Skip to content

ט״ו בתשרי תשפ״ב | 20.09.21 | הדף היומי: ביצה כא - חג ראשון של סוכות, ט"ו בתשרי

"גפת 65 סוכה: "בטלה דעתו של אדם – מתי ייחודיות דעת האדם מקבלת מקום?

מה מקומה של אינדבדואליות וייחודיות בתוך המערכת ההלכתית? האם דעתי וצורת ההתנהלות האישית שלי מתבטלת בהגדרות המשפטיות והפילוסופיות ביחס ל"דעתו של האדם הסביר"? בשאלה זה נדון השבוע בגפ"ת בדף היומי דרך דינה של מטלית אחת קטנה המוזכרת אצלנו בסוגיה.. מוזמנות ומוזמנים להצטרף אלינו.

החצי השני של משניות פרק ראשון במסכת סוכה עוסק בשאלה החומרים והאופי של הסכך של הסוכה שמבחינה הלכתית הוא עיקר הסוכה והמצווה. במשנה שלמדנו בדף טו קובעת ההלכה: 

המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה

מהמשנה משתמע שארוכות המיטה שהרם רגליים ששימשו פעם למיטה – לא יכולות לשמש כסכך ועל מנת להכשיר סוכה שעל גביה מונחות רגלי מיטה – יש צורך לייצר רווח בין רגל לרגל ולמלא בתוכו סכך כשר. על פניו דין המשנה משונה שהרי התנאים שלמדנו לכשרות סכך הם שעליו להיות משהו שגידולו מן הארץ ושאיננו מקבל טומאה. רגליים של מיטה עשויות מעץ ואם כך הם עונות על התנאי הראשון: גידולו מן הארץ, וברדע שהן מנותקות מהמיטה הן כבר לא משמשות לשום דבר ושם "כלי" הופקע מהם וממילא הם גם לא מקבלות טומאה..   

הגמרא מחפשת מה הסיבה לפסול סכך כזה ומציעה בהתחלה שדין המשנה מסייע לדין מיוחד שסבר רבי אמי: 

לימא מסייע ליה לר' אמי בר טביומי דאמר רבי אמי בר טביומי סככה בבלאי כלים פסולה

רבי אמי סבר שגם בלאי כלים: דהיינו משהו ששימש בעבר ככלי וממילא היה יכול לקבל טומאה  – פסול מלשמש כסכך, אע"פ שבזמן הסיכוך הוא כבר בלוי ברמה כזו שהופקע ממנו שם הכלי. כאמור, הגמרא מציעה בראשית דרכה שזו הסיבה לפסול השימוש ברגלי מיטה לסכך כשר. בהמשך הגמרא דוחה את ההצעה הזו ומבינה שטעם הפסול הוא שרגליים כאלה יכולות עדיין לשמש לכלי כל שהוא וממילא שם כלי לא הופקע מהם והם עדיין יכולות לקבל טומאה וסיבה זו היא הפוסלת אותם מלשמש כסכך כשר. 

רש"י מסביר לנו בד"ה "בבלאי כלים" על איזה כלי דיבר רבי אמי ונותן התחלה של פשר לטעם הדבר: 

לקמן מפרש במטלניות שאין בהן שלש על שלש דאף על גב דהשתא לא מקבלי טומאה כיון דמכלי אתו גזור בה רבנן ארוכות נמי השתא לא מקבלי טומאה דלא חזו למידי אלא מכלי קאתו:

בביאור הביטוי "בלאי כלים" כותב רש"י שהכוונה היא ל"מטלניות שאין בהן שלוש על שלוש"  – הגדרה זו נראה לקמן בדף הגמרא הבא, אך מדובר על קרעי בגדים שקטנים מגודל מסוים: שלוש אצבעות שמהם הופקע כבר לגמרי "שם כלי". מדברי רש"י עולה גם שדינו של רבי אמי איננו דין דאורייתא אלא "גזור בה רבנן"  – תקנת חכמים. מה טעמה של התקנה? רש"י איננו מבאר, אך ברמב"ם הלכות סוכה, פ"ה ה"ב) מבואר ביתר פירוט: 

וכן אם סיככה בשברי כלים ובליותיהן פסולה הואיל והיו מקבלין טומאה שמא יסכך בשברים שעדיין לא טהרו

בלאי כלי או שברי מיטה יכלו לקבל טומאה בזמן שהיו כלים – ובמידה ונטמאו ככלי ולאחר מכן נשתברו או נתבלאו  – הטומאה עדיין בהם וייתכן שהאדם יבוא לסכך בהם לפני שטיהר אותם. גזירת חכמים זו היא לדידו של הרמב"ם, הטעם לדינו של רבי אמי. 

