Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility Skip to content

כ״ב במרחשון תשפ״ב | 28.10.21 | הדף היומי: ראש השנה יט

גפ"ת 49 – מה זה פשט? בין פרשנות מקומית לפרשנות רחבה

השבוע נעיין במחלוקת בין רש"י לתוספות שפותחת שאלה מעניינת בתורת הפרשנות: מה זה פשט? האם פשט הוא האופן הפשוט ביותר בו יש להבין מילה בהקשר המקומי שלה או שמא פשט במובנו העמוק הוא דווקא היכולת להבין את המילה באופן שתסתדר עם יריעה רחבה יותר.

נכנסנו השבוע לעובי הקורה של דיני קרבן פסח ובדף של היום הסוגיה דנה בדין מוזר ומיוחד הקובע שביחס לקרבן פסח טומאה הותרה בציבור.

אגב הדיון הזה מובאים עוד כמה הלכות הקשורות לדיני הטמאים בהם הסוגיה דנה: המצורע, הזבים והטמאים.. וכך מלמד אותנו רב חסדא (סז ע"א):

אמר רב חסדא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור שנאמר "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" "בדד ישב" "לבדו ישב" "מחוץ למחנה מושבו" הכתוב נתקו לעשה.

רב חסדא לומד שבניגוד לטמא שלוקה ארבעים כאשר הוא נכנס למחנה שכינה שאסור לו להיות בו שכן הוא עובר על הלאו: "לא יטמאו", מצורע איננו לוקה אם נכנס למחנה ישראל בו אסור לו להיות בימי צרעתו שכן "הכתוב ניתקו לעשה". לאו הניתק לעשה הוא מציאות משפטית מעניינת, בה התורה לאחר תיאור הלאו, מגדירה מה צריך לעשות. ההלכה מגדירה שבמקומות כאלו החוטא איננו מתחייב מלקות על החטא שעשה, שכן התורה בעצמה הציעה לו את הדרך והמעשה שעליו לעשות כדי לעשות תשובה. הגמרא במסכת מכות (דף טו) מביאה מחלוקת אמוראים מה היא ההגדרה המדויקת של "לאו הניתק לעשה" ונראה שמחלוקת זו מחביאה בתוכה שתי הבנות שונות לשאלה מדוע לא לוקים על עבירה כזו.

לשיטת רבי יוחנן רק במידה וחיוב העשה מתקיים רק לאחר שהאדם עובר על הלאו – זה "לאו הניתק לעשה" שלא לוקים עליו, ונראה בשיטתו שהסיבה שלא לוקים על הלאו היא כי החוטא עדיין לא עשה את כל מה שצריך לעשות כדי לעבור על העבירה בשלמות: לעבור על הלאו וגם לא לקיים את העשה. לשיטת ריש לקיש גם כאשר יש חיוב במצוות עשה ללא קשר לעובדה שהאדם עבר על הלאו  – זה מוגדר כ"לאו הניתק לעשה" ואין לוקים עליו, ונראה בשיטתו שהסיבה שלא לוקים על לאו כזה היא שהתורה עצמה הגדירה מה היא התשובה שיש לעשות במקרה שהאדם חטא וממילא אין סיבה להטיל עליו עונש ומסלול תשובה אחר דרך המלקות.

בסוגיה שלנו הדוגמא של המצורע אותה מגדיר רב חסדא כ"לאו הניתק לעשה" היא דוגמא בעייתית קצת. בספר במדבר בפרשיית שילוח הטמאים מהמחנה מוזכר ביחס לכלל הטמאים לאו לטמאים להיכנס לתוך המחנה בעוד הם טמאים: "מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה, תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם". בצמוד לאיסור הלאו לא מופיעה מצוות עשה. רב חסדא בדרשתו מצטט פסוקים אחרים מפרשיית מצורע בספר ויקרא בהם יש מצוות עשה על המצורע לשבת בדד מחוץ למחנה. כמו שניתן לראות, הלאו והעשה לא כתובים בזה אחר זה והם למעשה בפרשיות ובספרים אחרים, ויתרה מכך: בעוד הלאו נאמר על כלל הטמאים, העשה מתייחס דווקא למצורע.

