מהו סודו של טו באב? ומדוע לסיים בו את מסכת נענית. נעיין בפט גמרא וברש"י ורשב"ם ונגלה סוד נוסף שמתחבא בשמחה של טו באב סוד מתוק במיוחד ללומדי התורה של שבעלפה. הצטרפו אלינו לגפת האחרונה במסכת תענית
הגענו לאקורד הסיום של מסכת תענית. סיום שיש בו כדי להאיר באור אחר את המסכת כולה. נקשיב לפשט הגמרא, לפירוש רש"י ולקושיה העולה מפירושו של הרשב"ם נכדו של רש"י מבעלי התוספות.
א. משנה וגמרא
המסכת מסתיימת במשנה העוסקת בימי האבל של עם ישראל ובימים של שמחה – יום הכיפורים וטו באב.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו….
הגמרא בדף ל ע"ב שואלת על משנה זו שאלה מתבקשת:
בשלמא יום הכפורים – משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא?
יום הכיפורים הוא יום מפורסם ולכן אין צורך להציגו, הסוגיה רק מחדדת את הקשר העמוק בין סליחה ומחילה לשמחה ולחגיגה על נתינת הלוחות השניים. ט"ו באב לעומתו הוא יום אנונימי – מה ארע בו? לשאלה זו נותנת הגמרא סדרה של שש תשובות:
- 1. אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.
- אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? אמר רב: ממנו, ולא מבנינו.
- (אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור.
- עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו.
- רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב – שלא הסריחו, והמטיב – שנתנו לקבורה.
- רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל. מכאן ואילך, דמוסיף – יוסיף, ודלא מוסיף יסיף מאי יאסף? אמר רב יוסף: תקבריה אימיה.
האמוראים מציינים ימים שבהם היו ארועים מיוחדים לעם ישראל אולם ארועים אלו מתוארים בשפת קוד – רש"י עוזר לנו לפענח את הקוד, ולאחר הפיענוח אנו רואות שכל הארועים הללו אינם ארועים טובים בפני עצמם אלא הם מצבים מורכבים ואפילו קשים שיש בהם גם טוב המעורב בהם. נתחיל לפרש את הדעות האחרונות ונתקדם אל עבר הדעות הראשונות.
הפסקת כריתת עצי המערכה אינה ארוע משמח בפני עצמו הרי אנו רוצים בעבודת המקדש! אלא שהפסקה זו גם מאפשרת לימוד תורה. הרוגי ביתר שהובאו לקבורה, זו נחמה קטנה לאחד הארועים הקשים שעברו על עם ישראל, הושע בן אלה שהיה רשע, כלומר עדיין הייתה עבודה זרה בישראל רק שהתאפשרה הבחירה לבחור בעבודת ה' ולא בעבודת האלילים.
לפי פשט דברי הגמרא עולה שהשמחה בט"ו באב היא שמחה חלקית, שמחה הצומחת מתוך כאב, חוסר או סיום. שמחה חלקית, נקודת אור באפילה, חצי הכוס המלאה. סיום זה למסכת תענית מדגיש את הערבוב בין אורות וצללים בעולמנו. התפר בין שמחה לעצב הוא דק. וכמו שאנו נדרשות לגזור תעניות ולזעוק על צרותינו, כאשר מתנוצץ הטוב בחיינו גם אם הוא מועט כמו הנחמה בקבורת הרוגי ביתר, גם אם הוא חלקי כמעשהו של הושע בן אלה, וגם אם הוא נובע ממצווה שאין אנו יכולים לעסוק בה כעת אבל אנחנו מודות על הזכות לעסוק בה בעבר, כהכנת העצים למערכה, עלינו לאחוז בטוב זה ולחולל איתו. הדברים הללו נכונים גם לשלושת הארועים הראשונים שהוזכרו בגמרא. לארועים אלו נתייחס יותר בעיון וננסה בעזרת ראשונים ואחרונים לעמוד יותר בדיוק על טיבם.
רש"י ורשב"ם
שלושת הארועים הראשונים שמוזכרים בדברי האמוראים שייכים לדורות הראשונים: דור המדבר ודור הכניסה לארץ. שני הארועים הראשונים מוכרים לנו מספר במדבר ומספר שופטים ונראים קשורים אחד לשני. בשניהם יש הגבלה שהיתה על נישואין בעם ישראל שהופכת להיות מותרת בט"ו באב. בנות צלפחד שבעקבותיהם חודשה ההלכה שבת ישראל תירש בהעדר בנים, חידשו גם הלכה שנהגה לדורן בלבד: בדור ירושת הארץ בת יורשת לא יכלה להתחתן עם שבט אחר מאשר שבטה המקורי כדי לשמור על נחלת השבט. הגבלה זו הותרה בט"ו באב. גם האיסור להתחתן עם בני בנימין הותר באותו התאריך. רש"י בפירושו מסביר לנו את סיפור הרקע על שני ארועים אלו, אולם לא מפרש לנו מדוע דווקא בט"ו באב הותרו הנישואין בשני ארועים אלו.
