הפרק שלנו הוא אחד הפרקים בש"ס ממנו לומדים הלכות כשרות. הצטרפו אלינו ללימוד מחלוקת בין רש"י ותוספות בשאלה האם צלי צריך מליחה או שניתן לצלות ללא כל מליחה כלל.
בפרק השביעי פרק כיצד צולין נמצאים דיונים רבים על הלכות כשרות הבשר,וכשרות בכלל.
זו הזדמנות להכיר מעט מעולם תורני זה שנכנס אליו גם בחולין בע"ה. אם תשימו לב תראו שיש בגמרא וברש"י ובתוספות תיאורים של מאכלים שונים ויש כאן גם עניין מציאותי של סגנון הבישול הצליה והאפיה לאורך הדורות. נעסוק היום במחלוקת רש"י ותוספות באופן הכשר בשר צלוי.
הגמרא בדף עד ע"א מביאה מימרות שונות של אמוראים על מאכלים שונים ודינם. אנחנו נתמקד בדיון (בפסחים עד ע"א) על המימרא של רבא בעניין המולייתא:
אמר רבה: האי מולייתא שריא. אמר ליה אביי: והא קא בלע דמא! – אמר ליה: כבולעה כך פולטה.
רבה מתיר את המולייתא. מה זה מולייתא?
המילה עצמה מצלצלת מוכר – ממולאים. אבל איזה סוג של ממולאים, ומה הבעיה בהם? מדוע רבה היה צריך להכשיר אותם? ומדוע חלקו עליו בהמשך הסוגיה?
נעזר ברש"י:
האי מולייתא – אינפלדור"א – מלוי, מלוי בשר- בלע"ז, כמו שאנו ממלאין הטלאין והתרנגולין בין בשר לעצמות.
שריא – ואפילו לא בישלו את הבשר שנותנים לתוכו מותר, ואפילו מלחו כמליחת צלי, דאי במליחה כל צורך לקדירה – פשיטא.
רש"י משמש בלימודינו בשני פנים – פן אחד של רש"י הוא סיוע בהבנת המילים ופן שני של רש"י הוא היותו פרשן ופוסק של הסוגיה – ועל דעתו עשויות להיות מחלוקות. בדברי רש"י הקצרים שלפנינו כלולים שני פנים – בירור הפשט והפרשנות. נתחיל מהפשט – רש"י עוזר לנו להבין באיזה סוג של ממולאים מדובר ומדוע הם שנויים במחלוקת. מדובר בבשר שממולא בבשר. המילוי הוא בבשר חי שלא עבר בישול, או צלייה, כלומר, לא עבר תהליך של מליחה והכשרה. ההתלבטות ההלכתית היא האם בשר כזה שיפלוט דם תוך כדי הצליה אוסר את הבשר שהוא ממלא? רבה מתיר בשל הטעם כבולעו כן פולטו.
מחלוקת הראשונים בבשר המילוי
אם נתבונן בפירוש רש"י השני שציטטנו נראה שהוא מוסיף לסוגיה פרט שלא פורש בה:
שריא – ואפילו לא בישלו את הבשר שנותנים לתוכו מותר, ואפילו מלחו כמליחת צלי, דאי במליחה כל צורך לקדירה – פשיטא.
רש"י מסביר שבשר המילוי יכול לעבור שלושה תהליכים שונים. החידוש של רבה הוא לגבי אחד מהם:
- בשר מבושל יכול להיות מילוי.
- בשר שנמלח כל צורכו יכול להיות מילוי.
- בשר שנמלח כמליחת צלי גם הוא לא יאסור את הבשר החיצוני – ולפי רש"י, זהו חידושו של רבה.
יוצאים מרש"י שני חידושים: א. למרות שבפשט הגמרא לא הוזכרה מליחה כלל, ברור לרש"י שבשר שלא נמלח כלל יאסור. ב. מליחת צלי הוא שיעור המליחה הנדרש כדי שבשר המילוי לא יאסור את הבשר החיצוני.
