איך יודעים מהם כפות תמרים? איך יודעים מהו ענף עץ עבות? מתוך שאלות פשוטת אלו ניגע בעומק כללי הפרשנות של פסוקי התורה, ורש"י יאיר עינינו במבט על הפנימיות של ארבעת המינים
בפרק שלנו ישנן מספר סוגיות העוסקות בזיהוי של ארבעת המינים. נדמה שלפחות שתיים מתוכן חושפות עקרונות מהותיים בפרשנותם של דברי תורה. נתבונן בשתי סוגיות בדף לב ובמחלוקת רש"י ותוספות עליהם.
בדף לב ע"א דנים רבינא ורב אשי בזיהוי הלולב:
אמר ליה רבינא לרב אשי: ממאי דהאי כפות תמרים דלולבא הוא? אימא חרותא! – בעינא כפות, וליכא. – ואימא אופתא! – כפות מכלל דאיכא פרוד, והאי כפות ועומד לעולם. – ואימא כופרא! – אמר אביי: דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום כתיב.
רבינא שואל שאלה פרשנית: איך הגענו למסקנה ש"כפות תמרים" המוזכרים בפסוק מתייחסים דווקא ללולב? רבינא מציע כמה אפשרויות אחרות לזיהוי של "כפות תמרים", אולם רב אשי שולל כל אחד ואחד מהצעותיו. נעזר ברש"י לביאור הדו שיח:
- רבינא מציע שבמקום לולב סגור ניטול "חירותא" שהוא ענף פתוח. עונה רב אשי שהמילה "כפות" מסמנת שצריך דווקא לולב סגור – כפות, וקשור.
- רבינא מציע "אופתא", כלומר חלק מהגזע עצמו שהוא "כפות לגמרי". עונה רב אשי שכפות הכוונה משהו שיכול להיות משוחרר כשקושרים אותו – וגזע העץ אינו משוחרר.
- הצעתו האחרונה של רבינא היא "כופרא", רש"י מסביר שמדובר על שלב ביניים בין הלולב לענף הפתוח המלא, זהו עלה צעיר של דקל שעוד ניתן לקשור את עליו מחדש ולכפותם.
על הצעתו האחרונה של רבינא אין תשובה של רב אשי – אבל כאן הגמרא עושה מעשה מפתיע ומצטטת תשובה מהדורות שקדמו לרבינא ורב אשי. רבינא ורב אשי הם אמוראים מהדור השביעי בבבל – והגמרא לפתע מכניסה לדיון את אביי: אמורא מהדור הרביעי. כלומר יש לשים לב שאביי לא באמת "ענה" לשאלתו של רבינא, אלא צוטט בבית המדרש כתשובה לשאלתו. מה טוען אביי וכיצד דבריו יכולים להוות תשובה להצעתו של רבינא? לאביי הייתה אמירה עקרונית לאופן בו יש לפרש דברי תורה: אמירה שחורגת מהפרשנות הספציפית של המילה "כפות". אביי אומר: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום – כתיב" כלומר כאשר באים לפרש את התורה צריך לפרש אותה לאור העיקרון של "נעם ושלום".
כיצד עקרון זה שולל את האפשרות האחרונה שהציע רבינא? רש"י מסביר:
דרכיה דרכי נועם – ואלו עשוין כקוצים, ויוצאין בהן עוקצין הרבה, ומסרטין את הידים.
ה"כופרא" שהציע רבינא היא ענף שכבר התחיל להפתח וכבר נהיה קשה – ממילא כל העלים שלו הם כבר חדים וקוצניים. אומנם ניתן יהיה לאגוד אותם יחד, אבל יהיה לכך מחיר: שריטת הידיים. ולכן כאשר יש לבחור בין שתי אפשרויות פרשניות – האחת פרשנות שורטת ומכאיבה והשנייה פרשנות שאינה מכאיבה – נשלול את הפרשנות המכאיבה והשורטת מתוך העקרון המנחה: "דרכיה דרכי נעם".
המעקב אחר הסוגיה בעזרתו של רש"י מחדד לנו ביתר שאת את התחושה שהמשפט שהופיע באמצע הסוגיה: משפטו של אביי, הוא עקרון כללי בפרשנות פסוקי התורה. כל הדיון כולו נסוב על הפירוש של המילה "כפת" , כולו התנהל בין אמוראים בדור האחרון של הגמרא. העקרון של אביי בולט במסגורו כעקרון השייך לטענה פרשנית עמוקה יותר. נתקדם לעמוד ב ונראה שהכלל הזה של אביי חוזר ומקבל הדגשה ופיתוח נוסף:
תנו רבנן: ענף עץ עבת – שענפיו חופין את עצו. ואי זה הוא – הוי אומר זה הדס. ואימא זיתא! – בעינן עבת וליכא. ואימא דולבא! – בעינן ענפיו חופין את עצו וליכא. – ואימא הירדוף! – אמר אביי: דרכיה דרכי נעם וליכא. רבא אמר מהכא: האמת והשלום אהבו.
