שיש שני סוגי חומרא בעשין – הכרת של קורבן פסח, ושלום הבית במצוות עונה. התוספות מביא עוד שתי דוגמאות מרתקות שכדי להבינן צריך לעיין גם בגמרא בגיטין וגם בסוגיה ובתוספות בהמשך המסכת שלנו בדף פח:  בשל קוצר היריעה נקפוץ ישר לתוספות בדף פח ונראה את שתי הדוגמאות שמביא תוספות:

המשנה בגיטין פרק ד' משנה ה' מביאה את מחלוקת בית הלל ובית שמאי בדין מ שחציו עבד וחציו בן חורין:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי בית הלל אמרו לו בית שמאי תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אי אפשר שכבר חציו בן חורין בת חורין אי אפשר שכבר חציו עבד יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר (ישעיה מ"ה) לא תהו בראה לשבת יצרה אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי:

המשנה מלמדת אותנו שבמצב בו יש עבד עם שני אדונים ששוחרר רק על ידי אחד, כופין את האדון השני לשחררו מפני תיקון עולם. תיקון העולם הוא לאפשר לו לקיים מצוות "פרו ורבו" כיוון שחצי עבד חצי בן חורין לא יכול לבוא לא על שפחה ולא על ישראלית. התוספות טוען המשנה הזו היא יישום של שיטת ר"י. פרו ורבו היא מצוות עשה אבל מצוות עשה עם חשיבות מיוחדת – נעיין בדברי התוספות בדף פח ע"ב במסכת פסחים:

כופין את רבו – … וא"ת אמאי כופין וכי אומר לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו דהמשחרר עבדו עובר בעשה?

תוספות שואל מדוע תיקון עולם הוא מספיק כדי לכפות את האדון, הרי האדון שמשחרר את עבדו עובר בעשה? כדי להבין את קושית התוספות נעיין בקצרה בגיטין לח:

גופא, אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: לעולם בהם תעבודו.

מי שמשחרר עבד כנעני מבטל את מצוות העשה של "לעולם בהם תעבודו". זוהי מצוות עשה קשה לעיכול… בכל מקרה מהניסוח בגמרא נראה שבשביל קיום עשה אחר אפשר לבטל את העשה הזה, ההבנה הזו עולה בסוגיה בעקבות קושיה ממעשה שעשה רבן גמליאל:

מיתיבי: מעשה בר' אליעזר שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה! מצוה שאני

אולם תוספות מראה לנו שלא יתכן שמדובר בכל עשה שידחה עשה אלא רק במצוות עשה מיוחדות, וכך הוא מחדד בהמשך דבריו בפסחים פח:

וי"ל מצוה רבה שאני דלא תהו בראה לשבת יצרה כדמשני (ברכות דף מז:) גבי ר"א ששיחרר עבדו מצוה דרבים שאני.

תוספות מפנה אותנו לגרסא אחרת של הסוגיה המופיעה במסכת ברכות:

מיתיבי: מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה; שחרר אין, לא שחרר לא! – תרי אצטריכו, שחרר חד ונפיק בחד. והיכי עביד הכי? והאמר רב יהודה: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: לעלם בהם תעבדו! – לדבר מצוה שאני. – מצוה הבאה בעבירה היא! – מצוה דרבים שאני.

כלומר כופין את האדון לשחרר את העבד, בשביל מצוות עשה חשובות: פרו ורבו, ותפילה בציבור. פרו ורבו בגלל שאין זו מצווה פרטית בלבד אלא יש בה ציווי נוסף "לא תוהו בראה לשבת יצרה" הקב"ה ברא את עולמו על מנת שיהיה מיושב, השילוב של שתי מצוות עשה אלו יחד הופכות את הדחייה לאפשרית. וכן התפילה בציבור הייתה מצווה רבה – כיוון שהיא עשה דרבים.

