Skip to content

י״ד בתשרי תשפ״ב | 20.09.21 | הדף היומי: ביצה כא - חג ראשון של סוכות, ט"ו בתשרי

גפ"ת 63 יומא: האם יש בעולם הדתי שלנו גדר של רשות?

האם העולם הדתי שלנו מורכב רק מחובות או שיש מקום גם להתנדבות ולרצון ולבחירה בתוכו? בחתימתה של מסכת יומא העוסקת ביום בו אנחנו מחפשים מחדש את הקרבה והקשר לקב"ה מכניס אותנו תוספות לתוך שאלה חשובה זו.. מוזמנים להצטרף אלינו..

הסוגיה דנה בתפילת נעילה שהיא תפילה מיוחדת לא רק במיקום ובאנרגיות שהיא מחביאה, אלא גם במבנה ההלכתי שלה שכן היא מוסיפה על פני שלושת או ארבעת התפילות המוכרות לנו: שחרית, מנחה מוסף וערבית.

רב הקובע שתפילת נעילה נאמרת כחלופה לתפילת ערבית אך מתנסח בלשון: "פוטרת את של ערבית". על ניסוח זה שמכיל בתוכו הנחת יסוד שתפילת ערבית היא חובה ולכן יש צורך להגדיר שנעילה פוטרת מהחיוב, מקשה הסוגיה ושואלת: והאמר רב הלכה כדברי האומר תפילת ערבית רשות" כלומר בשיטתו של רב ערבית היא רשות ועל כן לא מתאים לנסח שיש תפילה אחרת שפוטרת אותה. עונה הסוגיה: "לדברי האומר חובה קאמר". כלומר אין הכי נמי שלשיטת רב עצמו שמכריע שכמ"ד שערבית רשות  – אין צורך לראות בתפילת נעילה תפילה הפוטרת מערבית, אך הוא התבטא כך כדי לומר שגם מ"ד שתפילת ערבית חובה – מסכים שביום הכיפורים הנעילה פוטרת מחיוב תפעלת ערבית.

ההכרעה שתפילת ערבית רשות היא הכרעה שתוספות בכמה מקומות מתמודד ומתווכח איתה. נראה את דברי תוספות כאן ובמסכת ברכות:

תימה לרב דאמר "תפלת ערבית רשות" האמר פרק תפלת השחר "טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים" ואמר נמי התם בסוף פרק תפלת השחר (שם דף ל:) "טעה ולא הזכיר של ראש חודש בלילה אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החודש בלילה" הא לאו הכי מחזירין ואמאי תיפוק ליה דתפלת ערבית רשות?

שתי הקושיות שמעלה תוספות כאן על ההכרעה שתפילת ערבית רשות נוגעות לכך שאנחנו רואים שהאופן בו מתפקדת התפילה במרחב ההלכתי נראה יותר כמו מוסד של חובה:

  1. כך בצורך להתפלל תפילת תשלומין אם פספסתי תפילת ערבית. במידה וערבית היתה רשות לא היה שייך לומר שמי שלא התפלל יצטרך להשלים שתיים שחרית..
  2. כך בנימוק שמזכירה הסוגיה בפרק רביעי של ברכות שהעובדה שמי ששכח בתפילת ערבית של ראש חודש להזכיר "יעלה ויבוא" לא חוזר על תפילתו מהסיבה שאין מקדשין את החודש בלילה ועל כן החיוב להזכיר ראש חודש בלילה קטן יותר. ושוב אם ערבית היתה רשות היה פשוט יותר לנמק את העובדה שלא חוזרים על התפילה בכך שזו גם ככה תפילת רשות.

שתי הקושיות הללו מובילות את ר"י להציע את האמירה הבאה:

ואומר ר"י: נהי דרשות היא אין לבטלה בחנם אם לא מפני שום מצוה עוברת או שרא המייניה דפ"ק דשבת דלא מטרחינן ליה, וכן "עלה על מטתו" דירושלמי דאין מטריחין אותו שירד. תדע כיון דיעקב אבינו תיקנה לא תיקנה לבטלה ועוד כיון דכנגד אברים ופדרים היא שמעלן ומקטירן כל הלילה נהי דלא מעכבי כפרה מ"מ מצוה להקטיר תפלת ערבית נמי מצוה

ר"י מנסה למצוא דרך שמצד אחד תגדיר את תפילת ערבית כ"רשות" אך מצד שני תתן לה תוקף חזק יותר מסתם מעשה התנדבותי.. ההגדרה שהוא מציע היא: "מצווה" כלומר ערבית איינו חיוב אך היא כן קיום של מצווה וממילא הנפק"מ להגדרה זו היא שיש להתייחס אליה ברצינות ולא רק כבונוס ואין לבטל אותה ללא סיבה טובה. הדוגמאות שמציע תוספות להצדקה לבטל ערבית אם היא מצווה ולא חובה הן:

  1. מצווה עוברת שאם אתפלל ערבית, תתפספס המצווה.
  2. ההיתר לאדם שהתחיל לאכול לפני תפילת ערבית להמשיך ולאכול
  3. שיטת הירושלמי שאדם שנזכר אחרי שנכנס למיטה שלא התפלל ערבית איננו צריך לצאת ולהתפלל

התוקף שמוצא ר"י לתפילת ערבית שצריכה להיות נכונה גם למ"ד שזו תפילת רשות מצוי בסוגייה בברכות שמחפשת מקור לשלושת התפילות. תוספות סובר שסוגיה זו היא גם למ"ד שתפילת ערבית רשות ואם כך: העובדה שיעקב תיקן את ערבית, הגם שזו לא תקנה שהפכה לחובה זו בוודאי תקנה חשובה והעובדה שערבית נתקנה כנגד הקטר איברים, אע"פ שהכפרה לא מתעכבת אם לא עשו זאת זה בוודאי מעשה חשוב שראוי לו לקבל שם מצווה, גם אם לא חובה..

עם הנחת העבודה הזו חוזר ר"י לסוגיה שלנו ומנסה להבין את המהלך שלה:

ותימה מאי פריך הכא "והאמר רב תפלת ערבית רשות" והאמרינן דבחנם אין לבטלה? וי"ל דאין זה בחנם דבליל יוה"כ מצוה לטרוח ולהכין צורכי סעודה דהוי כעין יו"ט כדאמרי' במדרש דבמוצאי יוה"כ בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך וכמו שפירשנו שאין לבטלה בחנם אפי' למ"ד תפלת ערבית רשות הכי משמע בירושלמי דתפלת השחר דלמ"ד תפלת ערבית חובה אין תפלת נעילה פוטרתה ולמ"ד רשות תפלת נעילה פוטרתה משמע אבל בחנם אין לבטלה

הסוגיה שלנו מתפלאת מדוע רב נוקט בלשון ממנה משתמע שנעילה פוטרת מערבית והרי לשיטתו בכל מקרה ערבית היא בהגדרת רשות. הפרשנות של ר"י להגדרת ערבית כרשות: מצווה שלא מבטלים ללא סיבה טובה – איננה מתיישבת עם הפליאה של הסוגיה.. כלומר: באמת צריך משהו שיפטור מההמצווה להתפלל ערבית ואם כך הלשון שהנעילה היא הפוטרת מתאימה..

תשובתו של תוספות מנסה לתת טעם מדוע גם ללא תפילת נעילה, היתה סיבה טובה מספיק לבטל את תפילת ערבית במידה והיא רשות שכן המדרש מתאר את ההכנה לסעודת מוצאי יום כיפור כמצווה ואם כך מתייחס לאכילה מיד בצאת הצום כעניין משמעותי וחשוב שיכול לתת פשר שאיננו סתמי לרצון לוותר על תפילת ערבית. תוספות מוצא ביסוס להבנה זו בתלמוד הירושלמי שם הסוגיה מבינה שרק מי שסובר שתפילת ערבית רשות סובר שנעילה פוטרת ממנה ומי שסובר שתפילת ערבית חובה יסבור שיש להתפלל גם נעילה וגם ערבית במוצאי יום כיפור. תפיסת הירושלמי מכריחה הבנה שיש להעמיד את לשון "נעילה פוטרת" דווקא למ"ד שערבית היא רשות.

בשלב זה מעיר תוספות הערה מתודולוגית מעניינת:

ואע"פ שחולק על הש"ס שלנו בזה דבגמרא דידן משמע דרב לדברי האומר חובה קאמר אבל למ"ד רשות לא בעיא תפלה לפוטרה מ"מ במה שאנו יכולין להשוותם יש לנו להשוותם

נראה שהתלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי חולקים בדיוק בנקודה זו שהרי בעוד התלמוד הבבלי מעמיד בסופו של דבר את המימרא שנעילה פוטרת מערבית דווקא למ"ד שערבית חובה הרי שהתלמוד הירושלמי מעמיד מימרא זו דווקא למ"ד שערבית רשות ואפילו מכריע שמי שסובר שערבית חובה סובר שיש להתפלל גם ערבית וגם נעילה במוצאי יום כיפור.. תוספות קובע כאן עקרון: "במה שאנו יכולים להשוותם יש לנו להשוותם"  – כלומר יש עניין לעשות מאמץ פרשני להתאים בין הבבלי לירושלמי..

