Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility דלג לתוכן

ברכה וקללה – גפ”ת 81

המסכת שלנו מלאה בחוויה של גזירת הקב”ה הכועסת ומקללת את העולם ובניסיון שלנו בתפילה ובתענית להפך את המציאות לברכה. הגמרא שלנו מתארת לנו שלעיתים השינוי הזה מתרחש עוד לפני המציאות כבר בתודעה של האדם שלומד לקבל קללה כברכה.. איך זה קורה? מוזמנים להצטרף אלינו לגפ”ת.

 

בעזרת ה’

 

המשנה הפותחת את פרק שלישי של מסכת תענית מתארת שבניגוד לתהליך המדורג שתואר בפרק הראשון של המסכת בו התענית מתקדמת עם לוח השנה ואט אט ככל שהגשם לא מגיע קובעים חכמים תעניות וגזרות נוספות, ישנן צרות שמתריעין עליהן מיד. אחת הדוגמאות למקרה כזה הוא מה שהמשנה מתארת: 

וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים דכתיב (עמוס ד’) “והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר חלקה אחת תמטר וגומר” אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות רבי עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות: 

בשונה משאר הדוגמאות במשנה המרחיבות את דיני התענית גם לצרות שאינן העדר גשמים, הרי שמקרה זה לכאורה מתאים ושייך לסוג הצרות בהן עסקה המסכת בפרקים הראשונים ואם כך לא ברור מדוע כאן נקטה המשנה תענית מיידית? התוספות יום טוב על המשנה מתייחס לשאלה זו ומסביר: 

בהא היינו טעמא שאותה העיר מתרעת מיד ואינה נוהגת סדר התעניות האמורות ברביעה ראשונה אף על פי שאין צרתה [אלא] עצירת גשמים. לפי שהדבר מראה בעצמו שזה בא עליהם בגזירתו של הקדוש ברוך הוא ולא במנהגו של עולם. ולפיכך ראוי שיתענו ויתריעו מיד ומש”ה מייתי קרא דכתיב והמטרתי על עיר אחת וגו’ 

המציאות הייחודית בה הגשם נמנע מעיר אחת מבטאת ככל הנראה באופן מיידי את חוסר הטבעיות במצב וממילא התעניות נקבעות באופן מיידי ללא המתנה לדרכו של עולם. 

 

הסוגיה על המשנה מבקשת להסביר מדוע גם העיירות הסמוכות מתענות לשיטת ת”ק או מתריעות לשיטת ר”ע ובניגוד למה שהיינו חושבות שהתענית והתרועה שלהן היא כהשתתפות בצרת העיר השכנה, מסבר רב יהודה בשם רב: 

וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים כו’. אמר רב יהודה אמר רב: ושתיהן לקללה. 

רש”י מסביר את דברי רב יהודה בשם רב:  

אקרא קאי, האי דכתיב על עיר אחת אמטיר ועל עיר אחת לא אמטיר – שניהם לקללה, אותה שימטיר עליה – רוב גשמים שמקלקלין את התבואה, ואת שלא ימטיר – אין גשמים ואין תבואה גדילה, אשר לא תמטיר עליה מוסב הדבר על העב, שהעב בלשון נקיבה, דכתיב (מלכים א’ יח) הנה עב קטנה ככף איש עולה מים.

רש”י פותח את פירושו במילים: “אקרא קאי” ומסביר שדברי רב אינם מוסבים על הדין של המשנה המתארת שהערים שסביבות העיר עליה לא יורד גשם מתענות  – אלא על הפסוק מספר עמוס המצוטט במשנה המתאר מצב בו עיר אחת מקבלת גשמים והעיר הסמוכה לה לא. את הגשם על העייריה שמקבלת גשמים מסביר רש”י כגשם לא טבעי גם הוא שמקלקל את התבואה. 

ההסבה שעושה רש”י לדברי רב יהודה בשם רב כמבארים את הפסוק מעמוס ולא את המשנה מעניינים ונראה שמותירים את המשנה בהבנה הפשוטה שלה שהערים הסמוכות מתענות ומריעות כהשתתפות בצרת העיר עליה לא יורדים הגשמים ולא מקללה שנוחתת עליהם. 

מכאן מביאה הגמרא אסופה של מימרות של רב יהודה בשם רב שעושה תנועה הפוכה המסבירה פסוקים שונים הנראים כקללה דווקא לברכה. לאחר הסבר מהפך כזה של פסוק ממגילת איכה ומספר מלאכי, מביאה הסוגיה פסוק מספר מלכים וגם אותו דורש רב יהודה בשם רב באופן כזה שמה שנשמע לקללה מוסבר כברכה:  

“והכה ה’ את ישראל כאשר ינוד הקנה במים”, אמר רב יהודה אמר רב: לברכה. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא – טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכן בלעם הרשע; אחיה השילוני קללן בקנה, אמר להם לישראל והכה ה’ את ישראל כאשר ינוד הקנה, מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו – אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עמהן. דממו הרוחות – עמד הקנה במקומו. אבל בלעם הרשע בירכן בארז, שנאמר כארזים (עלי מים), מה ארז זה אינו עומד במקום מים, ואין גזעו מחליף, ואין שרשיו מרובין, אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית – עוקרתו והופכתו על פניו. ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים. 

