בעזרת ה’
גפת 6
מהי חירות?- עם הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)
לאחר הפרקים הראשונים של מסכת פסחים שעסקו בהכנות לחג המצות: בדיני בדיקת חמץ ובדרך לבער את החמץ מהבתים, בהנהגות לחג הפסח שחל בי”ד ניסן ובדיני קרבן פסח המוקרב ביום זה, מגיעה המסכת בסופה: בפרק העשירי לדון בהלכות ליל הסדר עצמו.
נעיין במשנה הפותחת את הפרק ומופיעה בגמרא בדף צט ע”ב
ערבי פסחים סמוך למנחה, לא יאכל אדם עד שתחשך.
ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב.
ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפלו מן התמחוי.
המשנה פותחת בהנחיה המכוונת כלפי כל אדם ואוסרת עליו לאכול בערב פסח סמוך לזמן תפילת מנחה. רש”י עוזר לנו להבין את ההיגיון שמובא בגמרא לאיסור לאכול עד זמן החשיכה:
כדי שיאכל מצה של מצוה לתיאבון משום הידור מצוה
כלומר כיוון שבליל הסדר ישנה מצווה מהתורה לאכול מצה, הורו חז”ל להימנע מאכילה משמעותית אחרת החל מזמן המנחה שקודם לליל הסדר, בכדי שנגיע לאכילת המצווה בחשק ובתיאבון. אמירה זו מעניינת שכן היינו יכולים לחשוב שדווקא נכון להגיע לליל הסדר שבעים, כך שנאכל את המצה רק לשם מצווה ולא לשם תיאבון – והנה ההלכה מספרת שדווקא החשק והרצון הבריא לאכול הם פלטפורמה מהודרת לקיום מצוות האכילה שציוותה אותנו התורה.
לאחר ההנחיה הכללית, מוסיפה המשנה התייחסות לעני ופונה אליו: “ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב”. נעיין בדברי תוספות על חלק זה במשנה, ד”ה “ואפילו”:
דסלקא דעתך דהסיבת עני לא חשיבא הסיבה דאין לו על מה להסב ואין זה דרך חירות ויש מפרשים דאדלעיל קאי עד שתחשך ואפילו עני שבישראל פירוש אפי’ עני שלא אכל כמה ימים לא יאכל עד שתחשך:
בלימוד ראשונים פעמים רבות צריך לזהות ולהגדיר את השאלה שהטרידה את הפרשן ואת הנחות היסוד העומדות מאחוריה כדי שנוכל להיטיב ולהבין למה מתייחסים דבריו ומה הטענה המונחת בהם.
בהקשר שלנו תוספות פותח בביטוי: “דסלקא דעתך” שפירושו היינו מעלים על דעתנו מחשבה מסוימת שאותה מבקשת המשנה לשלול.. מה הטריד את בעל התוספות בקריאת המשנה? המשפט המתייחס לעני פותח במילה “אפילו” ומכליל את העני בדין הכללי של כל אדם. הצורך להתייחס במפורש לעני ולהגדיר שאף הוא חייב בהלכה כל שהיא שבה מחויבים כולם – מעורר תהייה שכן לא שמענו אף פעם שעני פטור ממצווה כל שהיא בגלל מצבו הכלכלי וממילא לא ברור מה היתה המחשבה ממנה ביקשה המשנה להוציא כאשר ביקשה לקבוע ולציין במפורש שאפילו העני חייב?
בעלי התוספות מציעים שתי אפשרויות קריאה שכל אחת מהן פותחת אופק אחר בקריאת המשנה וברעיונות שהיא מזמינה לקראת ליל הסדר:
דסלקא דעתך דהסיבת עני לא חשיבא הסיבה דאין לו על מה להסב ואין זה דרך חירות
המשפט המלא המתייחס לעני במשנה הוא: “אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב”, וממילא מתייחס לדין הסבה שמלווה הרבה מהאכילות בליל הסדר. תוספות מבין שהיתה הווא אמינא שהסבה של עני איננה נחשבת מבחינה הלכתית וממילא אין הוא צריך להסב. מדוע שנחשוב כך? תוספות מציע “שאין לו על מה להסב” כלומר באופן מעשי סביר להניח שאין לעני מיטות וכרים שניתן לשכב כבן חורין עליהם. דברי תוספות לא מסתיימים בציור הפיזי והוא מוסיף: “ואין זה דרך חירות” כלומר נראה שתוספות מעלה מחשבה שאדם שבאופן ממשי נמצא במצב של עוני ושל קושי – אין משמעות להסבה המדומה שלו בליל הסדר שהרי הוא איננו בן חורין של ממש. מול המחשבה הזו קבעה המשנה: “אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב” – בקביעה זו חידשה המשנה שההסבה בליל הסדר והדרישה להרגיש עצמנו כבן חורים איננה תלויה במציאות הפיזית בה אנחנו נמצאים: בשאלה האם יש לנו כריות ומיטות לשכב עליהם? בשאלה כמה כסף יש לנו בחשבון הבנק? שאם כך העני היה פטור מהסבה. הסבה ודרך חירות קשורה ותלויה בתודעה הפנימית בה נמצא האדם וזו יכולה להיות לכל אדם בכל מצב ובכל מקום.