רש"י מתאמץ להכניס את הביטוי "לאו הניתק לעשה" בו משתמש רב חסדא למשמעותו הרגילה:

ואע"ג דלאו בתר לאו כתיב ע"כ לנתוקי לאוי אתא דקי"ל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו

  1. דאי לאטעוניה עשה ול"ת הא כתב ביה עשה אחרינא "וישלחו מן המחנה". אבל זבין וטמאי מתים לא נתקו לעשה ואע"ג דעשה יתירי כתיבי כל חד וחד למילתיה מדריש בספרי
  2. ועוד דבהאי כתיב כל ימי אשר הנגע בו וגו' משמע כל ימיו בבדד ישב קאי דאם עבר ונכנס יחזור ויצא ואין בו עונש אחר כדדרשינן כל ימיו דאונס את הנערה במס' מכות (דף טו.) כל ימיו בעמוד והחזר קאי ומנתקינא ליה ללאוי

רש"י מתחיל מהקושיה: במקרה זה העשה "בדד ישב" לא כתוב אחרי הלאו "לא יטמאו" ואם כך איך יכול להיות שיש כאן לאו הניתק לעשה? רש"י מציע שתי הצעות לתשובה:

  1. רש"י מסביר שהעשה המפורש בפרשת מצורע הוא מיותר שהרי יש עשה כללי על שילוח הטמאים שכתוב בפרשת נשא. הסיבה שהקב"ה כתב בכל זאת עשה נוסף ומיותר בפרשת מצורע, היא כדי לנתק את הלאו של המצורע משאר הלאווים ולחבר אותו לעשה הזה..
  2. הקושיה בהסבר הראשון ברורה.. בסופו של דבר אין לאו ועשה קרובים זה לזה.. לכן רש"י עושה מאמץ פרשני נוסף ומבקש לפרש את הפסוק המקדים למצוות העשה בפרשת מצורע: "כל ימי אשר הנגע בו יטמא" כמכיל בתוכו איסור עשה ומצוות עשה: אסור לו להיכנס למחנה כל ימיו ואם נכנס חייב לחזור החוצה. רש"י מדמה את הפרשנות שלו לפסוק זה למה שחז"ל עושים ביחס לאיסור של אדם שאנס אשה לגרשה כל ימיו (כמובן בתנאי שהיא מעוניינת להינשא לו). שם התורה אומרת: "לא יוכל שלחה כל ימיו" וחז"ל דורשים שפסוק זה מכיל בתוכו מצוות עשה: "כל ימיו בעמוד והחזר קאי" כלומר אם גירש אותה חייב להחזיר אותה.

תוספות מקשים על פירושו של רש"י ומציעים פרשנות אחרת למושג "לאו הניתק לעשה" בסוגיה שלנו:

פי' בקו' דכתיב כל ימי אשר הנגע בו משמע דניתוק לאו הוא כל ימיו בדד ישב שאם עבר ונכנס יחזור ויצא ואין בו עונש אחר כמו לא יוכל לשלחה כל ימיו

וקשה לר"י דאם כן ה"ל לאיתויי רישיה דקרא בספרים

ועוד הקשה ריב"א דלא דמי דלא יוכל לשלחה כל ימיו משמע דליכא לאו אלא כשמשלחה כל ימיו אבל הכא לא משמע מקרא הכי

תוספות פותח מציטוט פירושו של רש"י ונשים לב שהוא מצטט רק את ההצעה השנייה של רש"י וממקד בה את הקושיות שלו. נשים לב מה סגנון הקושיות שמציע תוספות:

  1. ר"י מקשה קושיא פשוטה ונהדרת.. רש"י בונה הרבה על חלק הפסוק שאותו לא הזכיר רב חסדא בכלל בדרשתו.. רב חסדא מזכיר את הסיפא של הפסוק בה כתוב: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" אך לדידו של ר"י העיקר חסר מן הספר שהרי רב חסדא בונה על הרישא של הפסוק: "כל ימי אשר הנגע בו יטמא"..
  2. ריב"א מקשה קושיא תוכנית ומעיר שבניגוד לסיפור הנאנסת שם נשמע שהלאו הוא כאשר משלחה כל ימיו, כלומר כאשר מגרשה לנצח ועל כן הגיוני לראות במקרה זה: לאו הניתק לעשה. ברגע שהאיש מחזיר את האשה שגרש הוא כמו מבטל את האיסור שעבר, במקרה של המצורע נשמע שהאיסור הוא מקומי בכל רגע ורגע: אסור להיכנס למחנה לטמא את ישראל, כך שברגע שהמצורע עובר על האיסור הוא עובר על לאו והתורה אמנם מכריחה אותו לחזור מחוץ למחנה, אך אין בכך תיקון של הלאו שעשה..

