איך פוסקים הלכה? האם יש בהלכה רבדים שונים: חלק עממי המיועד להמון וחלק אריסטוקרטי המיועד רק למי ששואל? האם כאשר המציאות משתנה ההלכה משתנה יחד איתה? בשאלות אלו נדון דרך דברי רש"י ותוספות על דף הגמרא שלנו היום..
בעזרת ה'
המשנה בדף כט עוסקת באיסור למדוד ביום טוב ומתארת מה היא הדרך בה יכול אדם למדוד בכל זאת ביום טוב ובשבת:
אומר אדם לחברו: מלא לי כלי זה, אבל לא במדה. רבי יהודה אומר: אם היה כלי של מדה – לא ימלאנו. מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מדותיו מערב יום טוב ונותנן ללקוחות ביום טוב. אבא שאול אומר: אף במועד עושה כן, מפני ברורי המדות. וחכמים אומרים: אף בחול עושה כן, מפני מצוי המדות.
רש"י על המשך הסוגיה מסביר את טעמה של התקנה וכותב בד"ה "לא ימדוד":
אפילו ליתן לבהמתו, שנראה כמודד למכור.
כלומר לדידו של רש"י טעם תקנת חכמים היא שהמדידה מייצרת מראית עין של מקח וממכר שאסור ביום טוב ובשבת. בסוף מסכת שבת ישנו דיון מקביל העוסק באיסור מדידה בשבתות ובימים טובים ובהיתר שהתירו חכמים פעולה זו לצד פעולות נוספות כאשר המטרה של הפעולה היא מצווה, ושם מבאר תוספות שהתירו חכמים איסורים "משום מצווה" רק כאשר חומרת האיסור קלה, כמו מדידה שטעם התקנה הוא "עובדין דחול"
גבי מדידה דהתם לא הוי איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדא דחול
כלומר נראה שרש"י ותוספות חלוקים בטעם האיסור למדוד: האם הוא משום מריאת עין של מקח וממכר או משום עובדין דחול. למחלוקת זו יכולות להיות נפק"מ רבות בשאלה האם מדידה בבית שאיננה קשורה למקח וממכר: כמו מדידה פרטית במטבח שלי, או אפילו מדידת חום בשבת וכדומה נכללות בתקנת האיסור למדוד או שהן פעולות מותרות (ומי שרוצה להרחיב בנידון זה מוזמנת לעיין באגרות משה על או"ח ח"א תשובה קכח)
הסוגיה בהמשך דנה במימרא של רב המתיר לאשה למדוד קמח ביום טוב לפני שלשה ועושה העיסה לחלות החג.
אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: מודדת אשה קמח ביום טוב ונותנת לתוך עיסתה, כדי שתטול חלה בעין יפה. ושמואל אמר: אסור. והא תנא דבי שמואל מותר! – אמר אביי: השתא דאמר שמואל אסור, ותנא דבי שמואל מותר, שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן.
טעם ההיתר המובא בפי רב הוא: "כדי שתיטול בעין יפה" ומסביר רש"י:
שיעור חלה אחד מעשרים וארבעה לכהן, וכשאינה יודעת מדת עיסתה – היא מקמצת ואומרת אין כאן כל כך, אבל כשיודעת מדת עיסתה – יודעת מה תפריש, ועינה יפה בה.
כלומר: כיוון שהאשה צריכה להפריש חלה מהעיסה ושיעור ההפרשה הוא אחד חלקי עשרים וארבע – אנחנו חוששים שאם לא נאפשר לה למדוד היא תפריש בצורה מקומצת לכהנים ועל כן מאפשרת לה ההלכה למדוד כך שוכל לדעת בדיוק הכמות ולהפריש בעין טובה..
על ההיתר של רב מביאה הסוגיה דיון מה היא שיטתו של שמואל: בתחילה קובעת הסוגיה ששמואל חולק ואוסר מדידה כזו, אך מיד היא מצטטת מקור בשם: "תנא דבי שמואל" בו כתוב במפורש ששמואל התיר, ממש כמו רב, את מדידת הקמח לאשה המכינה חלות בחג.. רש"י עוזר לנו להבין מהו המקור אותו מצטטת הסוגיה ומספר בד"ה "תנא דבי שמואל" שהיה לשמואל מעיין "ספר תוספתא" בו סידר טקסטים שונים שקיבל מתנאים שקדמו לו.. ספר זה לא הגיע לידינו ומה שיש לנו הוא רק התוספתא המיוחסת לרבי חייא ורבי אושעיא, אך דברי רש"י מזכירים לנו שככל הנראה הרבה מתורת הקדמונים נעלמה לנו ברבות השנים – בחוסר טכנולוגיה של דפוס והפצה וזו הזדמנות להודות לקב"ה שנולדנו בעולם בו יכולת השימור של התורה והחידוש פשוטה..