תוספות ממשיכים בהצעה שנייה:
ויש מפרשים דאדלעיל קאי עד שתחשך ואפילו עני שבישראל פירוש אפי’ עני שלא אכל כמה ימים לא יאכל עד שתחשך:
ההצעה השנייה של תוספות יוצרת חיבור של תוכן בין המשפט הראשון שהופיע במשנה לבין המשפט השני: כזכור, המשנה פתחה בהנחיה לכל אדם להימנע מאכילה בערב פסח עד שמגיע זמן החשיכה כדי שיאכל את המצה בתיאבון. על פי ההצעה השנייה בתוספות, המשפט “אפילו עני שבישראל” מתייחס לדין הראשון שהמשנה הזכירה ומדגיש שאפילו עני, שאולי לא אכל כבר כמה ימים, צריך להימנע מאכילה בערב פסח ולאכול רק בזמן החשיכה.
על פי ההצעה השנייה שמציעים תוספות פירושם של המילים: “עד שיסב” שהוזכרו ביחס לעני מקביל למילים: “עד שתחשך” שהוזכרו ביחס לכל אדם. המשנה בשני המשפטים הראשונים שלה קבעה הלכה אחת ורק הדגישה שהיא נכונה לכל אדם כמו לעני: אין לאכול בערב פסח עד שמגיעה שעת החשיכה.
מניין מציעים בעלי התוספות את הפירוש הזה שנראה על פניו מוזר: למה שהמילים: “עד שיסב” יתייחסו לזמן האכילה כמו “עד שתחשך” ולא לאופן באכילה כמו שהיה נראה מהפירוש הראשון שהוצע בתוספות?
נדמה לי שהצעה למקורו של פירוש זה אפשר למצוא בדף הפותח את התלמוד הבבלי במסכת ברכות. המשנה הראשונה של מסכת ברכות הגדירה את זמן קריאת שמע של ערבית על פי הזמן שהכהנים טבולי היום היטהרו ויכלו לחזור ולאכול תרומה. הגמרא מביאה ברייתא ובה הצעות נוספות להגדרות הזמן שבו מתחיל הלילה ושם מופיעות שתי ההצעות הבאות:
רבי חנינא אומר: משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח.
רבי אחאי – ואמרי לה רבי אחא – אומר: משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב
רבי חנינא מתייחס לזמן בו העני אוכל את פתו בכל ערב שהוא זמן מוקדם שכן לעני אין אפשרות לקנות אמצעים לתאורה וממילא הוא מנסה לאכול ברגע האחרון בו יש מעט אור בחוץ: כך שיהיה מספיק מאוחר כך שיהיה שבע עד לבוקר אך עדיין יהיה לו מעט אור לראות האוכל. לעומתו רב אחאי מתיייחס לזמן בו רוב בני האדם נכנסים לאכול: זהו זמן מאוחר בו כבר יש ממש חשיכה בחוץ וכך האוכל ישביע את האוכלים אותו עד לבוקר והם כנראה אוכלים לאור הנר שהדליקו. הזמן הזה מוגדר בברייתא במסכת ברכות: “משעה שנכנסין להסב”.
נראה שההצעה השנייה שמציעים תוספות: זו שהבינה שהמשנה בסך הכל מחדדת שאפילו העני לא יאכל בערב פסח עד שתחשך, מקורה במסכת ברכות בה “הסבה” היא ביטוי לזמן בו כבר יורד החושך ודרך בני האדם שאינם עניים לאכול בו את ארוחתם.
הצעה זו מזמינה לחשוב על ליל הסדר כזמן בו דיניהם של כלל בני האדם: עשירים ועניים כאחד זהה. כולנו יצאנו ממצרים ונגאלנו משם ביד חזקה, כולנו עמדנו לפני הר סיני וכולנו שווים בפני החוק. ואולי יותר מכך, המעבר שכולנו עוברים בערב פסח מרעב וצום הופך את כולנו להרגיש את תחושת העוני שמתוכה נאכל בהסבה ובחירות את המצה בזמן החשיכה כדרכם של בני מלכים בני חורין.
נדמה ששתי הקריאות הטמונות בפירושו של תוספות מקבלים משמעות חדשה בפסח של השנה הזו: פסח בו כל אחד מאיתנו חוגג באופן קצת שונה מבדרך כלל ועדיין אומרים לנו בעלי התוספות: החירות מתרחשת בלב ובתודעה ולא בתנאים החיצוניים וההלכה שייכת ופונה לכל קהל ישראל בכל מקום ומצב שהם.
