Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility דלג לתוכן

האם אפשר להקריב קרבנות בימינו? – גפ”ת 84

האם אפשר להקריב קרבנות בימינו אפילו שבית המקדש נחרב? מדברי רבי יהושע בסוגייתינו נשמע כך! איך זה יתכן? ואיך מתמודדים עם טומאת מת? ומה הקשר לשילה ולמקדש חוניו?

הצטרפו אלינו לגפת גדושה במידע חדש ומפתיע על עולם הקורבנות לאחר החורבן
ב”ה

האם ניתן להקריב קורבנות בימינו?

במשניות פרק א של מסכת מגילה מופיעה סדרה של משניות העורכות השוואה בין שני מוסדות הלכתיים הנקראת “אין בין” על שם הניסוח בו פותחת כל אחת מהמשניות. המשנה הראשונה בסדרה קשורה לפורים מאחר והיא מייצרת השוואה בין אדר ראשון לאדר שני ואומרת שההבדל ביניהם הוא רק קריאת מגילה ומתנות לאביונים. המשנה האחרונה בפרק עוסקת בהשוואה – בין קדושת שילה לקדושת ירושלים:

משנה. אין בין שילה לירושלים אלא שבשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה, ובירושלים לפנים מן החומה. וכאן וכאן קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים. קדושת שילה יש אחריה היתר. וקדושת ירושלים אין אחריה היתר. (מגילה ט ע”ב – י ע”א)

המשנה משווה בין קדושת שילה לקדושת ירושלים ואומרת שההבדל בינהם לא בא לידי ביטוי בזמן שמקדש שילה וירושלים היו בנויים, ההבדל מתעורר ונחשף דווקא בחורבן. חורבן שילה התיר איסור, וחורבן ירושלים לא התירו. מה האיסור שהותר בחורבן שילה? מפרש רש”י שהותרה ההקרבה בבמות:

יש אחריה היתר – כשחרבה שילה הותרו הבמות כדאמרינן במסכת זבחים (קיט, א) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה – זו שילה, שנחו מלכבוש, ואל הנחלה – זו ירושלים, למה חלקן הכתוב – כדי ליתן היתר בין זו לזו.

כלומר החורבן שאנחנו חשים עכשיו כאשר ירושלים חרבה ולא ניתן להקריב קורבנות, לא היה חריף כל כך אחרי חורבן שילה. חורבן שילה פגע בריכוזיות של עבודת הקרבנות, ולא בעצם קיומה. חורבן ירושלים פוגע בעצם היכולת להקריב. דברי המשנה אינם באים כהפתעה לנו מאחר ותודעת החורבן שלנו היא חריפה מאוד בעוצמת מחיקתה נדבך גדול מאוד בעבודת ה’: עבודת הקורבנות. אולם הגמרא בעקבות המשנה מערערת את התודעה הזו. הערעור הראשון הוא שיטת רבי יצחק:  רבי יצחק בסוגיה מחזיק בדעה שאומרת שגם אחרי חורבן בית המקדש בירושלים עבודת הקורבנות ממשיכה להתקיים.:

אמר רבי יצחק: שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה. קסבר: בית חוניו לאו בית עבודה זרה היא, וקא סבר: קדושה ראשונה – קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. דכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, מנוחה – זו שילה, נחלה – זו ירושלים. מקיש נחלה למנוחה; מה מנוחה יש אחריה היתר – אף נחלה יש אחריה היתר. (מגיילה י ע”א)

שיטת רבי יצחק מחדשת את עצם האמירה שניתן להקריב קורבנות גם אחרי חורבן הבית כיוון שרבי יצחק מקיש את הקדושות של שילה וירושלים זו לזו בניגוד למשנה שחילקה בניהם. לאור קביעה זו מגדיר רבי יצחק שיש להתייחס באופן חיובי לבית חוניו. מהו בית חוניו?