כלומר המכה שמכה הקב”ה את ישראל היא שנהיה כקנה שנד במים. על פניו נשמע שהקללה הופכת את עם ישראל להיות חסרי יציבות וקביעות בעולם, אך כפי שמסביר רב יהודה בשם רב שהקנה הוא בעל כוח ועוצמה מיוחדים והרכות שלו היא זו שמאפשרת לו לעמוד בכל רוחות העולם ולא להישבר. כבסיס לדרשה זו מצוטטת דרשה על פסוק מספר משלי: “נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא”. הרי”ף, חכם שחי במאה ה-17 בסוריה (וקיצור שמו זהה לרי”ף – רבי יצחק אלפסי) כתב פירוש לספר “עין יעקב” שקיבץ את אגדתות התלמוד, ושם הוא מסביר את התשתית לדרשה שבפסוק: 

נראה דהוקשה בכתוב שאינו מקביל נאמנים לנעתרות והל”ל נאמנים פצעי אוהב ומכזבים נשיקות שונא. או יאמר מעוטים פצעי אוהב נעתרות שהוא לשון מרובים נשיקות שונא לזה דריש

הרי”ף עומד על כך שהפסוק לכאורה מייצר הנגדה בין “פצעי אוהב” ל”נשיקות שונא” אך המילים המתארות כל אחת מהנתונים הללו אינן נראות סותרות זו את זו: “נאמנים” איננו היפוך של המילה “נעתרות”. הרי”ף מציע שהנגדה מלאה הנמשכת מהמילה “נאמנים פצעי אוהב” היתה צריכה להיות “מכזבים נשיקות שונא” והנגדה מלאה הנמשכת מהמילה “נעתרות נשיקות שונא” היתה צריכה להיות “מעוטים פצעי אוהב”. 

חוסר סימטריה זו הטרידה כנראה גם את בעלי התוספות שאמנם לא מנסחים זאת כשאלה נראה שניצבים בתשתית דבריו של תוספות בד”ה “ונעתרות”.   

תוספות פותח באמירה: 

פירוש כלומר נאמנים פצעי אוהב וחילופיהן בשונא 

כלומר ברור שפירוש הפסוק אמור להכיל הנגדה בין פצעי האוהב ונשיקות השונא. לאחר קביעה זו מציע תוספות שלוש הצעות שונות לקריאת הפסוק שנותנות כל אחת מהן פשר אחר לפסוק וולמורכבות האנושית של מערכות יחסים שהוא מכיל בתוכו:

  • ונעתרות לשון הפוך בעתר פורק”א בלע”ז שמהפכין בה את התבואה. והכי פשטיה דקרא “פצעי אוהב נאמנים” שהוא עושה לטובה, אפילו כשמכה חבירו מתכוין לטובה “ונשיקות שונא” הם להיפך שעושה הכל לרעה 
  • וי”מ פשטיה דקרא הכי “נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא” כלומר ונעתרות לשון ריבוי כלומר נשיקות שונא דומים הם למשא כלומר הם מרובות ולמשא לעולם. 
  • וי”מ הכי כשאוהבים עושים מריבה ושונאים זה את זה השנאה נאמנה והכי פירוש “נאמנים פצעי אוהב” הפצעים זהו השנאה שבין אוהבים הם נאמנות “ונעתרות נשיקות שונא” פי’ דכששונאים עושים שלום זה לזה השלום והפשרה שביניהן אמנה וקיימת והיינו נעתרות נשיקות שונא כלומר נשיקות שונא נעתרות.

 

הפירוש הראשון שמציע תוספות למילה “נעתרות” הוא היפוך. תוספות אמנם לא מגלה לנו מה המתודה שמובילה אותה לפרשנות זו, אך בעל מסורת הש”ס שולח אותנו בצידי הגמרא המודפסת לגמרא במסכת סוכה דף יד ע”א שם בהקשר לדיון טומאת סכך, כתוב “הואיל וראויות להופכן בעתר”. כומר פירוש זה נולד מהמתודה הפרשנית המורגלת אצל בעלי התוספות: בדיקה של מושג במקורות אחרים בש”ס והסברת הטקסט שלנו על פי העולה ממקור אחר. “עתר” פירושו היפוך ומשמעות הפסוק: “פצעי אוהב נאמנים” ומטיבים והופכם נמצא בנשיקות השונא שמרעות. את הקושיא שמעלה הרי”ף פותר הפירוש הראשון של תוספות על ידי העמדת המילה “נעתרות” לא כמבטאת תיאור בעל תוכן הפוך לתיאור “נאמנים” אלא כמתארת את עצם ההנגדה עצמה. 