נעיין בתוספות שם ונראה שהוא חולק על רש"י:
האי מולייתא שריא – פי' בקונטרס אף על פי שלא מלחו אלא לצלי
ולר"ת נראה דלצלי לא בעי מליחה כלל דלא מיבעיא כשנצלה הבשר יפה יפה ונפלט כל הדם דשרי דיותר מפליט ע"י האש מע"י המלח
בפתח דבריו מביא התוספות את דעת ר"ת החולק על רש"י. ר"ת חושב שאין צורך כלל לטפל בבשר הממולא. כל עוד הממולא הזה נצלה, האש הגלויה תפלוט ממנו את הדם אפילו אם הוא נמצא בתוך בשר אחר. דברי ר"ת עולים יותר עם פשט הסוגיה אולם כבר בפתח הדברים רואים שר"ת חולק על רקע אחר. ר"ת טוען שמעיון בהלכות כשרות נראה שכוחה של אש גדול יותר מכוחו של מלח בהוצאת דם ולכן אין שום צורך למלוח בשר קצת כדי להכשיר אותו אם הוא עומד לצלייה אפילו אם הוא כנוס בבשר אחר. התוספות יקח אותנו לסיבוב במספר סוגיות של כשרות כדי להוכיח את שיטת ר"ת:
- דמעשים בכל יום שמבשלים כבד אחר צלייתו אף על פי שמחמירים לבשלו אחר מליחתו אלא אפילו לא נצלה כל צורכו דלא נפלט כל הדם מותר אף על גב דאמרינן בפ"ק דכריתות (דף ד: ודף כב.) דאיכא לאו בדם האברים ה"מ דוקא כשפירש אבל כל זמן שלא פירש ולא יצא לחוץ שרי כדמוכח בפ' מפנין (שבת דף קכח.) דבשר טפל מותר לטלטלו משום דחזי לאומצא אלמא יכול לאוכלו בלא מליחה
- ועוד דאמר בפ' כל הבשר (חולין דף קיא.) דכבד אחר שחלטוהו ברותחין או בחלא מותר לבשלו לפי שמצמיתין הדם בתוכו ואין מניחין אותו לפלוט דקאמר התם רב הונא חלטי ליה בחלא ורב נחמן חלטי ליה ברותחין סבר רב פפא קמיה דרבא למימר חלייה אסור אמר ליה אי חלייה אסור איהו נמי אסור דכי היכי דפליט הדר בלע אלא ודאי חלייה נמי שרי דמצמית הדם ואין מניחו לפלוט ואפ"ה שרי באכילה
ואין לאסור צלי שלא נמלח ולא נצלה כל צורכו משום שמחמת האש הדם נפרש מבפנים מצד זה לצד זה דמה שיוצא לחוץ משרק שריק
- ומה שנשאר בפנים אף על פי שפירש מצד זה לצד זה לא הוי כדם האברים שפירש דהא איכא מאן דאסר במסכת חולין (דף קיב.) לאכול ככר שחתך עליה בשר מפני דם הבשר שנכנס לתוכו ואפילו הכי משמע דבשר עצמו מותר אף על פי שלא יצא כל דמו
תוספות בחלקו הראשון מוכיח את שיטתו מכמה סוגיות:
- סוגיות לגבי הכשרת איברים – ישנו איסור חמור של אכילת דם, אולם הגמרא במסכת כריתות מצמצמת איסור זה רק לדם האיברים שפרש. כך מפרש תוספות את ההיתר לטלטל בשר חי בשבת – הכוונה היא טלטול בשר שלא עבר מליחה. משתי סוגיות אלו מוכיח תוספות שכל עוד יש דם בתוך הבשר, הוא אינו אוסר.
