השבוע הדף היומי מזמין אותנו להתחיל להתכונן לשנת השמיטה שכבר נמצאת כאן ממש מעבר לפינה.. מוזמנים ומוזמנות ללמוד איתנו שתי מחלוקות מעניינות בין רש"י לתוספות ולהיכנס קצת למושגי השמיטה וגם לשאלה מה הקשר המתאים והראוי בין אנשים וחברות שמקפידים על ההלכה ברמה שונה.
המשנה בדף לט ע"א נותנת לנו הזדמנות לצלול קצת לתוך עולם השמיטה שכבר ממש דופק בפתחנו.. נלמד היום שתי מחלוקת פרשניות בין תוספות לרש"י שיכניסו אותנו לעולם המושגים של השמיטה.
המשנה מנסה להבין כיצד ניתן לקנות ארבעת המינים בשנת שמיטה וקובעת כך:
הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית:
אתרוג מוגדר הלכתית כפרי ועל כן חלה עליו קדושת שביעית שמייצרת דינים שונים: יש לנהוג בהם קדושה, לשיטת הרמב"ן יש מצווה לאכלם, יש איסור לסחור בהם ועוד.. המשנה מבחינה בין האתרוג שהוא כאמור פרי ומצריך חשיבה מיוחדת כיצד ניתן לרכוש אותו בשמיטה לבין הלולב (וגם ההדס והערבה) שמשום מה, והגמרא תעסוק בכך בהמשך, בקנייה שלו ניתן לנהוג מקח וממכר ככל שנה רגילה. הפתרון שמציעה המשנה לקניית אתרוג בשנת שמיטה הוא לקנות מאותו חקלאי גם את האתרוג וגם את הלולב וכך התשלום יהא על הלולב והאתרוג יינתן במתנה.
רש"י על המשנה מעיר הערה של גירסא ומסביר את טעמה:
לי נראה דהלוקח לולב מעם הארץ גרסי' דהא בעם הארץ קמיירי כדאמרי' בגמ' ועם הארץ לגבי חבר לא קרי ליה חבירו ואי לוקח נמי עם הארץ מי ציית לן להחזיק חבירו בחשוד:
רש"י מציע לגרוס במשנה: "הלוקח לולב מעם הארץ בשביעית" ולא כמו שמצוי לפנינו (וגם בכל כתבי היד של המשנה): "הלוקח לולב מחבירו בשביעית". הגירסא של רש"י הופכת את שהסוגיה תניח כמובן מאילו שמדובר על קנייה מחקלאי עם הארץ להיות נטועה בגירסת המשנה עצמה. את ההסבר לשינוי הגירסא שכאמור מציע רש"י מסברא מטעים רש"י בכך שהביטוי "לוקח מחברו" לא רלוונטי למשנה זו בשום תרחיש:
- אם מדובר על חבר שקונה מעם הארץ הרי שלא שייך לכנות עם הארץ בביטוי "חברו" שכן כנראה להבנת רש"י עם הארץ וחבר אינם מקיימים בניהם קשרי חברות.
- אם מדבור על עם הארץ שקונה מעם הארץ, אמנם שייך לתאר את מערכת היחסים בין השניים כחברות, אך במקרה כזה לא רלוונטי לדבר על חשד שנמצא בין השניים שכן גם הקונה וגם המוכר חשודים על הקפדה על הלכות שביעית..
תוספות בד"ה "חברו" מצטט את הצעתו של רש"י אך חולק עליה:
פירש בקונטרס דמעם הארץ מוקמי לה בגמרא ועם הארץ לגבי חבר לא קרי חבירו ועל חנם דחק דאשכחן בדוכתי טובא דקרי ליה חבירו דתנן בפ' הניזקין (גיטין סא. ושם) משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית ובפרק בכל מערבין (עירובין לב. ושם) האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים מתאנתי אוכל מהן עראי ומעשרן ודאי וקתני סיפא בד"א בעם הארץ ובשבת פרק שואל (דף קנ.) לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים ומוקי לה בחבירו נכרי:
דרכו הפרשנית של תוספות המתייחסת לכל מקום בש"ס דרך משקפיים הבוחנות וסוקרות את הש"ס כולו מעלה שיש כמה וכמה מקומות בש"ס בהם משתמשת המשנה בביטוי "חברו" או "חברתה" ביחסים שבין עמי הארץ לחברים, כך בגיטין סא ע"א, כך בעירובין דף לב ע"א וגם בשבת קנ ע"א..