נתבונן בפירוש רש"י:
שהותרו שבטים לבא זה בזה – דרחמנא אמר וכל בת יורשת נחלה וגו' (במדבר לו) וכתיב (שם) ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו בני ישראל ועמדו והתירו דבר זה בחמשה עשר באב.
זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' – זה מיעוט הוא, כלומר, לא יהיה דבר זה נוהג אלא בדור זה, בדור של בנות צלפחד.
לבא בקהל – לישא נשים, לפי שנשבעו ישראל מלהינשא להם, כדכתיב בשופטים (כא).
ממנו – מיעוט הוא, דכתיב איש ממנו לא יתן בתו לבנימין – לא גזרו אלא מהם (ממנו), אבל מבניהם לא גזרו.
כאמור רש"י מציין שההיתר ארע בט"ו באב אך לא מציין סיבה מיוחדת לכך שההיתר הותר אז.
הארוע השלישי -"כלו מתי מדבר", אינו מתואר בפשט הכתובים ורש"י נדרש להשלים לנו סיפור דרמתי ברקע. פירושו של רש"י למאורע השלישי כולל בתוכו הסבר מפורט לתאריך ט"ו באב. עד שלא התמלא הירח חזרו וישנו עם ישראל בקברים שחפרו להם. הם יצאו מקבריהם רק כאשר היה ברור מעבר לכל ספק שהגזרה התבטלה ובירור זה נעשה על ידי ראית הירח המלא בט"ו באב.
שכלו מתי מדבר – דתניא: כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר: צאו לחפור, והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר, וישן בו, שמא ימות קודם שיחפור, ולמחר הכרוז יוצא וקורא: יבדלו חיים מן המתים, וכל שהיה בו נפש חיים – היה עומד ויוצא, וכל שנה היו עושין כן, ובשנת ארבעים שנה עשו, ולמחר עמדו כולן חיים, וכיון שראו כך תמהו ואמרו: שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר, וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בחמשה עשר, ולא מת אחד מהם – ידעו שחשבון חדש מכוון, וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו, קבעו אותו הדור לאותו היום יום טוב.
הפער בין ההסברים מתחדד בפירושו של הרשב"ם המופיע בסוגיה המקבילה לסוגייתינו במסכת בבא בתרא דף קכא. בניגוד לרש"י שלא ביאר מה קרה דווקא בט"ו באב בהיתר להנשא בין ןהשבטים רשב"ם נותן הסבר שמותיר אותנו עם חמיצות בפה:
לבא זה בזה – שהותרו הסבת נחלה שפסק אותו דור של באי הארץ שנאסר להם הסבת נחלה והשתא מיהא אם נשתיירו עדיין בני אדם שהיו באותו הדור אכתי באיסורייהו קיימי אבל שאר בני אדם שלא היו באותו הדור מותרין.
הרשב"ם מציין שיש מסורת שבט"ו באב פסק הדור הקודם. הרשב"ם מציין שגם אם נשארו מעט מאותו הדור רוב בני האדם כבר היו מותרים להנשא. הגבורת ארי (שנכתב על ידי "שאגת אריה" מאחרוני ליטא) בסוגייתינו מתקשה מאוד בדברי רשב"ם אלו ומקשה עליהם קושיות:
יום שהותרו השבטים לבא זה בזה. בפרק ח' דבבא בתרא (דף קכ"א) פירש רשב"ם שפסק אותו הדור של באי הארץ שנאסר להם הסבת נחלה. וקשה לי שמחה מה זו עושה הא דבר זה אינו אלא לדור באי הארץ בלבד והרי אפילו בנותיהם שנולדו להם אחר ביאת הארץ אפילו בחיי אבותם הותר להם להנשא לשבט אחר והדור של באי הארץ נאסר להם כל ימיהם לעולם לבת יורשת להנשא לשבט אחר ואין זה איסור החוזר להיתר לעשות יום טוב על זה אלא למאן דאיתסר עומד באיסורו לעולם ולמאן דשרי מעולם לא איתסר ליה כלל ודבר זה לא נאסר כלל אם פסק אותו דור או אם לא פסק להיפך. ושנעשה מיתת אביהם ליום טוב מה טיבה ועוד וכי דור של באי הארץ היה להם זמן קבוע למות כמו דור המדבר שהיה להם יום קבוע למות כדאמרינן בסמוך ודוחק לומר שהאחרון מבאי הארץ מת בט"ו באב.