אחרי שהגמרא דנה בלולב היא עוברת לדון בזיהוי ההדס. הגמרא פותחת בברייתא הקובעת את זהותו של "עץ העבות" כהדס. בסוגיה זו אין לנו דוברים ספציפים אלא דיון של הסתמא דגמרא המתדיינת על גבי הברייתא ומציעה מספר אפשרויות נוספות לזיהוי "עץ העבות". מבנה הסוגיה כאן מקביל לסוגיה שראינו בעמוד הקודם ומהלכה דומה. גם כאן נעזר ברש"י:
- הסתמא מציעה את הזית כ"ענף עץ עבות" מאחר ויש לו עלים מרובים המכסים לגמרי את העץ. הצעה זו נשללת כיוון שצריך שהחיפוי יהיה מעשה "עבות" כמו שרשרת. נוסיף על רש"י ונעיר שאנחנו מכירות את המילה "עבות" בהקשר של שרשרת בתיאור החושן שצריך להיות רכוס בעבותות של זהב.
- הסתמא מציעה את הדולב כ"ענף עץ עבות". רש"י מפרש שזהו עץ שעליו יוצרים שרשרת. אולם הגמרא דוחה את האפשרות הזו כיוון שהעלים לא מכסים לגמרי את הענף. עד כאן ראינו בגמרא שיש שתי משמעויות למילה "עבות" – מכוסה, ושרשרת, ורק עץ שיביא לידי ביטוי את כפל המשמעות יתאים לנטילה.
- ממשיכה הגמרא ומציעה את ה"הרדוף" – ההרדוף עונה על שני הקריטריונים של כיסוי מלא ומעשה שרשרת. אולם כאן מתעוררת בעיה ממישור אחר. הגמרא מצטטת את אביי ואת רבא: אביי מתנגד על רקע הפסוק שהובא בסוגיה הקודמת: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". אלא שאצלנו נראה שיש לאביי חברותא הלומדת עקרון דומה ואולי זהה מפסוק אחר: רבא דוחה את ההצעה שהרדוף הוא הדס על רקע פסוק אחר – "רבא אמר מהכא: האמת והשלום אהבו"
ראינו אם כן שתי סוגיות בדף אחד המלמדות אותנו כיצד יש לקרוא את פסוקי התורה. יש לדייק במשמעות המילים ולבחור את המין הנותן את המענה המדויק ביותר לפרשנות המרובה המונחת בכל מילה, באופן קריאתה ובכתיבתה ובדו משמעות שהיא נושאת. אולם התאמה מילולית מדויקת לא די בה. צריך גם לעמוד בקריטריונים נוספים: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" ו"האמת והשלום אהבו". נציין שעקרונות אלו מופיעים בסוגיות נוספות בש"ס והם אינם מוגבלים לפרשנות של ארבעת המינים בלבד. (לכל הסקרניות מומלץ לחפש בגוגל את הביטוי" דרכיה דרכי נעם" ולראות עוד מידע בנושא זה ואכמ"ל).
מחלוקת רש"י ותוספות
בסוגיה שלנו יש מחלוקת מעניינת בין רש"י לתוספות שנראית טכנית במבט ראשון. נציג את המחלוקת וננסה להציע לה פשר וביאור, כדי לחדד ולחשוף דרכה נקודות עומק בעקרונות הפרשנות.
כפי שראינו אחד ההבדלים המרכזים בין הסוגיה העוסקת בהדס לבין הסוגיה העוסקת בלולב, היא התוספת של שיטת רבא. אביי מביא את אותו העיקרון של "דרכיה דרכי נעם". ורבא מביא פסוק אחר. על פניו בקריאת הפשט נראה שיש הבדל בין הטעם של אביי לפסילת ההרדוף לבין הטעם של רבא – אולם הגמרא לא בארה הבדל זה. רש"י מאיר את עינינו בכך שבפירושו הוא מראה שכל אחד מהטעמים התייחס לבעיה אחרת שיש בהרדוף:
דרכי נועם – והאי מברז בריז את הידים כקוצים, שראשי עליו עשויין חדין כמחט.
