להורדת גירסה להדפסה: גפת 5
בעזרת ה'
גפת 5 עם יעל שמעוני- על עונשים ורדיפה אחרי הטוב
במהלך הדפים האחרונים שנלמדו בדף היומי ישנו עיסוק מורכב מבחינה מחשבתית ובו דרשות של כל מיני עוונות שבעבורם מתים אנשים שונים. הגמרא ממשיכה ועוסקת בעוונות שפוגעים במשפחה של בעל העוון. בדף לב ע"ב מצויות מספר דעות של התנאים החולקים לגבי העוון הגורם לבנים למות בעוון אביהם.
הגמרא מביאה מחלוקת בין רבי יהודה לרבי מאיר האם בעוון מזוזה או בעוון ציצית מתים הבנים ולא מפרשת מי נקט באיזו עמדה.
פליגי בה רבי מאיר ורבי יהודה; חד אמר: בעון מזוזה, וחד אמר: בעון ציצית. בשלמא למאן דאמר בעון מזוזה – דכתיב "וכתבתם על מזוזות ביתך" וכתיב בתריה "למען ירבו ימיכם וימי בניכם". אלא למאן דאמר בעון ציצית, מאי טעמא? אמר רב כהנא ואיתימא שילא מרי: דכתיב "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים".
המשותף לשתי הדעות החלוקות היא הקביעה שאי קיום מצוות עשה הינה חמורה מאוד והיא הגורמת למותם של בנים. אמירה זו היא חריפה מאוד ומעוררת מחשבה רבה. התוספות נוגע בשאלה זו בדיון הנראה עקיף במבט ראשון אבל במבט שני נראה שנוגע בעומק השאלה.
הפעם התוספות על הדף מופיע באותיות קטנות יותר ומצויין בסופו שהוא לקוח מקובץ תוספות אחר והוא קובץ "תוספות ישנים" שנכתב על ידי רבי משה בן יעקב מקוּצִי שהיה מבעלי התוספות במאה ה-13 ואף חיבר את הספר "ספר מצוות גדול". קבצי תוספות אלו מופעים בכמה מסכתות בש"ס ובחלק מהמסכתות הם מופיעים באופן רצוף כמו למשל במסכת יומא.
במבט ראשון נראה ש"עוון ציצית" שאוזכר בסוגיה הוא מצב בו אדם יקנה בגד ארבע כנפות וימנע מלהטיל בו ציצית, אולם מעיון בדברי התוספות עולה תמונה שונה.
תוספות ד"ה בעון ציצית כו' –
דוקא בימיהם שהיו מלבושיהם כך בארבע כנפות היו נענשים מי שלא היה להם ציצית
התוספות פותח בקביעה – אי קיום מצוות עשה של ציצית לא תמיד מחייבת מיתת בנים. דווקא בימי המשנה והגמרא היה כך. התוספות בשלב זה לא מבאר מה היה שונה בתקופת הגמרא והמשנה. אולם נראה מדבריו שמצוות עשה באשר היא, אפילו מצוות עשה חשובה כמו ציצית, לא בהכרח תגרור ענישה כל כך חמורה אלא רק במצבים מסוימים.
נעבור להוכחות של התוספות ונראה דרכם מתי מצוות ציצית הופכת ממצוות עשה חשובה למצוות עשה שאי קיומה הוא חמור יותר וגורר עונש של מות הבנים:
כדמוכח (מנחות מא.) גבי א"ל מלאכא לרב קטינא כו' אבל השתא שאין העולם רגילים במלבושים כאלו אין צריך לקנות
התוספות נאמן לשיטתו בה הוא מביא סוגיות מרחבי הש"ס לביאור הסוגיה שלפנינו, מפנה אותנו לסוגיה מרתקת ומפתיעה במסכת מנחות דף מא ע"א. שם בגמרא מובאת מחלוקת בין תנאים לבין מלאך לגבי החיוב במצוות ציצית. הגמרא מרחיבה ומפרטת את שיטת המלאך דרך סיפור.
דמלאכא אשכחי' לרב קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה: קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא, ציצית של תכלת מה תהא עליה? אמר ליה: ענשיתו אעשה? אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן;
הסיפור מספר שהמלאך מוצא את רב קטינא כאשר הוא לובש סדין. רש"י בסוגיה שם מפרש שסדין הינו כסות לילה ולכן למרות שיש לו ארבע כנפות הוא פטור מן הציצית. המלאך נוזף ברב קטינא ואומר לו: אם בקיץ אתה לובש סדין ובחורף תלבש סרבל (רש"י מפרש שזהו בגד עם שתי כנפות בלבד ופטור מן הציצית) הרי שלעולם לא תקיים את מצוות ציצית!
