בסוגיתינו מופיע קרבן מיוחד – מותר הפסח? מה טיבו של הקרבן הזה? היכן ניתן למצוא אותו בתורה? כיצד הוא עובד? ואיך לקרוא את מהלך סוגייתינו. הצטרפו עלינו בלימוד עם רש"י ותוספו המאירים את עינינו בדרכי הלימוד.
המשנה בדף פח מתארת פגיעה מיוחדת בקרבן פסח שיוצרת מצב בו אדם לא הקריב פסח ועדיין לא יהיה חייב בפסח שני: אדם אמר לעבד שלו לשחוט בעבורו את הפסח ונתן לו שני בעלי חיים גדי וטלה ואמר לו שאחד מהם בעבורו. מה קורה אם גם העבד וגם האדון שכחו מה הייתה ההוראה ולמעשה לא ידוע איזה פסח שייך למי? אומרת המשנה:
"שכח רבו מה אמר לו – שניהן יצאו לבית השריפה, ופטורין מלעשות פסח שני."
המשנה מכריעה שבמצב של שכחה של העבד ושל האדון, שני הפסחים יצאו לבית השריפה והעבד והאדון פטורים מלעשות פסח שני.
הגמרא מביאה ברייתא המדברת על מקרה אחר – שגם בו הדין הוא שהפסח לא מוקרב אבל פטורים מלהביא פסח שני:
חמשה שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה, ונמצאת יבלת באחד מהן – כולן יוצאין לבית השריפה, ופטורין מלעשות פסח שני. (פח ע"ב)
הגמרא מקשה על הברייתא ומעלה את הפער הגדול שיש בין המקרה במשנה למקרה המופיע בה:
"אמר מר: ופטורין מלעשות פסח שני. והא איכא חד דלא נפיק! –"
במקרה של המשנה יש שני פסחים שנשחטו ואחד נשחט על העבד ואחד על האדון. רק לא ניתן לאכול אותם כי לא ידוע מי נמנה – למעשה גם העבד וגם האדון יצאו ידי חובת שחיטת הפסח. אולם במקרה של הברייתא אחד מהפסחים היה בעל מום, ולכן אחד מבין החמישה לא הקריב קרבן פסח וחייב כרת! וכאן דין הברייתא הוא לסגור בפניו את הדלת בפני פסח שני!
הגמרא ממשיכה להסביר מדוע הגענו עד הלום:
"משום דלא איפשר. היכי ליעביד? ליתי כל חד וחד פסח – קא מייתי חולין לעזרה, דארבעה מינייהו עבדי להו. ליתי כולהו חד פסח – נמצא פסח נאכל שלא למנויו."
מתוך קביעה זו מתפתחת סוגיה מרתקת המעלה סדרת הצעות לפתרון הבעיה והכל מתוך צורך עז לאפשר את הקרבת הפסח השני לחמשת האנשים הללו…. (נראה שסגנון סוגיה זו היווה השראה לתוספות בדף פח ע"א ד"ה לישא שפחה אינו יכול המנסה להציע פתרונות לאדם שחציו עבד חציו בן חורין לקיום מצווות פריה ורביה).
נעיין בשתי פתרונות ודחיות וניגע בנקודות העולות מהם.
קרבן שלמים ומותר הפסח
אחד הפתרונות המוצעים לבעיה בברייתא הוא תנאי: כול החמישה יביאו קרבן בפסח שני ויתנו – אם הקורבן שלי היה פסח כשר – קרבן זה יהיה שלמים, ואם הקרבן שלי היה פסול – הקרבן הזה יהיה פסח.
מדוע נדחה פתרון זה? הגמרא מעירה שיש שני הבדלים בין פסח לשלמים:
- פסח נאכל כולו למנוייו, אולם בקרבן שלמים חייבים לתת את החזה והשוק לכהן.
- פסח נאכל ליום וללילה, ושלמים לשני ימים ולילה אחד.
לאור שני הבדלים אלו הגמרא מתלבטת האם אפשר ליצר התניה קבילה בין הקורבנות. על ההבדל הראשון הגמרא מצליחה להתגבר ומציאה שימנו כהן כחבר בכל חמשת החבורות כדי שהוא יקבל את החזה והשוק מכל אחד מהקרבנות. אולם ההבדל השני ממשיך להוות בעיה כיוון שישרפו את כל הנותר מהקרבנות ולכן נמצאנו ממעטים את זמן אכילת השלמים. הגמרא ממשיכה להציע פתרון אחר – גם כאן יביאו החמישה קרבן ויתנו עליו – אם הקרבן שלי היה בעל המום זה יהיה פסחי ואם לא יהיה קרבן זה מותר הפסח.