המחלוקת בין רש"י לתוספות נוגעת לשתי נקודות מתודלוגיות:
- רש"י מציע לשנות גירסא מסברא, כמו שנרמז במילים איתם פותח רש"י את פירושו: "לי נראה" ואילו תוספות מבקש להסביר את הגירסא המונחת לפניו
- רש"י מסביר את המשנה באופן מקומי וממילא מתקשה בביטוי "חברו" ואילו תוספות סוקר את הש"ס כולו וממילא מגלה שיש מקומות נוספים בהם מכנים את עם הארץ "חבר" ביחסיו עם החבר.
ייתכן ומעבר למחלוקת הפרשנית, מתחבאת בין תוספות ורש"י גם מחלוקת עקרונית יותר: כיצד נכון לתאר וכיצד נכון לבנות מערכת יחסים בין חברים לעמי הארץ, בין מגזרים ששומרים מצוות בהקפדה שונה.. רש"י מתאר עולם בו יש הפרדה ומערכת יחסים עניינית וקרה של מקח וממכר בין המגזרים ואילו תוספות מתאר עולם בו יכולה להתקיים חברות ושכנות טובה בין המגזרים על אף ההבדלים הגדולים..
נעבור למחלוקת נוספת בין רש"י לתוספות הקיימת סביב הדיון במשנה זו. הגמרא שואלת מה יעשה הקונה במקרה בו החקלאי לא מעוניין לתת את האתרוג במתנה לקונה? רב הונא מתייחס לסיטואציה זו ומציע עיצה שכיום יש בה שימוש רב בקנייה של פירות הקדושים בקדושת שביעית:
לא רצה ליתן לו במתנה מהו אמר רב הונא דמבליע ליה דמי אתרוג בלולב. וליתיב ליה בהדיא? לפי שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ
רב הונא מציע להבליע את דמי האתרוג בלולב, כלומר להגדיר שבאופן פורמלי עלות הלולב גבוהה יותר וממילא מבחינת החקלאי הוא קיבל את כל הכסף שרצה אך מבחינת הקונה הוא שילם רק על הלולב סכום גבוה. כאשר הגמרא מבקשת להבין מדוע בעייתי לשלם לחקלאי עם הארץ את דמי האתרוג עצמו עונה הגמרא שיש איסור למסור דמי פירות שביעית לעם הארץ.
רש"י בד"ה "אין מוסרין" מסביר את טעמו של האיסור משקבל בהמשך הסוגיה חיזוק גם ממקור תנאי:
דהתורה אמרה "לאכלה" ולא לסחורה. שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית, הן ודמיהן, ולא שיעשה בהם סחורתו להצניע לאחר שביעית ולהעשיר. ועמי הארץ חשודין על כך לפיכך אין מוסרין להם דמים ליקח מהם כלום בדמים דקעבר "לפני עור לא תתן מכשול"
רש"י מזהה את בסיס האיסור של סחורת שביעית בכך שפירות שביעית צריכים להתבער. ביעור שביעית הוא דין הקובע שמרגע שמין מסוים כבר לא קיים בעולם ההפקר: כלומר בטבע הצומח ובעצים בחוץ – יש חובה על ביעורם גם מהבית. דין זה משמר את העובדה ששנת שמיטה מבקשת ליצר שיוויון בין המעמדות השונים, לעזור לנו להשתחרר מתאוות הצבירה ולזכור שאין לאדם בטחונות בעולם הזה אלא עליו לתלות יהבו בקב"ה הדואג לכל צרכינו. דין זה, לדידו של רש"י מסביר מדוע לא ניתן לשלם כסף לחקלאי שהינו עם הארץ שכן הוא חשוד שיצבור את הכסף שקיבל על מנת להתעשר ממנו ולא על מנת לחיות את צרכי היום יום. וממילא נתינת כסף לאדם החשוד שיעבור על איסור הוא בעייתי מדין "לפני עיוור לא תתן מכשול".