בהמשך, מביאה הגמרא דוגמא לעקרון שנקט רבי אמי ביחס לבלאי כלים ומסבירה את הדוגמא: 

גופא: אמר ר' אמי בר טביומי סככה בבלאי כלים פסולה. מאי בלאי כלים? אמר אביי מטלניות שאין בהם שלש על שלש דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים. תניא כוותיה דרבי אמי בר טביומי: "מחצלת של שיפא ושל גמי שיריה אע"פ שנפחתו מכשיעורה אין מסככין בהן"

אביי מדגים את העקרון של "בלאי כלים" בחתיכת בד ששימשה בעבר כבגד אך כעת נותר ממנה גודל קטן יותר משלוש אצבעות על שלוש אצבעות. הסיבה שגודל כזה מפקיע שם כלי ומהבגד היא: "דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים", דהיינו כל אוכלוסיית האנושות כבר לא מתייחסת אליו כאל בגד. 

תוספות בד"ה "דלא חזיין" כותב: 

ואפילו חישב עליהן בטלה דעתו והא דמשמע בזבחים פרק דם חטאת (דף צד.) דמטלית פחותה משלש על שלש מהניא ביה מחשבה דלא דמי דהתם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כדפרישית פרק כ"ח דכלים: 

פעמים רבות בעיון בדברי הראשונים, יש צורך להשלים ולנתח את השאלה העומדת ביסוד הדברים שאליה מתייחסים הראשונים אע"פ שלא מצהירים על כך במפורש. תוספות הנ"ל הוא דוגמא טובה לכך.. למעשה התחלת דברי תוספות, שאינם כתובים במפורש, תוהים מדוע כל כך חד משמעי לאביי שבלאי בגד המגיע לגודל מסוים מוגדר באופן חלוט כ"לא בגד" עבור כולם והרי יכול להיות מצב ספציפי מקומי בו יש אדם שמתייחס גם לבלאי בגד כזה כבגד (ולצערנו עולם האופנה של ימינו יוכיח..), על מנת לענות לשאלה זו מגייס תוספות עקרון חשוב וגדול: "ואפילו חישב עליהן בטלה דעתו", דהיינו עקרונית בשדה המשפטי ההלכתי: שאלת המקרה הספציפי איננה קובעת גדרי דינים  – אלא דעת האדם הסביר היא המגדירה וקובעת ועל כן גם אם יהיה אדם שבדעתו גם חתיכה קטנה כזו מוגדרת עדיין כבגד: בטלה דעתו אצל כל אדם והבגד מוגדר כ"בלאי כלים". 

הקביעה של תוספות מסתבכת שכן במסכת זבחים דף צד ע"א משמע לא כך.. הסוגיה שם דנה במחלוקת רבי יהודה ורבי אלעזר בשאלה הם עור בהמה שהופשט והתלכלך בדם חטאת מחויב כבר בכביסה, אע,פ שעדיין איננו ברמה עיבוד כזו ההופכת את העור להיות "בגד" ממש. רבי יהודה סובר שכבר שלב הפשטת העור מגדיר את העור כ"ראוי לקבל טומאה" וממילא נדרש הכיבוס ואילו רבי אלעזר סובר שרק כאשר העיבוד סופי והעור במאת הופך להגדרת בגד – נדרש הכיבוס. אביי בסוגיה שם, מחפש נפק"מ נוספת בין שתי שיטות התנאים הללו:  

מאי בינייהו? אמר אביי מטלית פחותה משלש איכא בינייהו. מאן דאמר ראוי הא נמי ראוי דאי בעי חשיב עליה. מ"ד דבר המקבל טומאה הא מיהא לאו בת קבולי טומאה היא

הדוגמא שמציע אביי היא בדיוק אותה מטלית הקטנה משלוש אצבעות שאוזכרה בסוגיה אצלנו כבלאי בגד שכבר לא ראוי לכלום.. בסוגיה בזבחים אומר אותו אביי הדובר אצלנו: שמטלית קטנה כזו היא חפץ שהלכתית מוגדר כ"לא כלי" ועל כן איננו מקבל טומאה אך הוא כן בהגדרת "ראוי לכלי" כלומר משהו שיכול להיות שיהיה אדם מסוים שיחליט להשתמש בו ככלי וכבגד בכל זאת וממילא לשיטת רבי יהודה, בדומה לעור הבהמה שהופשט אך טרם עובד: גם מטלית כזו תצטרך לעבור כיבוס במידה והתלכלכה מדם חטאת. נשרטט את הסתירה העולה לכאורה משתי הסוגיות: 

בסוגיה אצלנו מניח אביי שמטלית קטנה כזו היא בהגדרת "בלאי כלים" שכן לא ראויה לבגד אפילו לעניים ועל פי ניתוחו של תוספות גם אם יהיה מישהו שיבחר להתייחס לבלאי כזה כבגד: בטלה דעתו אצל כל אדם, ובסוגיה בזבחים מניח אביי שמטלית קטנה כזו היא אמנם לא כלי המקבל טומאה, אך היא דבר ה"ראוי להיות כלי" במקרה ספציפי בו אדם מסוים חושב להשתמש בה כבגד, ומחשבה זו איננה מתבטלת במחשבת העולם הכללי.. 