האמת והשלום אהבו – וזה אינו לא אמת ולא שלום, שהוא עשוי לסם המות.
פירושו של רש"י על הסוגיה מחדד שיש הבדל בין אביי לרבא בסיבה שבגללה הם פוסלים את ההרדוף מלהיות הדס: אביי מוטרד מהנענוע של צמח קוצני שעשוי לשרוט את הידים, בעוד רבא מוטרד מדבר אחר: היותו של ההרדוף סם מוות. הסברו של רש"י יכול לתת מענה לשאלה אחרת בקריאת הגמרא: הרי בדף הקודם שעסקנו בלולב רבא כלל לא הופיע, והסוגיה הזכירה רק את הפסוק של אביי. מדוע? לפי פירושו של רש"י הדבר ברור – כל האפשרויות ללולב לא היו רעילות אלא רק קוצניות, לכן רק הטיעון של אביי רלוונטי ולא טיעונו של רבא. בדיון על ההדס, כאשר מדובר על צמח שהוא גם קוצני וגם רעיל יש מקום למחלוקת בין רבא לאביי – האם יסוד הפסול הוא ברעילות או בקוצניות.
התוספות מקשה מספר קושיות על פירושו של רש"י, וכדרכו מעלה סוגיות נוספות בש"ס, לכן כדי להבין את מהלך התוספות נעיין בסוגיה המרכזית שאליה הוא מפנה: הסוגיה בפסחים לט ע"א:
תני דבי (רבי) שמואל, אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בעולשין, ובתמכא, ובחרבינין, ובחרגינין, ובהרדופנין….
אמר ליה רב רחומי לאביי: ממאי דהאי מרור מין ירק הוא? אימא מרירתא דכופיא! – דומיא דמצה, מה מצה גידולי קרקע – אף מרור גידולי קרקע. – ואימא הירדוף! – דומיא דמצה, מה מצה מין זרעים – אף מרור מין זרעים
סוגיה זו מעוררת שתי שאלות:
- כתוב בתחילת הסוגיה שאפשר לצאת ידי חובה באכילת הרדוף כמרור בפסח. אם כך מוכח שאינו סם מוות. קשה מכאן על שיטת רש"י שהסביר שההרוף הוא סם מוות וזו הסיבה בגינה רבא פסל אותו מלהיות הדס.
- חלקה השני של הסוגיה מקביל מאוד לדיונים אצלנו בסוכה – שם עוסקים בזיהוי המרור וכאן עוסקים בזיהוי ההדס. כאן מוזכר ההרדוף אולם לא דוחים אותו על פי העקרונות של אביי ורבא, אלא דחייה אחרת: ההרדוף אינו מרור כיוון שכדי להיות מרור צריך להיות מין זרע כמו מצה. מדוע אם כן לא נדחה ההרדוף מטעם דרכיה דרכי נעם והאמת והשלום?
לאחר פתיחה זו נעיין בתוספות ונראה כיצד הסוגיה בפסחים מהווה בסיס לפירושו
האמת והשלום אהבו – וזה אינו לא אמת ולא שלום שהוא עשוי לסם המות כך פירש הקונטרס, ועל חנם הוזקק לומר טעם בפני עצמו אכל קרא דכל חד שייך אתרוייהו ומתוך פירושו משמע דהירדוף היינו הרדופני בפרק אלו טרפות (חולין דף נח:) אחוזת דם והמעושנת ושאכלה הרדופני שהוא סם המות לבהמה ואי אפשר לומר כן כדמוכח בפ' כל שעה (פסחים דף לט. ושם) גבי מרור דקא חשיב הרדופני גבי ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. והירדוף פסל התם משום דמה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים אלא היינו דלא חשיב לא נועם ולא שלום לפי שראשי עליו חדין ועוקצין את הידים והאי טעמא לא הוי מצי למימר גבי מרור שיכול לכותשו או להסיר עוקציו ולאכול אבל הכא גבי נטילת לולב צריך כל המינים כדרך גדילתן.
התוספות בנוי מארבעה שלבים:
- שלב א' – התוספות מצטט את פירושו של רש"י ומתנגד לו. תוספות טוען שאין הבדל בין הטעמים של אביי ורבא אלא שאמנם כל אחד מהאמוראים משתמש בפסוק שונה אך משמעותם עולה בקנה אחד.
- שלב ב' – תוספות מעיר שרש"י זיהה את ההרדוף עם צמח הנקרא "הרדופני" המופיע בסוגיה בחולין ומתואר כצמח שהוא "סם המוות לבהמה".