כדי ליישב את הסתירה בין דברי שמואל לבין העולה מהספר שקיבץ שמואל, מציעה הסוגיה: "שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן". רש"י מסביר את האוקימתא של הסוגיה:
והוא שנה במשנתו מותר, שמואל בשמעתיה דאמר אסור – הלכה למעשה אתא לאשמועינן שהבא לשאול הלכה לעשות מעשה מורין לו אסור, ואי חזינן איניש דעביד – לא מחינן בידיה, דהלכה דמותר ואין מורין כן.
כלומר רש"י מסביר שבעולמו ההלכתי של שמואל יש בהלכה זו פער בין ההלכה למי שבא לשאול לבין ההלכה למי שלא בא לשאול. במימרא הגדיר שמואל את ההלכה ואילו בספר התנאים שאסף שמואל מוגדרת ההלכה למי שלא שואל וממילא הקביעה שאם רואים אדם פועל שלא על פי ההלכה: אלא מודד ביום טוב את בצק העיסה אין צורך להעיר ולמחות בידיו. מבחינה קונספטואלית המבנה המוצע כאן הוא מרתק ומזמין מחשבה נוספת מה היא הלכה? עד כמה יש בה ריבוד מוגדר? ומה מידת האחריות שלי לקיום ההלכה של הזולת?
במסגרת גפ"ת נתקדם לראות את הדיון המובא בדברי תוספות על הסוגיה.. תוספות פותח בציטוט דברי רש"י ומיד אחריהם מביא את הסבר בה"ג לאוקימתא של הסוגיה:
מיהו בה"ג פירש ושמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן ופליג אברייתא ופליג ארב
כלומר בה"ג חלק על הסברו של רש"י וממילא חלק על כל המבנה המוזר שלהלכה מרובדת והסביר שדברי שמואל במימרא החולקים על רב הם שיטת שמואל האמיתית ואילו במקור הכתוב רק הביא שמואל את שיטת התנאים החולקים והבין שהלכה נפסקת כמותם ולא כמו שיטתו שלו.. ההסבר החלופי של בה"ג למהלך הסוגיה – מארגן את שיטת שמואל באופן סיסטמתי, ופותח לנו פתח ללמוד קצת על דרכי הכרעת ההלכה במחלוקת רב ושמואל, כמו שממשיך תוספות אצלנו:
ויש שפוסקין כשמואל ואף על גב דהלכה כרב באסורי מ"מ מדאמר סתמא דהש"ס שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן משמע דהלכה כותיה ויש פוסקין כרב משום דהלכה כרב באסורי וכ"ש הכא דהא תנא [דבי] שמואל כותיה דרב
תוספות מניח כדבר פשוט שכאשר יש מחלוקת רב ושמואל בש"ס: אם הנידון הוא "באיסורי" הלכה כרב ואם הנידון הוא "בממונות" הלכה כשמואל. אצלנו מביא תוספות מחלוקת כיצד יש להכריע במקרה זה: כיוון מצד אחד זה מקרה קלאסי העוסק באיסורים: הלכות שבת ויום טוב, אך מצד שני אם נבאר את המשפט החותם את הסוגיה: "שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן" כהכרעה של הגמרא שכאן הלכה כשמואל – הרי שיש להכריע כאן באופן חריג כשמואל (כמו בשלושה מקרים נוספים המוזכרים במפורש בגמרא שהם איסורים הם הלכה כשמואל). אגב דיון זה הביא תוספות ביאור נוסף למשפט החותם את הסוגיה. כלומר:
לרש"י: הכפילות בדברי שמואל קשורה לפער בין ההלכה להמון להלכה למי ששואל
לבה"ג: הכפילות בדברי שמואל קשורה לפער בין שיטת שמואל להכרה שלו שהלכה למעשה כרב
לתוספות: הכפילות בדברי שמואל קשורה לפער בתוך עמדתו של ששמואל: במקור אחד סבר שאסור ובמקור אחר סבר שמותר והכריע למעשה כמו רב שמותר.