לאור קושיות אלו מציע ר"י הבנה אחרת לגמרי בביטוי "לאו הניתק לעשה" שרב חסדא עושה בו שימוש אצלנו.. נעיר כבר עכשיו שמבחינה מקומית הפירוש של תוספות נשמע מדויק ופשוט יותר, אך הבעיה היא שהוא לא תואם לאופן בו הגמרא בשאר המקומות משתמשת בביטוי זה..

ואור"י דהאי נתקו לעשה לא הוי כשאר לאו הניתק לעשה שהעשה כתוב אחר הלאו בסמוך משמע שלתקן הלאו בא כמו לא תותירו ממנו והנותר (שמות י"ב)  וכמו לא תקח האם על הבנים שלח תשלח (דברים כב) אלא ה"פ הכתוב נתקו לעשה דכיון דכל הטמאים היו בכלל ולא יטמאו את מחניהם ופרט במצורע בפני עצמו עשה אתא להוציאו מכלל האחרים לנתקו מן הלאו וליתנו בעשה אבל היכא שאינו כתוב הלאו אלא על דבר אחד לא מנתקינן את הלאו בעשה אלא הוי בלאו ועשה

ר"י מתחיל מרשימת הדוגמאות הקלאסיות ללאו הניתק לעשה: קרבן פסח בו נאמר "לא תותירו ממנו עד הבוקר" ומיד אחר כך נאמר: "והנותר ממנו באש ישרף". שילוח הקן בה נאמר: "לא תקח האם על הבנים" ומיד אחר כך נאמר: "שלח תשלח".

אצלנו טוען ר"י המשמעות היא אחרת: העשה החדש שמתואר בפרשת מצורע תפקידו לנתק את המצורע מתוך הלאו הכללי של כל הטמאים שהוזכרו בפרשת נשא ולהוסיף לו עוד מצוות עשה נפרשת, לא כזו שהופכת להיות התיקון ללאו, אלא כזו שמוסיפה עוד חטא לעובר על הלאו: מעתה המצורע שנכנס למחנה עובר גם בלאו וגם בעשה.

נסכם:

בסוגיה שלנו מופיע הביטוי "לאו הניתק לעשה" בדרשתו של רב חסדא על מצורע.

רש"י מפרש את הביטוי אצלנו כמו בכל שאר המקומות בש"ס: "לאו הניתק לעשה" – לאו שמתחבר לעשה שמגיע מיד אחריו. המחיר שרש"י משלם הוא מחיר פרשני מקומי באשר כמו שמקשים תוספות היכולת להכניס את הביטוי לפרשנות הכללית שלו מצריכה קווצ גדול.

תוספות בוחר לפרש את הביטוי אצלנו באופן ייחודי ומקומי: "לאו הניתק לעשה" – לאו שמנתק את עצמו מהאופן בו הופיע, מכוח מצוות עשה. המחיר שתוספות משלם הוא מחיר פרשני כללי, באשר הם מנתקים את הביטוי המקומי אצלנו מהשימוש והמשמעות שלו בכל שאר הש"ס..

השאלה מה היא פרשנות פשוטה? האם האופן בו הדברים מוסברים בהקשר המקומי או האופן בו הדברים מתיישבים עם התמונה הכללית? היא שאלה גדולה בעולם הפרשנות ונדמה שזו דוגמא יפה וטובה לכך.

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה ומלמדת קורס בהדרן. היא מלמדת גמרא עיון במת"ן, מכון תורני לנשים בירושלים. עמדה בראש תכנית ה"מתיבתא" במת"ן. עמדה בראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום במשך כחמש שנים ושימשה כעשור בתפקיד רבנית בית הספר בתיכון 'פלך' ירושלים. למדה שלוש שנים בבית המדרש במגדל עוז, ארבע שנים במכון התלמודי הגבוה במת"ן ושנה בתוכנית ההלכה בבית מורשה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. מתגוררת בבת עין, נשואה לדוד ואם לחמישה ילדים.
Scroll To Top