תשובתו של תוספות לישוב הסתירה היא: "דלא דמי דהתם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו". כלומר בעוד בסוגיה במסכת סוכה הפעולה הפיזית שעושה האדם עם המטלית היא פעולה של סיכוך, כלומר לא פעולה שמתייחסת לחתיכת הבד ככלי, אלא דווקא כסכך – הרי שבסוגיה במסכת זבחים מציע תוספות שהפעולה הפיזית שעושה האדם עם המטלית היא כזו שמבטאת את היחס הייחודי שלו ביחס לבד הקטן:  שומר עליו או אולי אפילו משתמש בו כבר בפועל לתיקון החלוק שלו (כמו שמתאר רש"י בסוגיה בזבחים). 

האופן בו מיישב תוספות בין שתי הסוגיות הופך את העקרון המשפטי ש"בטלה דעתו של אדם" להיות גמיש ומעניין יותר: דעת ומחשבה של אדם אכן בטלים מפני דעת הרוב, אך כאשר אדם קובע מעשה ומבטא בחייו הממשיים את המחשבה הייחודית שלו – הרי שהיא כבר מקבלת מקום ועשויה להגדיר עבורו הלכות או משפטים ייחודיים התואמים את האופן המעשי בו הוא מתנהל. קצרה היריעה שלנו מלבחון את העקרון הזה בסוגיות נוספות ולבדוק האם גם שם טענת תוספות מתפקדת באופן דומה: אך זהו פתח מעניין הלכתית ופילוסופית שכדאי לבחון.. 

נסיים בדברי רבי עקיבא איגר שבהערות שלו בגיליון הש"ס שולח אותנו לסוגיה נוספת במסכת נידה דף ס ע"ב שנותנת חיזוק טקסטואלי להצעת תוספות. הסוגיה שם מחפשת דוגמאות לשיטת רבי נחמיה הסובר שכאשר אשה רואה דם על חפץ שאיננו מקבל טומאה, גם גזירת כתמים של חכמים לא חלה עליו.  

אמר רב הונא אמר רבי חנינא מטהר היה רבי נחמיה אפילו באחורי כלי חרס פשיטא מהו דתימא ליגזור גבו אטו תוכו קמ"ל אמר אביי מטהר היה ר' נחמיה במטלניות שאין בהן שלש על שלש דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים 

שתי הדוגמאות שמביאה הסוגיה לשיטת רבי נחמיה הן: "אחורי כלי חרס" ו"מטלניות שאין בהן שלוש על שלוש". רבי עקיבא איגר מדייק בסוגיה שבעוד ביחס לאחורי כלי החרס  – הגמרא משתמש בלשון "פשיטא" דהיינו ברור ופשוט שמקום כזה איננו מוגדר כמקום המקבל טומאה ולמה בכלל היה צורך להזכירו, הרי שביחס ל"מטלניות שאין בהן שלוש על שלוש" הסוגיה לא משתמש במונח "פשיטא" אלא רק מסבירה שטעם הדבר הוא שבגד קטן כזה איננו ראוי ללבישה לא לעני ולא לעשיר. הצעתו של רבי עקיבא איגר היא שהעובדה שהסוגיה לא רואה בדין זה "פשיטא" קשורה לכך שאכן דין זה איננו חלוט: ובמידה ואדם לא רק חושב להשתמש בבד הקטן אלא גם עושה מעשה בפועל המעיד על רצינות מחשבתו: אכן הבד יהפוך להיות משהו "ראוי" גם אם עדיין לא הגיע לדרגה של "הגדרת כלי מקבל טומאה ממש" . 

 

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה ומלמדת קורס בהדרן. היא מלמדת גמרא עיון במת"ן, מכון תורני לנשים בירושלים. עמדה בראש תכנית ה"מתיבתא" במת"ן. עמדה בראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום במשך כחמש שנים ושימשה כעשור בתפקיד רבנית בית הספר בתיכון 'פלך' ירושלים. למדה שלוש שנים בבית המדרש במגדל עוז, ארבע שנים במכון התלמודי הגבוה במת"ן ושנה בתוכנית ההלכה בבית מורשה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. מתגוררת בבת עין, נשואה לדוד ואם לחמישה ילדים.
Scroll To Top