נסכם:

תוספות לימד אותנו את שיטת ר"י הגורסת שמצוות עשה מיוחדות יכולות לדחות מצוות עשה אחרות וכאשר הן דוחות, כח הדחייה שלהן הוא כה גדול עד שלא נצרכת ודאות לקיום המצווה אלא אפילו פוטננציאל לקיומה די בו כדי לדחותה. וזאת בניגוד למצוות לא תעשה שידחו רק אם הן מקויימות באופן מידי. בתוך הקבוצה של "מצוות עשה חמורות" תוספות מנה מספר מצוות ולכל אחד טעם אחר לחשיבותה:

  • פסח כיוון שיש בה כרת
  • כפרת מצורע – כיוון שמצורע אסור בתשמיש, כפרתו תתיר תשמיש ויש בכך שלום בית
  • השלמה של מנין לתפילה בציבור – מצוות רבים היא בעלת כוח וחשיבות מיוחדת
  • פרו ורבו – כיוון שיש בה גם מצווה נוספת, לא תוהו בראה לשבת יצרה. השילוב יוצר כח מיוחד במצווה זו.

נמצאנו למדות שאמנם נאמר לנו במסכת אבות שאסור לחשב מצווה מול מצווה, אולם כל זאת במצוות עשה רגילות. יש מצוות עשה שההלכה עצמה קובעת שהן מצווה רבה ולכן הם ידחו מצוות עשה אחרות אפילו בעבור הפוטנציאל של קיומם. מיפו מצוות אלו יכול להצביע לנו על ערכים עמוקים שנמצאים בתשתית של התורה. בעזרת ה' במהלך הלימוד שלכן תתחדד ההבנה לגבי מעמדו המיוחד של קרבן פסח ועוד נדבר בכך בסיום המסכת בע"ה.

לסיום נפנה את מעוניינות לתוספות נוסף במסכת זבחים לג ע"ב ד"ה לעניין שמחדד את המדרג בין המצוות האלו.

לענין מלקות איתמר – פירש בקונטרס אבל לא לענין כרת דתותביה מצורע שראה קרי והקשה ה"ר חיים דאכתי איכא לאקשויי דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה לאו דנגיעה במקצת וטמא יהיה לרבות טבול יום ועוד קשיא ליה אפילו לאו גרידא היכי דחי ליה הא בעידנא דמיעקר לאו לא מיקיים עשה ויש לומר דעשה שיש בו כרת חמור ודחי להו כדאשכחן בפרק תמיד נשחט (פסחים נט.) דעשה שיש בו כרת דוחה עשה דהשלמה אף על גב דבעלמא אין עשה דוחה עשה ואם תאמר והלא גבי עשה דמצורע דחמיר משום שלום בית ודחי עשה אפילו הכי לא דחי לא תעשה בהדי עשה כדקאמר גבי שילוח הקן (חולין קמא.) לא צריכא שנטל' ע"מ לשלחה דלאו ליכא וי"ל דעשה דמצורע אף ע"ג דחמיר כיון דליכא כרת לא דחי לתרוייהו אבל בפסח איכא כרת הכי גרסינן רבי יוחנן אומר אינו לוקה גבי חומרות דתרומה דקאמר שכן מחפ"ז הוה מצי למיחשב נמי נגיעת קודש דלוקה בתרומה ולא בקודש לרבי יוחנן ועוד יש חומרות הרבה כדפירש' ביבמות.

Rabbanit Yael Shimoni

הרבנית יעל שמעוני היא סגנית ראש ישיבת דרישה ורמי"ת. היא מנהלת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מענה הלכתי רוחני באינטרנט של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ. למדה שלוש שנים במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, שש שנים בבית המדרש במגדל עוז ושנתיים במכון התלמודי הגבוה 'מת"ן'. בעלת תואר BFA באומנות מהאקדמיה "בצלאל', BED בהוראת תושב"ע ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ולקראת סיום תואר שני בהוראת מחשבת ישראל במכללת הרצוג. מתגוררת באלון שבות, נשואה לשמואל ואם לארבעה ילדים.
Scroll To Top