הגמרא דוחה את ההצעה הזו במשפט הבא:
וכי מפרישין תחלה למותרות? (פט ע"א)
מותר הפסח ומחלוקת רש"י ותוספות
ההצעה של הגמרא הייתה להתנות על קורבן הפסח השני – או שיהיה פסח או שיהיה מותר הפסח.
מה הוא קורבן זה של מותר הפסח? ומדוע לא ניתן להפריש אותו תחילה?
נעזר ברש"י לפענוח שלב זה בסוגיה:
וניתי במותר הפסח – מתחלתו יתנה עליו אם שלי תם היה – זה יהיה מותר הפסח, שהוא קרב שלמים, והוא כפסח שנאכל ליום ולילה, והכי תניא בתוספתא דזבחים בפרק כל הזבחים בתרא ומשני אין מפרישין קרבן מתחלה לשם נותר, שהיאך יכול להיות מותר הפסח והרי שם פסח לא חל עליו מעולם, שהרי זה כבר יצא.
רש"י מפנה אותנו לתוספתא בזבחים – נעיין בתוספתא (פרק ח):
בן עזאי אומר שלמים הבאין מחמת הפסח הרי הן כפסח לכל דבר אלא שהן נאכלין ליום ולילה:
מהם "שלמים הבאים מחמת הפסח"? מדובר בקבוצה של מקרים שבהם צאן הופרש להיות קרבן פסח אבל לא היה ניתן להקריבו מכל מיני סיבות: בעלים הפרישו אותו ואז מתו, הוא הופרש ונעלם ונמצא לאחר שנשחט פסח אחר במקומו. במקרים האלו בשלב הראשון הקורבן הוקדש לחלוטין כפסח ואחר כך בדיעבד הסתבר שיש בעיה וכאן אנחנו פוגשים את הדין המיוחד של מותר פסח – הקרבן יכול להיקרב כשלמים. ויש לחשוב עוד על המשמעות והקירבה הגדולה בין קרבן הפסח לקרבן השלמים המאפשרת את המעבר מקרבן אחד לשני.
בתוספתא יש שם אחר לקורבן – לא מותר הפסח אלא שלמים הביאם מחמת הפסח. את הביטוי מותר הפסח פגשנו אצלנו בדף ע"ב
דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מנין למותר הפסח שקרב שלמים – שנאמר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר, וכי פסח מן הבקר בא? והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים. אלא: מותר הפסח יהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר.
רב נחמן דורש את הפסוק: דברים פרק טז פסוק ב
וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַה' אֱלֹקיךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר ה' לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם:
פסח אינו קרב מבקר! אם כן מה כוונת הפסוק? שמותר הפסח יהיה קרבן שלמים שניתן להקריבו גם מצאן וגם מבקר.
אחרי שרש"י הפנה אותנו לתופסתא הוא הפנה אותנו גם לגמרא נוספת בסוף דבריו אך לא פירש מה היא. נעזר במסורת הש"ס ונראה סוגיה המקבילה לסוגיתינו ששופכת עליה אור.
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף פ עמוד ב
תני רבי חייא: תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן – חבירתה אין לה תקנה, היכי נעביד? נקריב לחם בהדה – דלמא תמורה היא, לא נקריב לחם בהדה – דלמא תודה היא. ….
אמרו למדין לפני רבי, וליתי לחם ולימא: אי הך דקיימא תודה היא – הא לחמה, אי לא – ליפוק לחולין! אמר להו: וכי מכניסין חולין לעזרה? וליתי בהמה ולחם, ולימא: אי הך דקיימא תמורה היא – הא תודה והא לחמה, אי הך דקיימא תודה היא – הא לחמה והא תיהוי שלמים! אמר להו: משום דקא ממעט באכילה דשלמים. אמר לוי לרבי: וליתי בהמה ולחם, ולימא: אי הך דקיימא תמורה היא – הא תודה והא לחמה, ואי האי דקיימא תודה היא – הא לחמה והא תיהוי מותר דתודה!