- שלב ג' – תוספות מקשה על הזיהוי של ההרדוף עם ההרדופני כיוון שבמסכת פסחים ההרדופני מוזכר כאחד המינים בהם יוצאים ידי חובה במרור בפסח וממילא לא יתכן שמדובר על צמח רעיל. לכן אומר התוספות מדובר על צמח שאינו רעיל אלא שהוא קוצני בלבד. ממילא לא ניתן לפרש את המימרא של רבא באופן שפירש אותה רש"י.
- שלב ד' – תוספות מציב סתירה לכאורה בין הסוגיות: בפסחים ההרדוף לא נדחה בגלל קוציו לעומת הסוגיה שלנו בה הקוצים של ההרדוף פוסלים אותו מלהיות הדס. מדוע? עונה התוספות – כיוון שכאשר מדובר על אכילה של הרדוף ניתן להוריד ממנו את הקוצים וממילא מצד "דרכיה דרכי נעם" אין שום בעיה.
נעיר שהתוספות מסביר יפה את הסוגיה בפסחים, אבל הסוגיה בסוכה נותרת קשה לו: בסוגיה שלנו דווקא נראה שיש מחלוקת בין אביי ורבא ושכל פסוק הוא בעל משמעות שונה, שכן אחרת מה הטעם שהזכירה הסוגיה את דברי רבא על גבי דברי אביי. באמירתו של התוספות שהפסוקים זהים בתוכנם, יש דחק, וכאמור תוספות מעדיף את הדוחק הזה על פני הסתירה למסכת פסחים. דחק נוסף בפירושו של תוספות היא השאלה מדוע הפסוק של רבא לא הוזכר בדיון על הלולב? אם הפסוק אינו מתייחס לרעילות אלא לקוצניות לכאורה הוא היה אמור להופיע גם בסוגיה הקודמת. נעיף מבט בתוספות בעמוד הקודם ונראה שהוא מודע לקושיה זו ומתמודד איתה בדוחק רב:
דרכיה דרכי נועם – רבא לא היה שם משום הכי לא מייתי הכא קרא דהאמת והשלום כדלקמן.
תוספות אומר שהסיבה ששיטת רבא לא הוזכרה במסגרת הדיון על הלולב היא טכנית ופשוטה: רבא לא היה וכח בבית המדרש בזמן הדיון. כפי שראינו זוהי תשובה דחוקה, שהרי כל הדיון כולו נערך בדורות המאוחרים על ידי רבינא ורב אשי. אביי גם לא היה שם באופן מעשי אלא צוטט, וכמו שאביי צוטט כך גם רבא היה יכול להיות מצוטט.
ראינו אם כן שיש מחלוקת רש"י ותוספות בזיהוי ההרדוף ובקריאת הסוגיות והצבענו על המחירים והרווחים בשיטת התוספות. נותר לנו לשוב ולשאול: כיצד רש"י קרא את הסוגיה בפסחים? קושייתו של התוספות אכן גדולה שהרי עולה ממנה שהרדוף אינו רעיל כיוון שהרי הוא מוזכר כירק שיכולים לצאת בו ידי חובת אכילת מרור. כדי ליישב את שיטת רש"י נעיין בדבריו בפסחים ובמהר"ם חלוואה על הסוגיה.
רש"י בפסחים מפרש את ההרדופיני המופיע בתחילת הסוגיה כך:
הירדופנין – יש מפרשין אלוישנ"א לענה (אבסינת).
כלומר לשיטת רש"י הירק המוצע כאופציה למרור אינו הרדוף אלא לענה. נדייק ברש"י שהוא אומר ש"יש מפרשים כך" והיש מפרשים הזה הוא רש"י לשיטתו כיוון שכאמור ההרדוף בסוכה לשיטתו הוא סם המוות המוזכר בחולין. אולם עולה מרש"י שיש המפרשים אחרת. מהי האלטרנטיבה? נעיין ברש"י בהמשך כשהוא מפרש שוב את המילה הרדוף בהמשך הסוגיה
הירדוף – עץ שהמתיק בו משה את מי מרה, ואמרינן (בסוטה) (מכילתא פרשת בשלח): נס בתוך נס, שהוא היה מר, והוא הירדוף.