מדוע מביא תוספות את שתי הסוגיות האלו ומה הן מוכיחות? הרי אנו לא עוסקים בדם שנשאר בתוך הבשר אלא בשאלה האם הדם שיצא מהבשר אוסר את הבשר החיצוני. בהמשך דברי התוספות מתבהרים הדברים.
- תוספות ממשיך את ההוכחה דרך סוגיות העוסקות באכילת כבד שחלק מהדם יצא ממנו וחלק לא. הסוגיות בחולין מתארות מציאות בה חולטים את הבשר במים רותחים או בחומץ וכך יכשירו את אכילתו. אומנם בתהליך החליטה הוציא הבשר דם, אולי במקביל הוא גם נהיה אטום ולכן הוא לא חוזר ובולע את הדם שיצא ממנו ולכן הדם לא אוסר אותו. מכאן מדייק התוספות שגם בצלייה מתרחש תהליך דומה – מכת החום מצד אחד מוציאה דם ומצד שני אוטמת את הבשר כך שלא ייבלע דם מחדש.
- תוספות ממשיך למקור נוסף שמחדד שדם בתוך האיבר לא אוסר אותו. בסוגיה בחולין מתואר חיתוך של בשר על גבי לחם, והלחם שבולע את הדם שפורש נאסר אבל לא הבשר.
נמצאנו למדות שמטרת הוכחת התוספות הייתה להתמודד עם כך שצלייה לא תצליח להוציא את כל הדם מהבשר הפנימי. לכן תוספות מברר מדוע בכל זאת הדם הזה לא אוסר. הוא לא אוסר את הבשר החיצוני כי הוא נאטם ולא בולע את הדם שנפרש. הבשר הפנימי לא אסור אע"פ שלא יצא כל דמו כיוון שדם האיברים שלא פרש לא אוסר.
ודבר תימה הוא לרש"י מה מועלת מליחה מועטת לצלי דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה אלא ודאי לא בעי מליחה כלל וכן קבל ר"י מר"ת
תוספות מסיים בקושייה מסברא על רש"י – אם מלח לא מפליט ללא מליחה מסיבית, מדוע המליחה המועטת תסייע כאן כלל? וכך לאחר הוכחות מסוגיות ומסברות, מסיים התוספות באמירה שלא רק ר"ת חשב כך אלא גם ר"י קבל ממנו דין זה. אולם למרות המחלוקת הגדולה של ר"ת ור"י עם רש"י, ממשיך תוספות לנסות לבאר את שיטתו של רש"י ושולח אותנו לסוגיה אחרת במנחות:
ובהקומץ רבה (מנחות כא.) גבי מליחת קדשים דקאמר כיצד עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו
ויש דגרס בתר הכי אביי וכן לצלי – לא גרס לצלי אלא וכן לקדירה. וכן כתוב ברוב ספרים
תוספות מצביע לנו על כך שיסוד המחלוקת בינו לבין רש"י עשוי להיות טמון במחלוקת בגרסא.
מתודולוגית, זהו רגע לעצור ולראות ששאלת הגרסאות של הגמרא העסיקה ראשונים ופעמים רבות הם מדווחים לנו על גרסאות שונות ודנים מי מהן היא הקובעת. מה בעצם טוען התוספות כאן?
בגמרא במנחות יש שתי גרסאות. הגמרא מביא מימרא של רב אשי:
תמלח למאי אתא? לכדתניא: במלח – יכול תבונהו? ת"ל: תמלח; ….מאי תבונהו? אמר רב אשי: יכול יתן בו טעם כבינה? תלמוד לומר: תמלח, כיצד הוא עושה? מביא האבר ונותן עליו מלח, וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו. אמר אביי: וכן לקדירה.