ועוד קשה לי לפירושו זה נראה כשמחים על איד אבותם לעשות יום טוב ביום שכלו. ולא דמי להא דכלו מתי מדבר דהתם היום טוב על ביטול הגזירה או על יחוד הדיבור למשה שחזר כאשר תמו מתי מדבר אבל על שתמו וירשו הם את הארץ לא עשו יום טוב דאף על פי שהרבה מצות תלויין בארץ ומפני זה נתאוה משה רבינו עליו השלום ליכנס לארץ כדאיתא בסוף פרק קמא דסוטה (דף י"ד) כל שכן היתר הסבת נחלה להנשא לאחד מן השבטים דאין כאן לא דררא דמצוה ולא הנאה יתירא דהא אפשר להנשא לאחד ממטה אבותם ואין ראוי לשמחה ויום טוב.
הגבורת ארי מערים קושיות רבות על שיטת רשב"ם זו – נחדד את קושיותיו: לפי דברי הרשב"ם הרי זו חגיגה של דור שחוגג את מות הוריו! אומנם מאיר הגבורת ארי כאשר חוגגים את יום "כלו מתי מדבר" גם זו היא חגיגת מוות הדור הקודם, אבל לפחות בחגיגה זו יש טעם. עם ישראל לא יכל להכנס לארץ ישראל עד שתמה הגזרה. לעומת זאת דור הכניסה לארץ לא יצר מציאות של גזירה לבניו ובנותיו. אמנם היה איסור נישואין בין השבטים אולם היה ניתן להתחתן בתוך השבט, ובנוסף איסור זה לא היה על רקע טרגי של חטא ועצום ועונש קשה. קושיה נוספת בדבריו היא העובדה שאין לנו מסורת על תאריך פטירה קבוע לדור הנכנס לארץ כמו דור מתי מדבר. מהיכן איפה לו שט"ו באב הוא היום בו דור זה כלה?
הגבורת ארי מציע תשובה לשאלתו היוצאת נגד פירוש הרשב"ם ומאירה את פירוש רש"י באור אחר נעיין בתשובתו:
אבל הדבר היותר נראה שביום חמשה עשר באב נתחדש להם דרוש זה דדרוש שלא ינהוג דין זה אלא בדור הזה. וכהאי גוונא מצינו במדרש רות שא"ל בועז לרות אילו באתה קודם לא היו מקבלים אותך שעדיין לא נתחדשה הלכה זו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ושמע מינה דלאו כל פירושי התורה קיבלו מפי משה והכי נמי דכוותיה:
הגבורת ארי מדייק בלשון הגמרא ומחדש. בגמרא מצויינים שתי דרשות ללימוד להיתר הנישואין – נשוב לדברי הגמרא:
אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.
אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? אמר רב: ממנו, ולא מבנינו.
כלומר עולה מהגמרא שכל אחד מהאיסורים הללו הותר בעקבות דרשת פסוקים. אומר הגבורת אר"י דרשות פסוקים אלו התחדשו בתאריך ט"ו באב! אין זה תאריך שמציין מוות אלא זה תאריך שמציין כינוס של תלמידי חכמים המתירים איסורים בעקבות לימוד של התורה. מצב זה של חידוש תורה שבעל פה שמתיר נישואין מוכר לנו מההיתר לבועז להנשא לרות: היתר שהביא את לידתו של דוד, הדרשה "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". וכשם שדרשה זו התחדשה, כך גם דרשות אלו התחדשו כאן. את דבריו של הגבורת ארי ניתן גם לחבר למאורע האחרון שהוזכר בגמרא – יום שבירת המגל – היום בו מפסיקים את כריתת העצים וחוזרים ללמוד בבית המדרש בלילות. יתכן שחזרה זו לבית המדרש היא שאפשרה את הכינוס בו התחדשו הדרושים להתיר את השבטים לבוא זה בזה.
לאור דברי גבורת ארי ט"ו באב הוא חגה של תורה, חגן של דרשות המגבילות איסורי חיתון. ואולי גם ניתן לשוב ולפרש את שתיקתו של רש"י שלא ראה צורך להסביר על התאריך כיוון שהדרשות מבוארות בגמרא עצמה.
סיום המסכת
אנו מסיימות את לימודינו במסכת תענית עם מתיקות בפה, עם ידיעה שבסיומו של כל שלב יש שלב חדש אחר ושמעבר לצרה ולצוקה נפתח דף חדש, מקום בו תורה ותפילה יפתחו בפנינו דלתות חדשות.