מזבח חוניו, בנו של שמעון הצדיק בנה במה במצרים לשם שמים, כדאמרינן במסכת מנחות (קט ע”ב)

רש”י מספר לנו שבית חוניו נבנה על ידי בנו של שמעון הצדיק ומפנה אותנו לסוגיה במסכת מנחות. נפנה לעיין שם: את המשנה במסכת מנחות ראינו במסגרת לימודינו בתענית על כהנים בעלי מומין (הגפת האחת לפני האחרונה במסכת תענית – אתן מוזמנות לשוב אליה), המשנה שם אומרת:

הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים, ואין צריך לומר לדבר אחר

המשנה מונה שני מצבים בהם כהנים לא יכולים לעבוד בבית המקדש: מי ששימש בבית חוניו ומי ששימש לדבר אחר – כלומר לעבודה זרה. הגמרא מתייחסת למשפט זה ומביאה מחלוקת תנאים בשאלה האם בית חוניו היה בית עבודה זרה או שמה היה במה – כלומר מקום בו הקריבו קורבנות לה’. אגב כך היא מתארת את הרקע להקמת בית חוניו

ואין צריך לומר דבר אחר [וכו’]. מדקאמר אין צריך לומר דבר אחר, מכלל דבית חוניו לאו עבודת כוכבים הוא. תניא כמאן דאמר: בית חוניו לאו עבודת כוכבים הוא; דתניא: אותה שנה שמת שמעון הצדיק, אמר להן: שנה זו הוא מת, אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להן: כל יום הכפורים נזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ונתעטף לבנים ונכנס עמי ויצא עמי, שנה זו נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ונתעטף שחורים ונכנס עמי ולא יצא עמי. לאחר הרגל חלה שבעת ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם.

בשעת פטירתו, אמר להם: חוניו בני ישמש תחתי. נתקנא בו שמעי אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה, אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה, הלבישו באונקלי וחגרו בצילצול, העמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו, רץ מפניהם ורצו אחריו, הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשום עבודת כוכבים, וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה זה שלא ירד לה כך, היורד לה על אחת כמה וכמה, דברי רבי מאיר.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא לא קיבל עליו חוניו, שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה, ואף על פי כן נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו, אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה, והלבישו באונקלי וחגרו בצילצול והעמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שישתמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו, סח להם כל המאורע, בקשו להרוג את חוניו, רץ מפניהם ורצו אחריו, רץ לבית המלך ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר: זה הוא זה הוא, הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמים, שנאמר: (והיה) ביום ההוא יהיה מזבח לה’ בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה’, וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: ומה זה שברח ממנה כך, המבקש לירד לה על אחת כמה וכמה. (מנחות קט ב)

נשוב לסוגיתינו. רבי יצחק נוקט שאחרי חורבן הבית אין איסור להקריב בבמה כיוון שהוא משווה בין איסור הבמות במשכן שילה לאיסור הבמות בירושלים וטוען שכמו שלמשכן שילה בחורבנו יש היתר עבודת קרבנות בבמות כך גם המצב בירושלים. רבי יצחק שחושב שלא היה איסור כלל בבית חוניו אחרי חורבן ירושלים כיוון שרבי יצחק נוקט בעמדתו של רבי יהודה שבית חוניו לא היה בית עבודה זרה אלא במה.

תוספות על שלב זה של הסוגיה מעורר לשאלה נוספת על הדעה הזו של רבי יצחק:

שמעתי שמקריבין בבית חוניו – קשיא היאך מקריבין שם בטומאה דהא גזרו טומאה על ארץ העמים ויש לומר דשמא לגבי הא לא גזרו חכמים טומאה כיון שמן התורה יכול להקריב.