הגמרא מביאה ברייתא על מליחת הקרבנות. בתוך הברייתא מופיעה מילה קשה הברייתא שואלת: כיצד מולחים – האם "תבונהו?" תלמוד לומר תמלח. הברייתא אומרת שלא בונים עם המלח אלא פשוט מולחים. כמה אמוראים מנסים לפרש איזו מליחה נצרכת לקרבן ואיזו מליחה נצרכת לדברים אחרים. תמצית דבריהם שמליחת הקורבן היא מליחה קלה בניגוד למליחה המכסה את כל החתיכה שהיא נצרכת לדברים אחרים.
אחרי הדיון הזה מובאים דברי אביי: "אמר אביי: וכן לקדירה." לפי גרסא זו של דברי אביי, צריך מליחה רק לקורבנות ולבשר ההולך לעבור בישול – בשר ההולך להצלות לא צריך מליחה כלל! וכך גרס התוספות. אולם יש ספרים אחרים בהם אביי אמר משהו אחר: "אמר אביי וכן לצלי", כלומר גם צלי צריך כמו קורבנות מליחה מועטת אפילו אם הוא יבושל על אש גלוייה וכל שכן בשר קדרה.
אומנם לא ידוע לנו מה גרס רש"י אולם תוספות מציע שרש"י גרס כך וממילא זוהי הסיבה שדרש שבבשר הממולא בבשר חי, מליחה מועטת היא הכרחית להכשר.
איזו גרסא היא הנכונה בגרסתו של רש"י או של תוספות? בנקודה זו ישנה גמרא נוספת היכולה להכריע. במסכת ביצה מובאת סוגייה שכתוב בה במפורש שמולחים בשר צלי. סוגיה זו היא לכאורה ראיה לשיטת רש"י וגרסתו. תוספות מודע לכך ומתמודד עם הקושי הזה.
והא דאמר בפרק קמא דביצה (יא.) ושוין שמולחין עליו בשר לצלי – לאו משום דבעי מליחה אלא שמנהג למולחו .
כלומר תוספות טוען שהסוגיה במסכת ביצה מתארת מנהג למלוח בשר לצלי אולם זהו לא מעיקר הדין.
בסיום תוספות מתמודד עם קושיה נוספת נגדו – גמרא שממנה משתמע שבניגוד לדבריו, גם דם האיברים הבלוע אוסר:
והא דאמר בכל הבשר (חולין קיג.) רב ששת מלח גרמא גרמא תרי מ"ט לא משום דפריש מהאי ובלע האי חד נמי פריש מהאי גיסא ובלע האי גיסא
דפריש מהאי גיסא דקאמר היינו שפירש לגמרי לחוץ אבל מבפנים שרי כדפרישית.
רב ששת מולח את הבשר שלו פעמים. מדוע? אפשר היה להבין שהסיבה היא להוציא את כל הדם. חוזר ומבאר התוספות, אין זו הסיבה אלא החשש שחתיכה אחת תבלע מחתיכה שניה את הדם שפרש ממנה ואז תאסר.
לסיכום:
הפרק לפנינו נכנס לסוגיות משמעותיות בנושא הכשרות. התעכבנו על מחלוקת רש"י ותוספות בדף שלנו ולמדנו ממנה כמה נקודות בכשרות ועל המתודה של התוספות.
כשרות:
ראינו שיש מחלוקת האם בשר חי שכלל לא נמלח, כשר על ידי צלייה. רש"י דורש מליחה מועטת ותוספות מתיר ללא מליחה. כמו כן למדנו מתוספות שדם האיברים שלא פירש מותר.
מתודית:
תוספות חלק על רש"י בעוצמה, אולם אחרי שביסס את דעתו חזר לברר את שיטת רש"י והראה שהמחלוקת בבסיסה הינה מחלוקת בגרסא במנחות. למדנו מכאן גם שראשונים עסקו בגרסאות וכי הם חלק משמעותי מהדיון בבואם לפסוק. כמו כן ראינו שוב את גדולתם של התוספות שלא מסתפק בהבהרת עמדתו אלא גם בבירור השיטה עליה הוא חולק – שיטתו של רש"י.