א"ל: כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו, וכי מפרישין תחלה למותרות?
בגמרא במנחות יש דיון מקביל כמעט לגמרי לדיון שלנו – אומנם לא על פסח אלא על תודה ותמורתה. כאן יש תיאור של דיון בין תלמידים לבין רבי.
במבט ראשון נראה שהתלמידים הדנים לפני רבי הם אינם תלמידי חכמים. או כפי שרבי עצמו אומר – "כמדומה אני שאין לו מוח בקודקודו!" אולם רש"י שם מבהיר לנו שמדובר על דמות ידוע וחשובה:
רש"י שם – למידין לפני רבי – היינו לוי כדאמרי' בסנהדרין (דף יז:) למידין לפני חכמים לוי.
כלומר מדובר באחד מראשוני אמוראי ארץ ישראל – לוי שלמד יחד עם רב מפי רבי.
בעצם רש"י מצביע כאן על תופעה מעניינת – דיני מותר הפסח לא היו ברורים עד כדי כך שלוי הציעה הצעה שרבי תקף בצורה מוחצת במנחות וממילא הגמרא אצלנו מתנגדת אליה.
תוספות מתקשה בקריאה זו של רש"י. נעיין בדבריו:
וניתי מותר פסח – לא כפי' הקונטרס שיקדיש לשם מותר אם שלו היה תם דבזה לא היה טועה הגמרא
תוספות מעיר שלא יתכן לפרש כפי שפירש רש"י שאותה הטעות שהייתה במנחות היא היא הטעות המובאת כאן בגמרא. חיזוק לשיטתו של תוספות היא החומרה שבה רבי התייחס לטעות במנחות, והיעדר הביטוי החמור הזה בגמרא לפנינו. תוספות טוען שיש לקרוא את הגמרא שלפנינו מעט שונה מהגמרא במנחות ומביא פירוש אחר שהציע ר"י:
אלא נראה לר"י שיקדיש לפסח ואם בעל מום שלו יצא בזה ואם לאו יהא מותר פסח ופריך דלא הוי מותר פסח אלא היכא שהופרש לגמרי לפסח וניתותר.
ר"י מחדד שעולה כאן הצעה לנסח שלשון ההקדשה לא תהיה – "אם שלי תם, יהיה זה מותר הפסח". אלא שיקדישו את הבהמה לפסח שני ללא תנאי. וממילא כל הבהמות שלא היו צריכות להקרב יהפכו ממילא למותר הפסח. הצעה זו שונה מההצעה של רש"י מאחר ורש"י דיבר על הקדשה בלשון תנאי. כאן ההקדשה אינה בלשון תנאי כלל. ולכן גם את תשובת הגמרא יש לקרוא אחרת. בגלל שאנחנו יודעים בוודאות שיהיה כאן קורבן מותר פסח – הרי גם כאן זוהי עשיית מותר לכתחילה שאסורה.
סיכום:
סוגייתנו הפגישה אותנו עם קרבן מיוחד – קרבן מותר הפסח. קורבן זה הראה לנו עד כמה גדולה הקירבה בין השלמים לפסח. קרבן מותר הפסח מתאפיין בכמה אפיונים מיוחדים – הוא שלמים, אולם הוא מחכה את דיני הקרבן שהוא בא מחמתו, בין אם מדובר בקרבן תודה ובין אם מדובר בקרבן פסח. הקרבן המיוחד הזה לא יכול להווצר לכתחילה – בוודאי לא ניתן להקדישו לכתחילה – כפי שחידד רבי במסכת מנחות.
ראינו מחלוקת בין רש"י לתוספות בקריאת הסוגיה, מה הייתה ההצעה שנדחתה. לפי רש"י הקדשה מפורשת לכתחילה ולפי תוספות הקדשה על תנאי.
מותר הפסח מזכיר את תפילת התשלומין בכך שגם היא נוצרת על גבי תפילת החובה ולא עומדת בפני עצמה.
למדנו שהקרבת פסח עשוייה ליצור קרבנות שלמים שיבואו אחרי הפסח ויוסיפו וישלימו את שמחתו, אולם לא ניתן ליצור קורבן זה לכתחילה ובכך הוא שונה ומיוחד בעולם הקרבנות.