תוספות שואל רק על טומאת ארץ העמים, אך למעשה ניתן להרחיב את שאלתו גם ביחס לטומאת מת. רבי אשתורי הפרחי [1]בספרו כפור ופרח פרק ו’ מתייחס לשאלה זו:

אחר שהענין כן, הנכנס היום שאנו טמאים במקום הבית חייב כרת, והסכים בזה מה”ר ברוך ז”ל. גם כי אמר אלי בירושלם כשהבאתי אליו זה הספר לעבור עליו ולהגיהו, שרבינו יחיאל דפריש ז”ל[2] אמר לבא לירושלם, והוא בשנת שבע עשרה לאלף הששי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה. ואני מטרדתי להשלים עמו המלאכה לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו, ואנא הכהן המיוחס. אנכי בדרך לפני שילה שב למקומי, נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה כדאמרינן בתמורה פרק יש בקרבנות (יד, א) שקרבנות צבור דוחין את השבת ואת הטומאה, וזה כגון שיהיו רוב הכהנים טמאין מקריבין הקרבנות בטומאה. וכן מסכת פסחים פרק כיצד צולין (עט, א) נטמא קהל או רובו, או שהיו כהנים טמאין והקהל טהור, יעשה בטומאה…..הרי לטומאה חמורה לא נקפיד, ולשאר טמאות יש להם תקנה.

ואומנם בהמשך הסוגיה מובאת משנה ממסכת זבחים בה רואים ששיטת רבי יצחק  מנוגדת לדעות תנאים: התנאים שאומרים שקדושה ראשונה קדשה גם לעתיד לבוא, אולם הם סוברים שגם אחרי החורבן ניתן להקריב קרבנות בירושלים גם ללא בניה של בית המקדש

אמר רבי אליעזר: שמעתי כשהיו בונין בהיכל עושין קלעים להיכל, וקלעים לעזרה. אלא שבהיכל בונין מבחוץ, ובעזרה בונין מבפנים. ואמר רבי יהושע: שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית, אוכלין קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים, קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה. מפני שקדושה ראשונה – קידשה לשעתה, וקידשה לעתיד לבוא. (מגילה י ע”א)

ממשנה זו רואים שרבי יהושע הבין שמקריבים קורבנות אפילו שבתי המקדש אינו קיים, והגמרא בהמשך הסוגיה מוכיחה שרבי אליעזר לא חלק על דעה זו אלא רק דרש גם בניה של קלעים כדי לאפשר אכילה צנועה של הקורבנות.  הרמב”ם פוסק את שיטת רבי יהושע במשנה תורה:

לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. (רמב”ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טו)

יש לסייג שכדי להקריב קורבנות בימינו דורש הרמב”ם דרישה נוספת: קיומו של הציץ של הכהן הגדול וכך כותב הרמב”ם:

היו מקצת בית אב טמאים ומקצתם טהורים אף על פי שרובן טמאי מת לא יקריבו אלא הטהורים, היה כל בית האב טמאי מת יביאו בית אב אחר, היתה כל המשמרה טמאי מת מחזירין על משמרה אחרת, אם היו רוב הכהנים הנכנסין שם בירושלים בזמן הקבוע טמאין יעשו בטומאה. ומפני מה מחזירין על הטהור מבית אב אחר, מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק, ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה. (רמב”ם פרק ד מהלכות ביאת מקדש הלכה יד וטו)

הדרישה לקיום הציץ על מנת להקריב מצויה במחלוקת ראשונים כיוון שהרב אשתורי הפרחי לא התייחס לדרישה זו, ועל פניו רבי יחיאל מפריז שתכנן להקריב קרבנות בירושלים לא היה בידו הציץ ואעפ”כ ניסה לפעול לחידוש עבודת הקורבנות בירושלים. הבסיס למחלוקת ראשונים זו היא המחלוקת בגמרא בפסחים דף עז וביומא דף ז האם טומאה הותרה בציבור או דחוייה בציבור: אם טומאה הותרה הרי שאין צורך בציץ לכפר עליה ואם טומאה דחוייה הרי שיש צורך בציץ לכפר.