האמירה ביחסים אנושיים המתחבאת בפרשנות זו היא ההבנה שכוונות אינן נבחנות בצורה הפשוטה שלהם: לעיתים הביטוי החיצוני הוא פצע מכאיב אך כאשר מערכת היחסים היא של אהבה – גם בפצע והביקורת ניתנות על מנת להיטיב, ולעיתים הביטוי החיצוני נראה מנשק ומחבק אך כאשר הוא ניתן משונא – סביר שהכוונה  המתחבאת מאחוריו היא קשה ורעה..  

הפירוש השני שמציע תוספות למילה “נעתרות” הוא עשירות. דומה שהמתודה הפרשנית בה משתמש תוספות שגם היא איננה נחשפת בדבריו עצמו היא הארמית בה “תו” ו”שין” מתחלפות ואזי נעתרות פירושו נעשרות. פירוש הפסוק כהופכי מצריך באפשרות זו תוספות על הנאמר עצמו: פצעי אוהב נאמנים ונעימים ולעומתם נשיקות שונא מרובות ולכן כבדות, מטילות משא לא קל ולא נעימות.    

גם פירוש זה מצביע על כך שיחסים אנושיים נבחנים בטיב היחסים עצמם ובפוזיציה הפנימית שאנחנו חווים מול הזולת  יותר מאשר בביטוי הממשי שאנחנו מקבלים מהסובבים אותנו. אך בעוד הפירוש הראשון ייחס דואליות זו לעמדת הנותן, פרשנות זו מייחסת את הדואליות לחווית המקבל: כאשר אנחנו נפגשים עם אדם  אוהב הכל מתקבל אצלנו באהבה, גם כאשר הביטוי הוא קשה, וכאשר אנחנו נפגשים עם אדם שונא, הכל מתקבל אצלנו בקושי ובשנאה. 

הפירוש השלישי של תוספות מונח על הבנה ש”נאמנים” ו”נעתרות”, אינן מילים מנוגדות, אלא מילים נרדפות המבטאות שתיהן אמנה וקיום של מציאות. כאשר הפירוש של הפסוק הוא שמחד כאשר אוהבים פוצעים זה את זה ורבים – המריבה נותרת חזקה וקיימת ומאידך כאשר שונאים מתנשקים ומשלימים זה עם זה  – החיבוק והקשר מצליחים גם הם להתקיים בחוזקה. 

פירוש זה מציע את הגלים והיכולת לקלקל כמו גם לתקן מערכות יחסים ולהפוך מאוהב לשונא אך גם משונא לאוהב.. 

מבחינה פרשנית הציע תוספות שלושה פירושים עם מתולוגיה שונה:

  1. נעתרות – מילה חסרת תוכן מתאר ספציפי אלא מילה המקדימה תנועה של הנגדה בין מה שתואר עד כה למה שיתואר בהמשך. הכלי הפרשני איתו השתמש תוספות לביאור היה עיון בסוגיות מקבילות. 
  2. נעתרות – מילה המתארת עושר וריבוי שבתוספת ביאור הופכת לתיאור ניגודי בעל תוכן ספציפי למילה “נאמנים” שתיארה  את פצעי האוהב. הכלי הפרשני איתו השתמש תוספות לביאור היה ארמית. 
  3. נעתרות- מילה המתארת התקיימות של מצב וזה החלק בפסוק שאיננו מנוגד לתיאור בחלק הראשון של הפסוק אלא דווקא מקביל. הכלי הפרשני איתו השתמש תוספות לביאור זה נותר לא ברור וגם הקביעה ש”נעתרות” עשויה להיות מילה נרדפת ל”נאמנים” נותרה עלומה. 

 

בהקשר למסכת תענית המתארת את מערכת היחסים בין הקב”ה לעם ישראל: שלושת הדרשות מקבלות חשיבות.. ההבנה שמה שניתן לנו על ידי ה’ כצרה וקללה ניתן מאהבה ורצון לתשובה וקשר, ההבנה שעלינו לחוות גם את הכאב והקושי שצורה של מפגש עם הקב”ה וההבנה שניתן לתקן מערכת יחסים ולהסיר את מחיצת הברזל הקיימת לעיתים בינינו לבין הקב”ה ולקיים מערכת יחסים חדשה ואוהבת ויציבה.. 

 

 

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס)

הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש ישיבת דרישה ומלמדת קורס בהדרן. היא מלמדת גמרא עיון במת"ן, מכון תורני לנשים בירושלים. עמדה בראש תכנית ה"מתיבתא" במת"ן. עמדה בראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום במשך כחמש שנים ושימשה כעשור בתפקיד רבנית בית הספר בתיכון 'פלך' ירושלים. למדה שלוש שנים בבית המדרש במגדל עוז, ארבע שנים במכון התלמודי הגבוה במת"ן ושנה בתוכנית ההלכה בבית מורשה. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני בתלמוד מאוניברסיטת בר אילן. מתגוררת בבת עין, נשואה לדוד ואם לחמישה ילדים.
גלול כלפי מעלה