הזיהוי של רש"י כאן מעניין ורש"י מראה שיש סוג אחר של הרדוף ולכאורה נשמע שזהו ההרדוף הרעיל ולכן יש לשאול מדוע לא דחתה אותו הסוגיה על רקע רעילותו? לשאלה זו מתייחס המהר"ם חלוואה ועונה תשובה מפתיעה:
ואימא הרדוף מה מצה מין זרעים וכו', וא"ת אמאי לא שני ליה כההיא דפרק לולב הגזול דמקשה ואימא הרדופני ומשני אמר אביי דרכיה דרכי נועם כתיב והכא ליכא נועם משום קוצים דאית ביה רבא אמר האמת והשלום אהבו כלומר והאי סם המות הוא לבהמה ואפשר דלאדם נמי מזיק. א"ל התם שאני דניטול כבריתו איכא קוצים אבל הכא דלאכילה מתקן ליה במאי דבעי, וכן הכא כיון דרמז לשעבוד למצרים ומרירות עבדי' הוה אמינא דאע"ג דאית ביה קצת היזק שפיר דמי קמ"ל מטעמא אחרינא.
המהר"ם חלוואה אומר שאכן מדובר כאן בהרדוף הרעיל לבהמה וכנראה שיש לו נזק מועט לאדם. הסוגיה באמת העלתה על דעתה שבמצווה לאכול מרור, יתכן שהתורה רצתה שיהיה לנו היזק מועט כיוון שבאכילה זו אנחנו רומזים לסבל במצריים. ולכן כאן האמירה "דרכיה דרכי נעם" איננה רלוונטית כיוון שאין נעם באכילת המרור. ראינו אם כן שיתכן שלשיטת רש"י ההרדוף הוא אכן רעיל במקצת לאדם ויתכן שהכלל של "דרכיה דרכי נעם" "והאמת והשלום אהבו" איננו רלוונטי למצוות מרור.
לסיום נחזור לסוגיה ונחדד את הקריאה של רש"י בה. רש"י לשיטתו באמת ראה את ההרדוף כצמח רעיל לבהמה ומזיק במקצת לאדם. רש"י העלה על דעתו לפי הבנת המהר"ם חלוואה שבמצוות אכילת מרור נוכל לאכול ירק שמזיק לנו קצת. לאור הדברים האלו נוכל להבין יותר את מחלוקת אביי ורבא בסוגיה שלנו:
לשיטת רש"י. נטילת לולב אינה כרוכה באכילה אלא בנענוע. אביי חושב שההרדוף לא יכול להיות אחד מארבעת המינים כיוון שהוא פוצע. רעילותו אינה רלוונטית לדעת אביי כיוון שאין אנו אוכלים אותו, ולכן הוא בוחר דווקא את הפסוק "דרכיה דרכי נעם". רבא הולך בדרך אחרת ובוחר פסוק אחר: "האמת והשלום אהבו". אומר רבא אומנם אנחנו רק מנענעים את ההרדוף אבל טבעו האמיתי הוא מוות ולא חיים, ולכן למרות שאין אנו אוכלים אותו ההרדוף לא יכול להיות אחד מארבעת המינים. ארבעת המינים צריכים להיות תוכם כברם – ולכן אם יש בעיה בפנימיות – באמת של ההרדוף, אפילו אם אין הוא נאכל – פגם פנימי זה יפסול אותו לנטילת לולב.
סיכום:
- מיהו ההרדוף בסוגיה? לדעת תוספות זהו מין קוצני ולא רעיל. לדעת רש"י זהו מין רעיל לבהמה ומזיק במקצת לאדם.
- האם צמח רעיל במקצת יכול להיאכל למרור? לדעת תוספות בוודאי שלא! לדעת רש"י לשיטת המהר"ם חלוואה – יכול להיות שכן כיוון שבמרור אין מקום לכלל של נעם ושלום מאחר ומהותו היא רמז לסבל של מצריים
- מה היחס בין אביי לרבא – לדעת תוספות אביי ורבא מסכימים לחלוטין וכל אחד בחר לו פסוק אחר אולם אין בניהם מחלוקת. לדעת רש"י אביי פוסל רק על רקע החיצוניות כיוון שאין צורך לאכול את ארבעת המינים. לדעת רבא יש עילה לפסול בארבעת המינים גם על רקע בעיה באכילה ולא רק על רקע החיצוניות – ארבעת המינים לא יכולים להיות רעילים ובכך הוא נחלק עם אביי
- ראינו שבשאלות פרשנות צריך מעבר לדקדוק במילים בפסוק גם להתייחס לכללי פרשנות והקשר רחבים. דרכיה דרכי נעם והאמת והשלום אהבו. ולהקשר – האם מדובר במצווה המרמזת על סבל או מצווה שכל כולה התקרבות לריבונו של עולם.