העקרון שעליו מונחים דברי תוספות שהלכה כרב באיסורים וכשמואל בממונות, מובא כבר בש"ס בשני מקומות (מסכת בכורות דף מט ע"ב ומסכת נידה דף כד ע"ב), בטעם הדבר מצאנו שני הסברים בפוסקים:
- הרא"ש בביאורו למסכת בבא קמא (פרק ד' סימן ד) כותב:
כן דעתי נוטה דמאיזה טעם עשו חכמי הגמרא כלל זה לפסוק הלכה כשמואל בדיני וכרב באיסורי בכל מקום. לפי שידעו ששמואל היה רגיל תמיד לפסוק דינין ולכך היה מדקדק בהן ויורד לעומקן ומשכיל על כל דבר אמת. וכן רב היה רגיל לדקדק בהוראת איסור והיתר לכך סמכו על הוראותיו לעניני איסור והיתר.
כלומר לדידו של הרא"ש טעם הכלל קשור לבקיאות ולתחום העניין שהיה לכל אחד מהאמוראים אלו: רב היה רגיל לפסוק באיסורים וממילא רכש בקיאות ועמקום גדולה בתחום זה ואילו שמואל היה רגיל לפסוק בממונות וממילא רכש בקיאות ועמקות דווקא בתחום זה.
- הרב יאיר בכרך כותב בשו"ת חוות יאיר (סימן צ"ד) סברא אחרת לעניין:
ולולי דמיסתפינא אמינא כי שמואל לרוב חקירתו וידיעתו באצטגנינות ורפואות לא היה בקי אף כי אמר שלא נסתכל באיצטגנינות רק כשהולך לעשיית צרכים מ"מ היתה דעתו משוטטות עד כי היו נהירין לו שבילין דרקיע וכו' והיה מופלג בעיון ושיקול הדעת שהוא כח המצייר והמדמה והמפריד בין דבר לדבר בסברא כל דהו ומצד זה דיני ממונות הם מקצוע גדול דיש חדשים לבקרים ומעט מזעיר נמצא במשנה וברייתא וצריך שיקול הדעת קולע אל השערה ולא יחטיא… ורב היה מלא ברכת ה' במשניות וברייתות עד שאמרו עליו רב תנא ופליג.
כלומר הרב בכרך מציע שההבדל איננו נוגע לשאלת תחום העיסוק של כל אחד מהאמוראים הללו אלא קשור לתכונת האופי והכשרון המיוחד של כל אחד מהם והכשרון הנדרש לכל מקצוע ותחום בתורה: לדיני ממונות צריך בעיקר סברא וחכמת ההיגיון שכן כל מקרה שונה ממקרה אחר וזה היה הכשרון המיוחד של שמואל ואילו לאיסורים צריך בעיקר יראת שמיים ובקיאות עצומה בהלכה וזה היה הכשרון המיוחד של רב..
נחתום בסוף דברי תוספות שפותחים פתח מעניין נוסף לצורת התגלגלות והתפתחות ההלכה:
ואומר הר"ר שמואל מאייבר"א דאפי' למ"ד דהלכה כרב מ"מ אסור לנו בזמן הזה למדוד משום ליטול חלה בעין יפה דדוקא בימיהן שהיו מפרישין חלה אחת מכ"ד ונותנין לכהן שייך לומר דמותר משום עין יפה אבל אנו שאין מפרישין כי אם מעט אפילו מעיסה מרובה ואותו מעט נמי אינו נאכל אלא נשרף אין למדוד דלא שייכא סברא דקאמר הכא כדי שתטול חלה בעין יפה אלא יש לנו לשער מאומד שתהיה בריוח כשיעור משום הברכה
רבי שמואל מאייברא, אחד מבעלי התוספות, מסביר שכיוון שטעמו של ההיתר לדידו של רב הוא כדי שיוכלו להפריש חלה מהעיסה באופן יפה – היתר זה לא שייך היום כאשר אנחנו לא מפרישים חלה לכהן אלא רק מפרישים באופן סמלי ושורפים את החלה הטהורה – כיוון שדיני מתנות כהנים לא חלות למעשה היום.. סיוג זה פותח את השאלה עד כמה איסורים והיתרים נשארים תקפים ורלוונטים גם כאשר טעמם פג..