רב קטינא שואל: האם נענשים על מצוות עשה? והמלאך עונה: בזמן שיש ריתחא (=כעס) אז נענשים גם על אי קיום מצוות עשה.
סוגיה זו מרתקת בפני עצמה ומעלה שאלות ותהיות נשונות, אבל פנינו להבין מה הוכיח ממנה התוספות ישנים לעניין שלנו. התוספות הביא סוגיה זו כדי לטעון שהעונש על אי קיום עשה של ציצית הוא לא רק במצב בו אדם לובש בגד ארבע כנפות ולא מטיל בו ציצית. אלא הוא גם ביחס לאדם המתחמק מללבוש בגד ארבע כנפות וכך פוטר את עצמו מקיום המצווה.
טענת תוספות היא שכדי להתחייב עונש מהשמיים על אי קיום מצוות עשה אין צורך שאדם "יבטל עשה בידיים", כלומר ימצא במצב בו הוא חייב במצווה אך לא יקיים אותה . במצב כזה נראה שלא רק שוודאי שהאדם ייענש משמיים אלא שגם בית דין של מטה צריכים לכוף אותו לקיים את המצווה. המקרה אליו התייחסה הסוגיה שלנו הוא מצב עדין יותר: אין בו "ביטול מצוות עשה בידיים" אלא התחמקות בוטה מלהימצא במצב בו נתחייב במצווה. כאשר יש התחמקות מקיום מצוות עשה, אף על פי שהמציאות עצמה מגלגלת לידי האדם את המצווה והיה ניתן בקלות לקיימה – אז מוטל על האדם העונש החמור של מיתת הבנים.
התוספות מדגיש שבתקופתו (וגם בתקופתנו) בה אין בנמצא בגדי ארבע כנפות כלבוש רגיל – מי שאינו לובש ציצית אינננו מגודר כמתחמק מקיום המצווה באופן בוטה ולכן הוא איננו צריך לדאוג ובניו לא יתפסו בעוון זה.
אולם אחרי שהתוספות הרגיע את הציבור ביחס לקיום מצוות ציצית הוא מוסיף משפט נוסף ומפנה אותנו לגמרא נוספת במסכת סוטה דף יד ע"א, גם היא מפתיעה ומרתקת:
אך טוב לקנות טלית ולברך עליו בכל יום כדאמר בסוף פרק קמא דסוטה (דף יד.) וכי לאכול מפריה היה רוצה משה אלא אמר משה מצוה שאוכל לקיים יתקיים על ידי.
התוספות אומר ש"טוב" לקנות ציצית ולברך כל יום – וההוכחה שלו היא ממשה רבינו המתחנן להיכנס לארץ ישראל. נעיין בגמרא אליה הפנה התוספות.
דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי; אמר לו הקדוש ברוך הוא: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם,
רבי שמלאי שואל שאלה מפתיעה: מדוע נתאווה משה רבינו להכנס לארץ ישראל? זוהי שאלה מוזרה, לכאורה התשובה פשוטה: זהו הייעוד של משה וההשלמה של השליחות ששלח אותו הקב"ה כאשר הוציא את עם ישראל ממצרים והוליך אותנו ארבעים שנה במדבר. ואולם רבי שמלאי עונה תשובה אחרת לגמרי. משה רצה והתאווה להיכנס לארץ כי התאווה לקיים את המצוות התלויות הארץ.
התוספות לומד מכאן ש"טוב" לקנות בגד ייעודי לציצית. עיון בסוגיה אלי השולח אותנו תוספות מלמד שה"טוב" אותו מגדיר תוספות בקניית ציצית, איננו רק "טוב" במובנו הפשוט. ב"טוב" הזה מסתתרת תפיסת עולם של תאווה לקיום מצוות, תאווה עד כלות הנפש כמעט כתאוותו וצערו של משה על הר נבו. זוהי התחושה שעלינו לחוש כאשר יש מצווה שנופלת לידינו ויש ביכולתנו לקיימה.
דבריו של התוספות מאירים באור אחר את כל מהלך הסוגיה עד כה. מתחת ולפני העונשים החלים על גברים ונשים זוגות וילדים – יש עולם שלם של תאווה לקיום מצוות. השיח הקשה של הדף המתאר את החומרא מאחורי אי קיום מצוות באופן מתריס, אל לו להקהות את ההשתוקקות הפנימית שיכולה לבעור בכל אחד מאיתנו לקיום מצוות כאותה השתוקקות נבו של משה רבינו.