בהמשך מנסה תוספות לבסס את ההבנה שגם התלמוד הבבלי סובר שהמונח "רשות" איננו רשות ממש וחוזר למה שכבר הזכיר בראשית דבריו אך מוסיף כאן אלמנט חדש:

וכה"ג פי' גבי "אין מקדשין את החודש בלילה אע"ג דתפלת ערבית רשות" כיון דשווייה עליה חובה שפיר דמי ולהכי צריך לההוא טעמא דאין מקדשין החודש בלילה

אחת מהקושיות בהן פתח תוספות היא הסוגיה בברכות דף ל שם הסוגיה מסבירה שמי ששכחה ולא אמרה "יעלה ויבוא" בתפילת ערבית של ראש חודש לא חוזרת בגלל שאין קידוש החודש בלילה. תוספות מקשה מדוע הסוגיה לא מטעימה את הדין בכך שתפילת ערבית רשות. בשלב זה הופך תוספות את הקושיא להוכחה: הנה שגם התלמוד הבבלי סובר שגם מ"ד תפילת ערבית רשות – לא התכוון שהיא רשות והתנדבות מוחלטת. אלא שכאן מוסיף תוספות הסבר אחר לשינוי המשמעות של הלכה שהיא "רשות". הוא כותב: "כיוון דשוויה עליה חובה". כלומר ערבית היתה באמת רשות אלא שעם הזמן עם ישראל קיבל על עצמו אותה כחובה ועל כן היא מקבלת תוקף הלכתי חזק יותר. הסבר זה מופיע גם ברמב"ם שמגדיר בהלכות תפילה פ"א ה"ו, לגבי תפילת ערבית:

אין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף ע"פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה.

ר"י חולק על ההגדרה וסובר כמו שנראית דרך המלך לכל אורך התוספות כאן (וגם במקומות נוספים) שהמשמעות של רשות היא אמנם איננה התנדבות אבל מצווה שאיננה חובה. הוא חותם בלהוכיח את שיטתו מהסוגיה שהוא הזכיר כבר ממסכת שבת:

ואין נראה לר"י דהאמר בפ"ק דשבת למ"ד תפלת ערבית רשות מכי שרא המייניה לא מטרחינן ליה הא אי לא שרא המייני' מטרחינן ליה אע"פ שלא התפלל כלל. וכי תימא כיון שהתפלל בשאר לילות שויא עליה חובה א"כ אמאי איצטריך לשנויי הכא דרב לדברי האומר חובה קאמר לימא דאפי' לדידיה דס"ל רשות כיון דשויא עליה חובה בשאר לילות חובה היא עילויה ובעיא תפלה למיפטריה? על כן נראה כדפרישית:

העובדה שהסוגיה שם מאפשרת לאדם שכבר הוריד החגורה לפני הארוחה לא לטרוח ולחזור ולהתפלל ערבית קודם – מספרת שהמעמד של ערבית נשאר משהו שאיננו חובה: לא חובה ראושנית אבל גם לא חובה מאוחרת מכוח כך שעם ישראל קיבל על עצמו. אשר על כן חוזר ר"י לשיטתו שהרחבת המושג "רשות" הולכת לכיוון של "מצווה" ולא לכיוון של "חובה".

המשותף לשיטת ר"י ולשיטת הרמב"ם היא חוסר המוכנות לקבל שיש מ"ד שערבית היא רשות במובן הרחב והמלא של המילה: התנדבות. אך הדרך בה הם מטעינים את המושג "רשות" במשמעות חדשה היא אחרת לגמרי:

רמב"ם סובר שאמנם ברובד הבסיסי ערבית היתה רשות אך עם ישראל קיבל אותה עליו כחובה

ר"י סובר שגם ברובד הבסיסי ערבית לא היתה רשות מוחלטת אלא מצווה בשונה מחובה: כלומר משהו שצריך לעשות, אך ניתן להקל בו כאשר יש סיבה טובה, גם ללא הגדרים ההלכתיים הרגילים.

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה ומלמדת קורס בהדרן. היא מלמדת גמרא עיון במת"ן, מכון תורני לנשים בירושלים. עמדה בראש תכנית ה"מתיבתא" במת"ן. עמדה בראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום במשך כחמש שנים ושימשה כעשור בתפקיד רבנית בית הספר בתיכון 'פלך' ירושלים. למדה שלוש שנים בבית המדרש במגדל עוז, ארבע שנים במכון התלמודי הגבוה במת"ן ושנה בתוכנית ההלכה בבית מורשה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. מתגוררת בבת עין, נשואה לדוד ואם לחמישה ילדים.
Scroll To Top