סיכום:

סוגייתינו מלאה הפתעות כרימון ביחס להקרבת קורבנות בימינו. פתחנו מדעת רבי יצחק (המוכחשת בפיו) שניתן להקריב קורבנות בבית חוניו לאחר חורבן הבית. למדנו מעט יותר על בית חוניו בסיועו של רש”י וראינו את קושיית התוספות, מדוע רבי יצחק לא חשש לטומאת ארץ העמים שהרי בית חוניו הוא במצרים? תירוצו של התוספות הוא שגזרת טומאת ארץ העמים לא חלה במקומות בהם מדאורייתא מותר להקריב קורבנות. קושית התוספות עוררה אותנו לשאול מדוע לא הקשה על טומאת מת. הקושיה התעצמה לאור המשך הסוגיה המביאה דעות שניתן להקריב קורבנות בירושלים אחרי החורבן, כלומר שהמיקום מעכב אבל לא בנית בית המקדש. ראינו בנושא זה מחלוקת ראשונים. הרב אשתורי הפרחי התקשה להבין איך רבי יחיאל מפריס מבעלי התוספות חשב לעלות להקריב קורבנות בירושלים ותירץ שזה אפשרי כיוון שטומאה הותרה בציבור. הרמב”ם שפסק שטומאה דחוייה בציבור דורש מלבד המיקום גם את קיומו של הציץ של הכהן הגדול כדי לכפר על עוון ההקרבה בטומאה.

 

[1] ביוגרפיה – כפתור ופרח מתוך פרוייקט השו”ת: ר’ אשתורי [יצחק בן משה] הפרחי נולד בפרובנס בערך בשנת ה”א מ’ [1280] ונפטר בארץ ישראל בערך בשנת קט”ו [1355]. הוא למד תורה בישיבות בפרובנס, וכן למד את חוכמת הרפואה ומדעים אחרים. הוא עלה לארץ ישראל, קבע את מושבו בבית שאן שבה שימש כרופא, ובמשך שנים רבות עבר לאורכה ולרוחבה של הארץ ובמקביל חקר ולמד היטב את כל התחומים ההלכתיים הקשורים לארץ ישראל. בעקבות מסעותיו ומחקריו כתב את הספר המקיף ‘כפתור ופרח’, שעוסק בענייני ארץ ישראל.

[2]מתוך ערך ויקפדיה על רבי יחיאל מפריז: רבי יחיאל בר יוסף הלוי מפאריש (נפטר בשנת 1260 או 1264), מבעלי התוספות ומחשובי רבני דורו. כונה גם בפי בני דורו “רבי יחיאל החסיד”…כנראה שלקראת שנת 1260 יצא בדרכו לעלות לארץ ישראל, ולדעת חוקרים רבים אף הגיע אליה ונפטר בה… עם זאת הרבה חולקים בזאת וסוברים שעלייתו ארצה כשלה. על פי מחקר של פרופ’ שמחה עמנואל הוא נפטר בצרפת, כמוכח מהאמור בכתבי יד של ספר הפסקים של רבי יצחק מקורביל, זמן לא רב לאחר ניסיונו לעלות ארצה – בשבת, י”ד בניסן ה’כ’ או ה’כ”ד.

Rabbanit Yael Shimoni

הרבנית יעל שמעוני היא סגנית ראש ישיבת דרישה ורמי"ת. היא מנהלת מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מענה הלכתי רוחני באינטרנט של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ. למדה שלוש שנים במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, שש שנים בבית המדרש במגדל עוז ושנתיים במכון התלמודי הגבוה 'מת"ן'. בעלת תואר BFA באומנות מהאקדמיה "בצלאל', BED בהוראת תושב"ע ומחשבת ישראל במכללת הרצוג ולקראת סיום תואר שני בהוראת מחשבת ישראל במכללת הרצוג. מתגוררת באלון שבות, נשואה לשמואל ואם לארבעה ילדים.
גלול כלפי מעלה