ושוב תוספות בד"ה "שאין" מצטט את פירוש הקונטרס אך חולק עליו:
פי' הקונט' דהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן ולא יעשה בהן סחורתו להצניע לאחר שביעית ולהעשיר וקשה דא"כ לישתרו כל אותן דתנן במס' שביעית פ"ז (מ"ה) שיש להן שביעית ואין להם ביעור ובהדיא פריך בשמעתין "אי הכי לולב אין לו ביעור דמתקיים הוא וקא אסר למסור דמיו לע"ה. אלא ה"ט דאיכא איסורי טובא שאין ע"ה נזהר לאסור לקנות בהן בהמה טמאה עבדי' וקרקעו' חלוק וטלית ומנעלי' ואין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספן ולא לספר דשביעית לאכילה ולשתיה ולסיכה ולא לשאר דברים ואסור לפרוע מהן חובו ואין מספר לדינים ולאיסורים שיש בפירות שביעית שצריך לנהוג בהן קדושת שביעית:
הקושיא שמקשה תוספות על פירושו של רש"י, תלויה במשנה במסכת שביעית פ"ז שם אומרת המשנה:
לולבי האלה והבטנה והאטדין, יש להם שביעית, ולדמיהן שביעית, אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור. אבל לעלין, יש ביעור, מפני שנושרין מאביהן.
תוספות טוען שאם רש"י צודק וטעם האיסור לסחור בפירות שביעית נוגע לחשש שהחקלאי לא יבער הפירות, הרי שלא היה חשש כזה במינים שלגביהם המשנה בשביעית קובעת במפורש שאין בהם חובת ביעור: לא בגידולים ולא בכסף שבהם נמכרו. כיוון שאיסור סחורה בפירות שביעית נוגע גם לגידולים אלו – חייבים להסביר אותו באופן רחב יותר שיחול ויסביר את האיסור באופן מנותק מחובת ביעור. יתרה מכך הסוגיה עצמה עוד רגע בע"ב תעמיד את המקרה של המשנה בלולב ואתרוג שגדלו בשנה השישית. העמדה זו תסייע לסוגיה להסביר את ההיתר לשלם עבור הלולב שכן הוא עדיין איננו קדוש בקדושת שביעית, בניגוד לאתרוג שלפחות לחלק מהשיטות, הרגע הקובע לגביו איננו כמו אילן שהחניטה היא הזמן הקובע, אלא בדומה לירקות: זמן הלקיטה הוא המגדיר לאיזה שנה שייך, ועל כן קדוש אע"פ שגדל בשנה השישית. כך או כך הסוגיה שם מניחה שאם הלולב היה קדוש בקדושת שביעית היתה בעיה לשלם גם עליו אע"פ שלולב הוא אחד מהצמחים שהמשנה בשביעית מזכירה במפורש שאין בו דין ביעור ועדיין יש בו בעיית סחורה..
קושיא זו מובילה את תוספות להציע הסבר אחר לאיסור לתת לעם הארץ דמי פירות שביעית. תוספות מזכיר שלא רק דין ביעור מקשה על האפשרות לתת כספים שנתפסת בהם קדושה לעם הארץ, אלא איסורים נוספים חלים על כסף זה: אסור לקנות מכסף קדוש זה בהמה טמאה ועבדים וקרקעות ואסור לקנות בכסף קדוש זה בגדים תחתונים כמו חלוק ונעליים ואסור לשלם בכסף קדוש זה לצרכים שאינם אכילה ושתייה וסיכה ואסור לפרוע בכסף קדוש זה חובות ועוד ועוד.. כאשר נותנים לעם הארץ כסף תמורת פירות שביעית – עם הארץ מקבל כסף שנתפסה בו קדושה. אנחנו לא סומכים עליו שינהג בו כדין וישתמש בו רק לשימושים המותרים וממילא זו הסיבה בגינה אסרה המשנה לקנות מעם הארץ אתרוג קדוש. הסבר זה מתאים גם לצמחים כמו לולב שקדושה יש בהם אך דין ביעור בהם ובדמיהם לא קיים.
סיכום:
פגשנו שתי מחלוקת של רש"י ותוספות סביב המשנה בדף לט ע"א. המחלוקת הראשונה עסקה בשאלה מתדולוגית של שינוי גירסא במשנה וביחסים שבין חברים לעמי ארצות והמחלוקת השנייה עסקה בשאלה מה טעם האיסור לתת לחקלאי עם הארץ כסף שנתפסה בו קדושת שביעית.
שתי מחלוקות אלו הכניסו אותנו לתוך עולם המושגים של השמיטה: הדינים, ההלכות, האיסרים והקדושה המיוחדת המצויה בו
